שקט זמני

התחושה הייתה מוזרה. הסתובבנו עם צוותי מג"ב בעיר העתיקה ממש בזמן שהממשלה ישבה לדון בהחרפת הצעדים "מלחמת החורמה" במיידי האבנים, אלא שבסיורים לא היה כלום. שקט מוחלט. הסבירו לנו שעכשיו עיד אל אדחה, חג הקורבן, ולכן העיר שקטה. הסבירו גם שמדובר בתהליך מחזורי וקבוע.

הסיור הזה הותיר אותי בעיקר עם סימני שאלה. מצד אחד – מדברים על כך שמדובר בלשון החזאים ב"התחממות עונתית". כל שנה בתקופת החגים יש גורמים אסלאמיים קיצונים שגורמים לעליית המתח בבירה. השנה השילוב עם הדגש שנותנים גורמי ימין על הר הבית עשה את העניין נפיץ יותר, אז למה לעשות להוסיף שמן למדורה ולהחמיר? מצד שני – אבן זו אבן, ויכולה להרוג, כפי שלצערי נוכחנו רק לפני שבוע.

מצד אחד – כוחות הביטחון מפעילים בבירה הרבה מאד כוחות כדי להשיג את השקט. זה משיג תוצאות, אבל כמה זמן אפשר יהיה לפעול ככה? עם כוחות כפולים, משולשים ומרובעים על קו התפר ובשכונות הערביות? זהו לא פתרון לטווח הארוך, וודאי כשככל שנוקף הזמן, אפקט החיכוך המתגבר עם האוכלוסייה המקומית עלול להחמיר את המצב. כאפה של שוטר פה, מכה מיותרת שם, והנה ההפך משקט. המשטרה גם מתגאה שביקשה מהממשלה את ההקלות בהוראות לפתיחה באש. שוב, אבן אכן יכולה להרוג, אבל הדינמיקה המוכרת מהשטחים, של מהומה – הרוג במהומה, הלוויה, מהומה בהלוויה, עוד הרוג, וחוזר חלילה, לא בטוח שתתרום לשקט בעיר הבירה. מצד שני, אי אפשר לתת פרס לאלימות הערבית, ובוודאי לא לקחת אותה כמובנה מאליה. ובכלל – יש רגעים שנראה שכדאי להביא גננת לטפל בבעיה, ולא קציני מג"ב. מקסימום יועצת טיפולית. 40% ממיידי האבנים שנתפסו בפעילות המואצת של לוחמי מג"ב בשבועיים האחרון הם קטינים, ולסטטיסטיקה הזאת לא נכנסו הקטינים שהם מתחת גיל 12, גיל האחריות הפלילית. זו סיטואציה מורכבת שדי ברור שהתשובה לה היא לא צבאית/משטרתית אלא עמוקה יותר, אבל שוב, ברגע האמת – אבן היא אבן, ויכולה להרוג.

לא רבים מתושבי ירושלים המזרחית משתתפים במהומות ובזריקות האבנים. כשצופים במצלמות האבטחה ואמצעי התצפית רואים שמדובר בבודדים, לפעמים עשרות, של צעירים. בכוחות הביטחון מאמינים כאמור, שמאחוריהם יש יד מכוונת ששמה לה למטרה לשבש את חיי היהודים בעיר ולהעלות את נושא הר הבית על סדר היום. הם מקבלים רוח גבית מהקיצונים היהודים. אחוות הקיצונים. על הדרך הם גם מצליחים לשבש מאד את חייהם של התושבים המוסלמים, שרובם רוצים רק שקט ולהגיע לעבודה בנחת, מה שקשה יותר בימים אלה. יש הרבה מחסומים ונוכחות משטרתית.

מהסיור הזה חזרתי עם המסקנות הכל כך שגרתיות לגבי הסכסוך בכלל, וירושלים בפרט. האחת, שאנחנו שבויים של הקיצונים בשני הצדדים. השניה, ירושלים מחולקת בפועל. אפשר לעטוף את זה בהרבה מילים יפות אבל אלה העובדות בשטח.

שורת המתנדבים

טירונות שבה לא אף חייל לא יורה אפילו כדור אחד, בעצם – אף חייל לא אוחז בנשק מלבד 3 שניות של תהילה בעת ההשבעה. מקבלים נשק ותנ"ך, מצדיעים למ"מ, מחזירים את הנשק מייד (נשארים עם התנ"ך, אבל על זה בהזדמנות אחרת). טירונות בלי מסעות, בלי מד"סים בלי תיזוזים, ועדיין – המוטיבציה של כל החיילים בה יותר גבוהה מזו של סיירת מטכ"ל.

1,032 חיילים התנדבו לצה"ל בשנה האחרונה. בני נוער שקיבלו פרופיל 21, ומכיוון שהתעקשו לשרת העלו להם את הפרופיל ל- 25. מדובר בהליך בירוקרטי, תחום שבצבא מצטיינים בו. יותר מדי. צה"ל, בשם השמירה על הבריאות מוציא לחלקם את הנשמה. בכמה מהמקרים התהליך ארוך, מאד, שלא לומר מדי, ולוקח יותר משנתיים, אבל החבר'ה האלה נחושים.

לזכות הצבא, במסגרת הליך המיון, הם מאותרים לתפקידים מראש, ומנסים להתאים לכל אחד את התפקיד המתאים לו ביותר. הם משובצים כמובן לתפקידים עורפיים, אבל במובן מסוים הם חיל חלוץ. מדגימים שאנשים נכים ובעלי מוגבלויות צריכים ויכולים להשתלב, לעשות ולהשפיע.

במשך שבוע שלם הייתי איתם. מיום הגיוס בבקו"ם ועד סיום הטירונות. אני מאמין שבעוד כמה שנים הם יסתכלו בחיוך על השבוע הזה – הטירונות המצחיקה ומעוררת ההערכה ביותר שבה הייתי. כל היום הם בכיתה, נכנסים ויוצאים מכיתות, דוחסים להם את כל מהות הצבא על רגל אחת. שיעורי נשק, אב"כ, משמעת צבאית, איך מצדיעים ומה הדרגות – הכול במהירות, בדחיסה. כל הזמן "מאיימים" עליהם שבסוף יש מבחן שחייבים לעבור, והם – טירונים – חוששים (המבחן בסוף כל כך קל שסבתא שלי הייתה עוברת אותו). בין לבין – צועקים עליהם, מאיימים, מנסים להתנהג כמו לטירונים, אבל קשה בשבוע ליצור את אווירת הטירונות, בוודאי כשחצי מהם נוסעים הביתה כל יום אחרי הצהריים, בוודאי שהסגל עצמו מלא הערכה למאמץ של הטירונים.