רוחות מלחמה מיותרות

אומרים שיירד גשם ביום שלישי הקרוב. הלוואי. קצת מים משמיים בהחלט יכולים לצנן את האווירה. בינתיים, אם מרימים את האף, לא מריחים את הגשם, גם לא עננים. באוויר יש ריח של מלחמה. עוד לא ריח חזק, אבל ניחוח מאד מורגש.

"חומת מגן 2", "יד ברזל", הרשת רוחשת שמועות על צווי 8 וגיוסי חירום (לא חברים, צה"ל לא מגייס דרך פייסבוק, תרגיעו עם השמועות. אולי מתגברים כמה יחידות מיוחדות, אבל הקבינט הוא זה שצריך להחליט). הכול כרגע ברמת השמועה, אבל האווירה – פמליית נתניהו מדליפה על "מלחמת חורמה", "אם תרצו" רק הריחו דם ומייד יצאו בקמפיין "ביבי תן פקודה" (איזו פקודה? כנראה שלא פקודה לסגת), מוטי יוגב כבר הניע את ה D9, נפתלי בנט, אילת שקד, שלא לומר סמוטריץ' מחממים את הגזרה – רק לצאת למבצע הגדול. בצד השני, אותו דבר. אבו מאזן ממשיך לבכות את גורל אל-אקצה למרות שדבר לא השתנה בהר הבית, בכירי הרשות נכנעים ללחץ (המדומה?) ומסרבים לגנות את הפיגועים וכל אחד תורם וזורק את גזיר האש שלו למדורה. כל צד שמח להאשים את התקשורת שהיא אינה מפרסמת את עוולות הצד השני. בימין הישראלי רועמים על עשרות מקרים של זריקות אבנים ובקבוקי תבערה שלא מקבלים כותרת ראויה. הפלסטינים מלינים שמספר דומה של אירועים שבהם פלסטינים נפגעו, אם מיידי מתנחלים ואם מיידי צה"ל, עוברים מתחת לרדאר של החברה הישראלית.

הסתובבתי הרבה בארבעת החודשים האחרונים באזורי העימות, בשטחים ובירושלים. הייתי עם אנשי כוחות הביטחון, עם מתנחלים ועם פלסטינים. צריך לומר את הדברים באופן ברור. עד עכשיו, זו לא הייתה אינתיפאדה!. ממש לא. זו לא הייתה ההתקוממות העממית הנרחבת שהכרנו בשני הסבובים הקודמים. מדובר היה בקבוצות קטנות, בעיקר של נערים שרובם קטינים, שיצרו את ההסלמה. חלילה להקל ראש. אבן או בקת"ב יכולים להרוג, ולא משנה מי הזורק. גם הקבוצות הללו, היו מוכוונות ומוסטות מלמעלה, אבל מה שאירע בשטח בחודשים האחרונים הדגים מצוין את הקלישאה עד כמה הסכסוך הזה מנוהל בידי הקיצונים, עד כמה הרוב השפוי בשני הצדדים שבוי של הקיצונים. מהצד הערבי, היה זה חימום האווירה בנושא הר הבית, נושא שתמיד מלהיט את היצרים, במיוחד לקראת החגים היהודים. בצד הישראלי, שיחקו לידי הקיצונים המוסלמים הקיצונים היהודים, שהעלו את הר הבית על נס.

משיחות שקטות, שלא למצלמה, עם האנשים בשטח התמונה הייתה שונה לחלוטין. אצל הפלסטינים – הרוב רוצה להמשיך לקום בבוקר, לצאת לעבודה ולהתפרנס בכבוד. אכפת להם מאל אקצה, אבל לא פחות מהמשכורת. דיברתי עם אנשים שממש כועסים על הנערים שזורקים אבנים, אבל לא יעזו לצאת נגדם. למה? תשובה מסודרת לא קיבלתי. מאמין שמדובר בלחץ חברתי, שיכול להסתיים בלחץ פיסי לא מתון. בצד המתנחלי קיבלתי תמונת מראה של הצד הפלסטיני. הרוב רוצים שקט. קבוצה קטנה קולנית ולוחמנית רוצה להדגים ולהראות לכל העולם שהכול, אבל הכול שלנו, ולא משנה המחיר. יש המתנגדים לה, אבל הם לא מדברים הרבה. למה? שאלה טובה.

