מתברר שיש עוד אפליה במדינת ישראל. לא האפליה בין אשכנזים למזרחיים, לא זו בין יהודים לערבים, גם לא בין חרדים לחילוניים. יש אפליה בין אלכוהול לקנאביס. האלכוהול גורם בעיות בכבד, האנגאובר (חמרמורת) והתמכרות קשה – ועדיין אומרים "יין ישמח לב אנוש" והמשקה חוקי לחלוטין. הקנאביס גורם לאותה תחושת "היי" אך עם פחות תופעות לוואי, ומופיע בפקודת הסמים המסוכנים.
עד כמה תופעת הקנאביס נפוצה אפשר היה לראות כשערכתי את הכתבה – לכל אדם שני סביבי היה מה להגיד – זה ניסה, ההוא משתמש, זה תומך (וכולם בדקו אם קיבלתי דוגמאות….). הטענה של כולם זהה – למה אפשר לשתות כוס יין אדום בערב, או לשבת עם בירה על הבר, ואסור לרבוץ בנחת על המרפסת בבית הפרטי ולעשן ג'וינט? במילים אחרות: קנאביס זה לא רק לסטלנים, זו צורת בילוי מקובלת.
הסקרים מדברים על כ- 10% מהאוכלוסייה שמשתמשים/השתמשו בקנאביס. בקרב סטודנטים וצעירים המספרים מגיעים לפעמים גם לאזור ה- 40%, ועדיין – היה מאד קשה למצוא אנשים שיסכימו להתראיין לכתבה. אנשים פוחדים. חוששים. טוענים לרדיפה מתמדת של המשטרה אחרי מה שמוגדר "משתמשי הקצה". אנשים ללא עבר פלילי שבגלל ג'וינט הופכים לעבריינים. יש פער עצום בין ההצהרות הליברליות שנשמעות בכנסת ובצבא או מפי מפכ"ל המשטרה, לבין המציאות בשטח, במיוחד בשטח שהוא לא תל אביב.
המפגש עם ש' היה מרתק. הוא בונה בבית חממה. כבר פעם שביעית שהוא עושה את זה. הידע מהאינטרנט ומספרים, העלות כ- 15 אלף שקל!!!. היעוד בעיקר לצריכה עצמית שלו ושל המשפחה/חברים, אבל גם קצת מוכר כדי לכסות עלויות. האיש מומחה – מערכות אוורור, השקיה (הידרו), תאורה – שולט בדיוק כמה וואט צריך ובאיזו זווית למקם את השתילים. הטענה שחזרה ונשמעה גם מש' גם מאחרים – אם הקנאביס יהיה חוקי, המדינה תרוויח ממיסוי, אנשים מהשורה לא יצטרכו להיות במגע עם עבריינים כדי לרכוש את החומר, וגם ידעו טוב יותר מה הם מכניסים לגוף – לא יעבדו עליהם. ש' דווקא לא מתלהב מהחוק המוצע בכנסת – הוא טוען שיש אי הלימה בין האישור לגדל עציץ אחד בבית, לבין הכמות שמותר להחזיק. אדם שמבין ויודע לגדל קנאביס, הוא אומר, יכול להפיק הרבה יותר חומר מכל עציץ מהמוצע בחוק. ואז? יתפסו אותו עם עציץ אחד וכמות גדולה יותר מהמותר – ועדיין – הוא מייחל ליום שהחוק לא יגדיר 20 שנות מאסר (הרבה יותר מהרבה מעבירות האלימות) על החזקת כמות כמו שהוא מחזיק.
אסור לשכוח שלא הכל ורוד עם קנאביס. קודם כל מדובר בעישון (למרות שיש כאלו שצורכים בשיטות אחרות מעישון) – ונזקי העישון עמו, גם אם החומר פחות ממכר מניקוטין. עיקר הבעיה היא בקרב בני נוער – אצלם רמת ההתמכרות גבוהה יותר וההשפעות השליליות קשות יותר מאשר אצל מבוגרים. במיוחד העובדה שקנאביס משמש מקפצה לשימוש בחומרים קשים יותר ומסוכנים יותר בגילאים האלה. מצד שני, את חלק מאותם חומרים קשים יכולים הנערים לקנות בפיצוציות בלי הפרעה.
