הולכים אל הלא נודע

ברגע אחד המציאות יכולה להתהפך ב- 180 מעלות. זה בדיוק מה שקרה לנו בחוף מכמורת. הכול התחיל כיום קסום, יום של תקווה – חזרנו משייט של כמה שעות שבמהלכו אשר, גד ויששכר יצאו לים הפתוח. זה לא דבר של מה בכך. השלושה הם צבי ים שגדלו בשבי כחלק מגרעין רביה שנועד להציל את צבי הים הירוקים שהולכים ונעלמים מהים התיכון. הסיבה העיקרית להעלמות היא כרגיל, בני האדם. הצבים מסתבכים ברשתות דיג, לא מצליחים לעלות ולנשום וטובעים. אשר, גד ויששכר (אחלה שמות, חייבים להודות) ושאר בני המשפחה גדלו בברכות כדי שיום יבוא ואפשר יהיה לשחרר אותם חזרה אל הים, אלא שהיום הזה הגיע מוקדם מן הצפוי.

הצבים גדלו, הברכות לא. המציאות של החיות הגדולות, ששחו כל החיים במעגלים לעומק של מטר וחצי בלבד, הפכה צפופה, צפופה מדי. עוד מקרה של מצוקת דיור בישראל. לא היתה ברירה, אלא לשחרר שלושה מהם לים. אם תרצו, אשר, יששכר וגד, היו החלוצים שלפני המחנה. יורשים רוחניים לביל"ויים, ברל כצנלסון וחנקין, רק עם בית על הגב ואנטנה. יש משהו אופטימי ופסימי כאחד בשחרור של בעל חי לטבע. תקווה מהולה בחרדה, אבל החשש מתאדה מהר, ונשארת בעיקר התחושה החיובית, שעשית מעשה טוב, שיש סיכוי ליחסים המורכבים האלה בין ההולכים על שתיים ושוכני הים.

ואז חזרנו לחוף, וממש ברגע שירדנו מהסירה – יניב קיבל טלפון, זרק משהו לכיווננו והתחיל לרוץ. אורן הצלם אחריו, ואני אחרי שניהם. ספרינט של 500 מטר, כניסה לחדר, והגיע הרגע הזה – שבו המציאות מתהפכת ב- 180 מעלות……

יריקה בפנים בשם אלוהים

זה אמנם קרה כבר לפני כמה שבועות, אך עדיין מטריד את מחשבתי.

הכול התחיל ממכתב שקיבלנו ממנהלת בית הספר של סתו, המודיע שלכבוד יום האחדות, יגיעו לבית הספר תלמידים מישיבת "מקור חיים" בגוש עציון שבה למדו שלושת הנערים שנרצחו, ותלמידות משתי אולפנות שונות. מטרת המפגש, כך נכתב, היתה "שיח של שונים". עוד צוין, שהמפגשים יערכו במעגלים נפרדים לבנים ולבנות לפי בקשת האורחים, וכן שמכיוון ושירת נשים אינה מותרת לפי השקפת האורחים, הוחלט שלא בן ולא בת ישירו בפני הקהל במהלך האירוע.

האמת, לא אהבתי. אני בעד מפגשים, בעד להכיר את השונה, אבל לא כך. כתבנו למנהלת, ואמרנו לה שהפרדה מובילה לאפליה, שזו פגיעה קשה בערך השוויון שעליו אנחנו מחנכים את ילדנו, שאם היו מבקשים ממנה להפריד בין אשכנזים לספרדים או בין יהודים לערבים היא לעולם לא היתה מסכימה, ובעיקר כתבנו, שלא יכול להיות שבמפגשים האלה הצד החילוני יהיה זה שתמיד יתקפל. שהעקרונות שלנו הם על תקן המלצה בלבד, בעוד אלו של הדתיים הם קודש הקודשים. אז כתבנו. לא עזר. (את המכתבים המלאים אפשר לקרוא כאן).