אנשי כוחות הביטחון סיפרו עד כמה הם מותשים. גם כשעטפו זאת במילים יפות על "עמידה במשימה" ו"מוכנים לכל", ברור היה שלא פשוט לאנשים שלא ראו שבועות את הבית ואת הילדים. גם מגמת ה"תיגבור כוחות" האינסופית שוחקת. בעוטף ירושלים יש כרגע פי 4 כוחות מג"ב באשר בשגרה. המצב דומה בעיר העתיקה בירושלים. כל 50 מטר שוטר. זה לא הפריע לצערנו אמש לדוקר לרצוח שני אנשים ולפצוע שנים נוספים. עכשיו מדברים על תגבור נוסף. מאיפה יביאו? איפה בדיוק יציבו אותם? התוצאה תהיה כנראה שוטרים בשרשרת ידיים בסמטאות העיר העתיקה. דבר נוסף שבולט בכל השיחות עם קצינים במשטרה ובצבא הוא שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, מציינים ששיתוף הפעולה לא נפגע לאורך כל התקופה, מוסיפים "בינתיים" בדאגה, ומציינים את חשיבותו, לנו ולהם.

הימים האחרונים העמידו את המצב הקשה, נפיץ, אך האין אינתיפאדה הזה בצומת מסוכן, ממש על פי תהום. שני מעשי הרצח הכפול, התגובות המתלהמות, והלהטת האווירה יוצרים תערובת נפיצה. בצד הישראלי – רוב השרים שכחו שהם בממשלה, ומתחרים מי יתרום יותר לחימום האווירה. ממש בזמן כתיבת שורות אלו, אני מקבל את ההודעה שציפי חוטובלי, סגנית שר, ולמעשה שרת החוץ בפועל, תצטרף ליוסי דגן בשביתת שבת מול בית ראש הממשלה. אפשר לדמיין את הסיטואציה – אם תהיה ישיבה בנושא משרדה, היא תעזוב את המשמרת, תיכנס לשבת עם נתניהו, ואח"כ תחזור לשבות ממול. יופי של קואליציה. בצד הפלסטיני – אותו דבר. שקרים, הסתה והיעדר קול חזק וברור נגד האלימות. כולם גיבורים גדולים, כולם יודעים שביד חזקה אפשר לפתור הכול. כולם גם שוכחים כמה קל להתחיל מבצע צבאי, אבל אף אחד לא יודע איך הוא יסתיים, או מה יהיה המחיר.

דרוש מבוגר אחראי, דרושים אנשים שיביאו את הסולם כדי לרדת מהעץ, ולא כאלו שישרפו את העץ בעודם עומדים עליו. המילים אופק מדיני, שחוקות, וכרגע נראות רחוקות, אבל צריך לתת תקווה לאנשים שאפשר גם אחרת, לא רק בכוח הזרוע. רק לפני כמה ימים אמר נשיא מצרים שצריך להרחיב את מעגל השלום עם ישראל, והנסיך הסעודי גם דיבר על הצורך הזה. עזבו שלום, זה רחוק מאד, זו האווירה שהדברים משדרים. כלומר – אם רוצים אפשר למצוא את הסולמות, ואת האנשים שיניחו אותם ליד העץ. לצערי הרב, אני חושש ששמענו היטב את תוכניתו המדינית האמיתית של ראש הממשלה שלנו בנאומו באו"ם. הוא פרט אותה לפרוטות במשך 44 שניות ארוכות.

תגובה אחת

  1. מילה אחת חסרה – כיבוש. ההנחה שלך שכל מה שהפלסטינים רוצים זה לקום בבוקר, לצאת לעבודה ולהתפרנס שוללת מהם את זכותם לחירות וחופש מעול שלטון הכיבוש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s