עד כמה אנחנו קרובים ללגליזציה של קנאביס? הצעת החוק שעומדת כרגע על הפרק מדברת על אי הפללה של משתמשי קצה, כל עוד השימוש מתבצע בבית, במתחם הפרטי ובכמויות קטנות. גם פוליטית, האווירה השתנתה – כבר לא מדובר רק בחברי כנסת מהשמאל + משה פייגלין שתומכים בנושא, (מה שיצר תחושה של רדיקליות, שלא לומר הזויה, סביב העניין), אלא גם חברי כנסת מהימין. עכשיו מחכים למוצא פיו של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, יו"ר אל-סם בעבר שאמר שהוא צריך ללמוד את הנושא, וח"כים שדיברו איתו טוענים שהוא יותר פתוח מאשר חשבו. (אני חושב שהוא יפתיע, ולו בשל רצונו כפוליטיקאי להיזכר כמי שעשה רפורמות). יש עוד הרבה שאלות – איך יתבצע החוק – אסור יהיה למכור אבל מותר להחזיק? איך יגיע חומר למשתמשים? קשיים לא חסרים, אבל נראה שבקדנציה הקרובה צפויים שינויים. אם הכנסת תשרוד את הקדנציה הקרובה – נו, זה כבר סיפור אחר.
ארכיון חודשי: יוני 2015
לנצח (גם) את הכנרת
לפני כמה חודשים, עוד לפני הבחירות, ישבנו יגאל ואני בבית קפה בתל אביב. הוא אמר לי: "אנחנו הולכים להפסיד, אני יודע את זה, ביבי ינצח, אז החלטתי למצוא משהו שיסיח את דעתי. אני הולך לחצות את הכנרת. לארוך – מכפר נחום עד צמח. האימונים יעשו לי טוב". הוא אמר את זה עם זיק של שובבות בעיניים. "מה המשפחה שלך אומרים על זה?" שאלתי – "אבא שלי, שהוא בן +90 אמר לי שהשתגעתי, שאני זקן מדי בשביל זה" יגאל התגלגל בצחוק. "עכשיו ברצינות", אמרתי לו, " למה אתה צריך את זה? אתה מחפש אתגרים?". "גם", הוא ענה בכנות, "אבל אני גם מרגיש שלא עשיתי עדיין מספיק".
כשיגאל אומר שהוא לא עשה מספיק – הוא מתכוון למלחמה בסרטן. זה קצת מצחיק לשמוע את זה ממנו, כי הוא הכי ניצח שאפשר, אבל – תחושה היא תחושה, וכשהוא יוצא להילחם – הוא עושה זאת בגדול. את הסיפור של יגאל ומלחמתו האישית במחלה כבר סיפרתי כאן – אפשר לקרוא את תולדות חייו וגם לראות את המבצע הראשון הבלתי יאמן שעשה – 1,000 בריכות על רגל אחת. אבל לשחות את הכנרת לאורך זה כבר סיפור אחר – גם לאדם בריא המעבר ממי הבריכה הצלולים, עם הפס על הקרקע שמתווה את הדרך, למים הירקרקים של הכנרת, כשלא רואים מטר, וקשה לשמור על כיוון הוא קשה. אצל יגאל הכל מסובך יותר – הרגל מושכת אותו כלפי מטה והצידה, כך שהוא מתאמץ פי כמה על כל תנועה, שלא לדבר על לשמור על קו ישר. המרחק מכפר נחום לצמח הוא 21 ק"מ בקו ישר, כלומר – אם כמה פעמים מן הדרך, אפשר להוסיף כמה קילומטר מיותרים ומתישים. אם מתחילים גלים, זו בכלל בעיה. יגאל יצא לדרך ב- 04:00 בבוקר, בין השאר, כדי להימנע מן הגלים האופיינים לכנרת אחרי הצהריים, אבל הכנרת הפתיעה – דווקא בבוקר הגיעה רוח צידית, ואיתה גלים. אני חושב שהנחישות של יגאל עצבנה את הכנרת.
במילון למילה נחישות יש כמה משמעויות ביניהן – עזות מצח וחוצפה. צריך הרבה חוצפה כדי ללעוג לטבע, להתגבר על האיתנים והמכשולים שהוא מציב בפניך ולנצח אותו. יגאל כזה – נחוש, המשחה לחיים שלו הוא הגשמה של נחישות. רק כשנכנסתי איתו למים, הבנתי עד כמה המאמץ הוא כמעט אינסופי. בן רגע את עובר ממראה פסטורלי של כנרת, הרים סביב ושקט מרגיע, למאבק בתוך המים, בלי לראות מעט לאן אתה שוחה. רגע מים, רגע שמיים, שרירים כואבים, מאמץ על כל נשימה – ואני שחיתי רק 2 ק"מ…
אני חושב לפנות למוציאים לאור של המילון. במקום בליל המלים שמנסות להסביר מהי נחישות פשוט צריך לשים תמונה של יגאל. אז יהיה די ברור מה זה "נחוש".