היה מפגש. המנהלת, במכתב נוסף, אפילו הגדירה אותו כמוצלח וש"עמד בכל הציפיות", אבל יום למחרת התחיל להתרוצץ בפייסבוק סרטון מאד מטריד. סרטון של "שבת ישראלית", ובו רואים בחצר בית הספר "דרור" מעגל ענק של בנים בלבד, שרים שיר שמתחיל בזעקות של הזמר על "ריבון עולם" ו"עבדך אני", ומתחת לסרטון הטקסט: "מעגל ענק של דתיים וחילונים – מרגש מאד". נכון, השיר הוא לזכר שלושת הנערים שנרצחו, אבל למה בבית החילוני שרים שיר בעל אופי דתי? למה לא להקה מקומית? ובעיקר – איפה הבנות – הן כמובן לא היו במעגל. הן בצד. יכולות לצפות אבל לא להשתתף. מחוץ לתחום. רגע, לא הייתה הבטחה שלא תהיה כלל שירה? אז מאיפה צצו השיר והזמר והמעגל והריקוד???? רק אלוהים יודע. זו בדיוק הבעיה, אלוהים. נראה שבשמו מותר לעשות הרבה דברים.

הסיפור עם הזמר רק הסתבך. יום למחרת המפגש, גילו בבית הספר שהושחתה תצוגה על האבולוציה שהיתה באגף המדעים והאמנויות (כמה סמלי). המשחית היה ככל הנראה חדור אמונה אבל פחות חדור חכמה. אם רק היה מרים את הראש היה רואה את מצלמות האבטחה. קל היה לזהות את המשחית – הזמר, יונתן רזאל, שהתכנים על מוצא האדם פגעו פגיעה אנושה באמונותיו. הוגשה תלונה למשטרה, וכמובן שהגיעו גם ההתנצלויות. הרבנים, ראשי הישיבה והאולפנה, שלחו מכתב שבו התנצלו והבהירו ש"התנהגות זו סותרת הן את דרכה של תורה והן את של דרך ארץ שקדמה לה", וש"אורח שהוזמן לאחד ולהיטיב ויצא מקלקל". אני באמת מאמין שהאנשים ההגונים הללו מתביישים ומתנצלים. אני רק לא בטוח שהם קולטים עד כמה הם מאפשרים את המעשים הללו. לא חלילה בחינוך הישיר, במילה הנאמרת, אלא בתחושה שבשם הדת, בשם המסורת, בשם אלוהים מותר ואפשר. לראיה, המסגרת (setting) שנקבעה למפגש הזה. לראיה, עוד עשרות אירועים שמתרחשים במדינה שלנו.

לדתיים שקוראים את הדברים הללו, אל תעשו לעצמכם חיים קלים ותבטלו מייד "אנטי-דתי", "שונא דת ומסורת". אני בעד מפגשים כאלה, בעד להכיר את האחר כדי להכיר ולפשר ולגשר. אני רק מבקש שתכבדו, אל תתנשאו. אתם לא יותר יהודים, אתם יהודים אחרת. בעיקר תכבדו – תבואו כדי לראות, להכיר וללמוד, גם אם זה לא בדיוק מסתדר עם השגרה שלכם, הלא זו בדיוק הנקודה, לא? כשאנחנו נבוא אליכם, נבוא כדי להכיר את אורחות חייכם. המפגשים יהיו מופרדים לבנים ולבנות, ואם תהיה שירה, היא כנראה תהיה של בנים בלבד. אל תכפו עלינו איך לארח אתכם. תחשבו על המקרה ההפוך. מגיעים ילדים מבית ספר חילוני. מתעקשים שהמפגשים יהיו לבנים ולבנות ביחד, על הבמה עולה בחורה בגופיה ומקריאה שיר של יונה וולך – סמל תרבות חילונית, שמפרט על אהבה, תאווה ותשוקה שסותרים את כל ערכי ה"צניעות" שאתם מחנכים את ילדכם עליהם. איך הייתם מרגישים? שירקו עליכם בפנים.

המפגש האחרון לא היה מפגש בין שווים, אלא מסע מסיונרי. עוד הוכחה ש"אחדות" ו"שוויון" יכולים להתקיים רק בתנאים של צד אחד. בטח בסוף החבר'ה עם הכיפה היו מרוצים – "הצלחנו להכניס להם קצת יידישקייט, קצת מסורת ונשמה יהודית שכל כך חסרה להם…". ובכן, השגתם בדיוק את ההפך. ירקתם לנו בפנים.

