כשמדברים על מלחמת יום הכיפורים מזכירים מייד את ה"קונספציה", התפיסה המוטעית שגרמה למודיעין הישראלי לא לראות שהמלחמה עומדת לפרוץ. איכשהו, כשמדובר ברצח רבין, ה"קונספציה" הלכה לאיבוד. במלחמת יום כיפור הקונספציה הייתה שצבא מצרים לא יפתח במלחמה כל עוד לא ישיג שליטה אווירית. זו הייתה תפיסה אסטרטגית שגויה. במקרה של רצח רבין, השגיאה יסודית הרבה יותר כי היא נוגעת לתרבות הישראלית. זו הייתה קונספציה ערכית. איש לא האמין שיהודי יכול לפגוע ביהודי.
יגאל עמיר ישב למרגלות המדרגות זמן רב. הבדיקות היו חפיפניקיות, חלק מתרבות הסמוך הישראלית, אבל ה"סמוך" הזה היה מעוגן בתפיסה בסיסית שאיום על חיי ראש הממשלה לא יבוא מיהודי. כל מערך האבטחה, שנתפס בעולם כאחד מהטובים ביותר, התבסס על ההבנה שהאיום הוא פעולת טרור של מחבלים ערבים או שלוחיהם. יהודי? הוא משלנו. את זה שכחנו. היו ימים, לא כל כך מזמן, רק לפני 20 שנה, שאת ראש הממשלה לא עטף מנגנון של עשרות מאבטחים, שבשביל לדבר איתו, להגיע אליו, אדם לא היה חייב בבדיקה מדוקדקת, פרוק של ציוד וסריקה במגנומטר. מספיק היה שהחלפת כמה מילים עם המאבטח והוא הבין שאתה "משלנו". ישראלי. יהודי למען הסר ספק. ואז זה היה בסדר. אפשר ללחוץ יד. אצלנו הישראלים הלא הכל במשפחה – אפשר חילוקי דעות, אבל לא אף אחד לא הורג בגללן.
איור: יובל ישראלי
רצח רבין הוא קו שבר בחברה הישראלית כיוון שהסולידריות הבסיסית הזאת, בין אדם לאדם, נקטעה בשלוש יריות. יהודי רצח יהודי על רקע פוליטי, כי הוא לא הסכים עם דרכו. לא עוד "אצלנו זה לא יקרה", לא עוד עם סגולה, לא עוד ההבנה שבקרב עמנו אנחנו מוגנים.
20 שנים עברו. אפשר היה, בעצם צריך היה לחשוב שאם הייתה כזאת סולידריות, אפשר יהיה למצוא דרכים לגשר על השבר, אבל המציאות מוכיחה את ההפך. השבר רק העמיק. אחת הסיבות המרכזיות היא ההתעלמות הבוטה מהסיבה לרצח – פוליטיקה. אף אחד לא מעז לדבר על פוליטיקה בהקשר של רצח רבין. השמאל מטשטש את הפוליטיקה כדי להפוך את רבין ל"של כולם" או לחילופין לקדוש, והימין בגלל החמאה על הראש, האחריות על אווירת ההסתה שהייתה בין הגורמים לרצח, אבל בעיקר – כי רבין רצה לפגוע במפעל ההתנחלות ובחלום ארץ ישראל השלמה.
וכך, רק דור אחרי, ביום השנה לרצח מראה סקר ש 55% מהציבור הדתי לא חושבים שיגאל עמיר הוא הרוצח. בבתי ספר דתיים מציינים את יום מותה של רחל אימנו ש"גויס" רק כדי לטשטש או להעלים לחלוטין את רצח ראש הממשלה, ואם כבר מזכירים את רבין, אז כורכים את שמו יחד עם עוד כמה הרוגי פיגועים ואומרים ש"כולם ישראל", והכי גרוע – נערים שטרם נולדו כשיגאל עמיר ירה בכיכר מצדיקים את הרצח כי "רבין רצה למסור חלקים מא"י",
עכשיו יש לי שאלה למנהיגי הימין, לאנשים שמקפידים לומר שהחינוך בראש מעייניהם. למה להמשיך לדבוק בתיאוריות קונספירציה? למה גם המתונים ביותר אומרים – "רבין נרצח, אבל…". למה לטאטא את הפוליטיקה שמאחורי הרצח? למה לא לעמוד בבתי הספר ובתנועות הנוער ולומר בקול רם וברור – ראש ממשלה נרצח בישראל, ואסור שדבר כזה יקרה שנית!. ולדבר על רבין האדם והפוליטיקאי – על האיש שהיה רמטכ"ל ומפקד בפלמ"ח, ובחר לצעוד בדרך המשא ומתן. אל תגידו שלום, תגידו מה שנוח לכם. ותזכירו פרופלורים, ושאתם חושבים שדרכו לא הייתה נכונה, אבל ועוד פעם אבל ועוד פעם אבל – אסור לרצוח. אסור להרוג. ואל תערבבו את היום הזה עם רחל אימנו, ולא עם כל הרוג אחר באיזה פיגוע, ותעזו לומר "דמוקרטיה", ובטוח שיש גם איזה פסוק שמגבה את העניין מלבד "לא תרצח" הבסיסי.
רבין נרצח כי הייתה כאן תפיסה בסיסית שכולנו משפחה, ויהודי לא הורג יהודי. התחושה המשפחתית הזאת כנראה כבר לא תחזור לעולם, אבל 20 שנה אחרי הגיע הזמן שמנהיגים ואנשי חינוך יתבגרו וייקחו אחריות, ויפסיקו את האיוולת שמתרחשת כרגע בהרבה מוסדות חינוך וישובים בארץ. את הרצח הבא עוד אפשר למנוע.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 