יום ה"אחדות"
שלשום אחה"צ קיבלנו את המכתב הבא ממנהלת בית הספר של סתו (כיתה ז'):
חברי קהילת "דרור" יקרים,
מחר, במסגרת אירועי "יום האחדות", יתארחו בבית-הספר תלמידים מישיבת "מקור חיים", הישיבה בה למדו אייל, נפתלי וגיל-עד הנערים שנחטפו ונרצחו בשנה שעברה, ותלמידות אולפנה "כפר פינס" ו"להבה", למפגש של שיח בין שונים. השיח יתנהל בהפרדה בין מעגלי בנים ובנות, על-פי בקשת אורחינו.
כמו כן, מאחר ושירת נשים אינה מותרת בציבור לפי השקפת האורחים, אף תלמיד – לא בן ולא בת – לא ישיר בפני הקהל במהלך האירוע.
לאחר התלבטויות מרובות החלטנו לאפשר את קיומו של אירוע חשוב זה במתכונתו זו, על מנת לקיים דיאלוג בין שונים בצורה מכבדת. זאת, כחלק מתפישת עולמנו החינוכית המבקשת להעמיד את השיח במרכז הוויתנו, ומתוך רצון כן להניח את היסודות לפריצת המחסומים המפרידים בין גווניה השונים של החברה.
מיותר לציין, כי ערך השוויון הינו ערך יסוד בתפישת עולמי, ולעולם לא אאפשר קיומה של אפליה, מגדרית או אחרת, בקריה. במתח שבין התעקשות על עולמנו התרבותי ללא שותפים לשיח, לבין נכונות להציג את תפישת עולמנו לחלקים אחרים של החברה, בחרתי, במקרה הזה, באופציה השנייה.
כולי תקווה שהמפגש והשיח יהיו משמעותיים לכולנו.
אריאלה בן ארי
מנהלת קרית חינוך "דרור"
חשבנו, שקלנו, ואחרי מחשבה והתלבטות – זה המכתב ששלחנו בתשובה:
אריאלה שלום רב
התלבטנו רבות אם לכתוב את הדברים הבאים, אבל החלטנו שחשוב שיאמרו:
מקומם מאד שדווקא ביום ה"אחדות", יש התבטלות מוחלטת של הצד החילוני בפני הדתי. לצערי, זו הנורמה שהפכה למקובלת במחוזותינו – העקרונות שלנו הם רק המלצה, שלהם – ציווי מדאורייתא ולכן חובה להתכופף.
תמוה שהאורח מכתיב את קבלת האורחים, ועוד בשם האחדות. זה בסדר ואף רצוי לכבד ולהתחשב. הפתרון שמצאת בעניין שירת נשים, אף שהוא מפריע במקצת, הוא בהחלט מכבד (אגב, האם נשים מדברות במהלך הטקס? האם את נואמת?). ראוי שכמארחים נתחשב באורחים, והכיבוד יהיה כשר, כדי לא לפגוע בהם, אבל לקבל את הדרישה למעגלים נפרדים??? למה?
עברו הימים שבהם "נפרד אך שווה". במציאות של היום ברור שההפרדה יש בה מן האפליה ופגיעה חמורה בעיקרון השוויון. עכשיו תארי לך שהבקשה הייתה להפריד בין אשכנזים לספרדים או בין שחורים ללבנים. הלא ברור שהתשובה הייתה שלילית. אז למה להסכים להפריד בין בנים ובנות? כי זה נעשה בשם הדת???? אנו יהודים לא פחות מהם, אם לא יותר, ואנו לא מפרידים בין בנים ובנות.
ואגב שוויון – הבת שלנו (כיתה ז') מתלוננת ובצדק מתחילת השנה על האפליה באכיפת קוד הלבוש (בעיקר – מכנסיים קצרים) בין בנים ובנות. אין עוררין שהלבוש בבית הספר צריך להיות מכובד ובהתאם לכללים, אך אנא – עשו שהכללים יהיו זהים לבנים ולבנות כאחד.
בברכה
נעמי ואיתי ורד
מאחורי המצלמה - איתי ורד 