הקולות מעזה – שנה לצוק איתן

הבתים של מאה ועשרים אלף בני אדם בעזה נהרסו במהלך מבצע צוק איתן. כמה מהם שוקמו? התשובה פשוטה – אפס. מי שידו משגת משפץ חלונות ודלתות שנשברו, אבל בתים שנהרסו כליל – אפס עגול. אין מלט. כלומר, נכנס מלט לרצועה, אבל לא מספיק, ורק מעט ממנו מגיע לאזרחים. וגם אז – מלט בלבד לא מספיק לשיפוץ. צריך כלים, חול, רהיטים בשביל לבנות בית מחדש, ואת כל אלה אין לעזתים, במיוחד כסף. אז מה עושה מי שקיבל הקצבה של מלט? מוכר אותה. יותר מחמישה מיליארד דולר לשיקום הרצועה הובטחו לעזה על ידי מדינות שונות אחרי "צוק איתן". פחות מרבע הגיע, רובו הלך למזון. עם 60% אבטלה, אונר"א מחלק מזון למיליון איש.

כבר 8 שנים שישראלים לא יכולים להיכנס לעזה. אנחנו לא באמת רואים מה קורה שם, לא יודעים על מה מדברים אנשים, מה הם חושבים. שומעים רק התלהמויות של דוברי חמאס, או שריקות של רקטות – צבע אדום, ובום – והנה עוד "דרישת שלום" מעזה. אלו הקולות ה"סטנדרטיים" מהרצועה. כשהוחלט אצלנו במערכת לעשות תכנית מיוחדת לציון שנה למבצע "צוק איתן", ביקשתי לשמוע את האזרחים בעזה – לדבר איתם בסקייפ. לנסות להגיע לכמה שיותר אנשים ולשמוע מגוון דעות. זה לא היה קל. בשבועיים האחרונים שוחחתי בטלפון/סקייפ/צ'אט עם עשרות עזתים. רק מעטים מהם הסכימו להיחשף. היה גם ברור שחלק מהדוברים לא יכולים לומר את כל אשר על ליבם, עדיין – האח הגדול שם יכול לצפות ולהאזין, אם כי אנשים הפתיעו ודיברו בגלוי לב – סיפרו על המצב הקשה – אין חשמל, המים מלוחים, אין אפשרות לצאת, לבנות מחדש, וגם מי לדעתם אחראי לעניין. בניגוד למה שבדרך כלל שומעים – לא הייתה התלהמות אנטי ישראלית. כמובן שיש הרבה שנאה ברחוב לישראל, ואמרו את זה בגלוי, אבל בעיקר התחושה שלאיש באמת לא אכפת מהרצועה ומהתושבים שלה – לא לעולם, לא למצרים, לא למנהיגי הפלסטינים, גם חמאס וגם הרשות.

לגבי ישראל – היחס היה אמביבלנטי. מחד – אחרי קיץ שבו נהרגו כל כך הרבה, וההרס מסביב כה רב, יש שנאה. הרבה שנאה. מצד שני – זוכרים בערגה את שנות ה-70 וה- 80 כשעבדו בישראל – התפרנסו בכבוד, יצרו קשרי חברות עם יהודים ויכלו אפילו לנסוע לטייל בתל אביב. הימים האלה נראים עוד יותר ורודים על רקע המצוקה הנוכחית. יש גם צד שלישי – הדור הצעיר בעזה, לא מכיר ישראלים, לא פגש אותם פנים אל פנים. הוא שומע מישראל, את הקולות שאנחנו שומעים משם – שריקה, פיצוץ, בום.

איכות הקו היתה מזעזעת – האינטרנט לא משהו בעזה, בלשון המעטה, ולמרות זאת החלטתי להמשיך בכתבה. זה חלק מהעניין – כך אנחנו יכולים לשמוע את העזתים. עם תמונה מטושטשת וקול מקוטע, ולמרות זאת חשוב לשמוע את הקולות. לזכור שמאחורי הפוליטיקה הגבוהה, של בעד/נגד יש בני אדם, שתלויים גם במה שקורה כאן אצלנו בישראל. ילד שנולד בעזה צריך להירשם בישראל כדי שיוכר כפלסטיני. קצת אבסורד של החיים, אבל כפי שד"ר דאהר אמר זאת עם חיוך מריר – "אנחנו לא התנתקנו מכם חבר".