מלך האריות

אני כתב לא מעט שנים. יצא לי לא פעם ולא פעמיים ללוות במשך ימים שלמים פוליטיקאים, אנשי ציבור וסלבים. בדרך כלל, כשמסתובבים עם מפורסמים, יש מבטים, לפעמים מישהו מרהיב עוז וניגש לשאול שאלה, לומר מילה כלשהי. לא מעבר. מעולם, אבל מעולם, לא נתקלתי בתופעה כמו הצל, הלא הוא הראפר יואב אליאסי. לאן שלא הלכנו איתו, אנשים הגיבו אליו. זה מפתיע, כי המראה והתדמית של אליאסי הם לא בדיוק הדבר הכי מזמין, בלשון המעטה. אבל אנשים נגשים אליו ללא הפסקה, מחמיאים לו על עמוד הפייסבוק שלו, אומרים לו כל הכבוד, ומבקשים להצטלם איתו. היו גם תגובות הפוכות. שאט נפש. עוברים, מסננים "פשיסט" וממשיכים.

אליאסי הוא כבר לא רק ראפר, הוא תופעה חברתית. עד כמה תכנן להיות כזה? עד כמה מדובר בשיטה מתוכננת שאמורה לשמור אותו בתודעה הציבורית, פיצוי על השקיעה בקריירה האומנותית שלו? לא ברור, אבל כרגע מדובר בעובדה. הוא התחיל בהפגנה המפורסמת במהלך מבצע צוק איתן, זאת שהתפתחה לקטטה גדולה בין ימין לשמאל, ומשם המשיך. התאהב בתפקיד. עם העובדה היום אי אפשר להתווכח: האיש משפיע, ובגדול. עמוד הפייסבוק שלו הוא מהגדולים והפעילים שיש. יש שיגידו כר נרחב לגזענות, שנאה ואלימות, יש שיאמרו פה ומפלט לרחשי הציבור, אבל הוא שם.

צילום: חדשות 10

"הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל" אמר ד"ר סמואל ג'ונסון הבריטי אי שם באמצע המאה ה- 16. את הצל זה לא מעניין. מבחינתו את האמרה הזאת טבע עוד עוכר ישראל. הוא כועס. בעיקר כועס. האם זאת פוזה? כנראה שלא, אם כי האיש יודע מה הוא עושה. מותח את הגבולות עד הקצה, אבל מקפיד שלא לחצות אותם, את גבולות החוק לפחות. הוא בוטה, ישיר, מעליב, אבל לשיטתו רק עורם את העצים ומכין את המדורה. הטוקבקים כבר יציתו אותה.

הפופולריות שלו משכה את תשומת לב הפוליטיקה. הצעות הגיעו, מיותר ממפלגה אחת. היו הבטחות לשריונים, היה אפילו משא ומתן. מה הפתרון שלך? שאלתי בשלב מסוים. איך אתה רואה את המצב בינינו לפלסטינים, בינינו ובין עצמנו מסתיים. "אין לי פתרון", ענה בכנות "לביבי אין פתרון, אז שלי יהיה? יש בי כעס. בעיקר המון זעם".

לצפייה בכתבה המלאה:

http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1165706

סדיר בגבעתי, מילואים בדאעש

בוקר אחד קם צעיר מוסלמי ומתגייס לצבא ההגנה לישראל, ליחידה קרבית. לא צעד מובן מאליו. אבל מה גורם לאותו צעיר חמש שנים אחר כך לנסוע בחשאי לתורכיה ומשם לגנוב את הגבול לסוריה ולהצטרף לדאעש? ממש לא מובן מאליו.

מהרגע ששמענו על הסיפור הזה שפרסם אבי יששכרוף בוואלה, הוא ריתק אותנו. אפשר לפטור את "חסן" כ"מטורף" ולגמור עניין. יכול להיות שיש אמת באמירה הזאת, אבל הלא הוא לא היחיד שעושה את הדרך. אלפי צעירים מכל העולם נוהרים לסוריה ולעיראק להילחם בשם מכונת ההרג והטרור המכונה "המדינה האסלאמית". אני כותב להילחם בשם מכונת ההרג, ולא בשם האסלאם, כי כל מוסלמי שפגשתי במסע אחרי "חסן", גם הדתיים ביותר מבינם, חזר והדגיש בפני שזו לא דת האסלאם, שהזוועות שנעשות בשם האסלאם ממלאות אותם בושה. שאלת הבושה עלתה לא פעם במסע בעקבות "חסן". מהרבה כיוונים שונים.

רוב האנשים שמכירים את "חסן" מתרחקים עכשיו ממנו כמו מאש. פוחדים, חוששים. כנראה גם מתביישים. בשיחות עם חברים יהודים של "חסן", הם הדגישו את תהליך ההקצנה הדתית שעבר. ערבים חזרו וסיפרו על המצוקה הכלכלית במגזר הערבי, שהיא כר לאלימות ולקיצוניות. אני לא פסיכולוג, ובוודאי לא מתיימר להיות פסיכולוג בגרוש. אני לא יודע אם אפשר לקחת את תיק "חסן" ולהשליך עליו את ההסבר לסוד המשיכה של דאעש בעולם. המקרה שלו קיצוני אפילו בסטנדרטים של ארגון הטרור הזה. גם זה אומר דרשני. לכן – זהו סיפורו – תחנות חייו, הטלטלות שעבר. אני רק יכול לומר שנדהמתי לפגוש בכל אחת מהתחנות אדם שונה.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1164596&sid=126

צו סגירה

זו החלטה שהייתה באוויר כמה חודשים. סגירת הפנימיות הצבאיות. שורת הבוגרים של הפנימיות מרשימה. שני רמטכ"לים, עשרות אלופים, תתי אלופים, מפקדי אוגדות, חטיבות וטייסות – אפשר למצוא אותם בכל פינה בצה"ל. האנשים האלה, למודי המלחמות והקרבות, יצאו למאבק בהחלטה לסגור את בית הספר שלהם. זו גם הייתה הבעיה של המאבק. הם נאבקו ברוח ססמת הפנימיה – "בהשקט ובבטחה", בלי להפוך שולחנות, בלי התלהמות, בלי קרב אמיתי, כי מדובר באנשי צבא שהיו כל אחד עשרות שנים על מדים, מורגלים בהיררכיה ובפקודות. הם מביעים מחאה, אומרים בנימוס את דעתם שההחלטה מוטעית, אבל בסופו של דבר לא מסוגלים באמת להתנגד נמרצות להחלטה של הרמטכ"ל ושר הביטחון.

מדובר בחיסכון של 15 מיליון ש"ח. בוטנים במושגי תקציב הביטחון. במושגים כלכליים, זו שאלה של עלות-תועלת. הפנימיות "מייצרות" פחות ממאה בוגרים בשנה. לא בטוח שמצדיק את ההשקעה, במיוחד לאור העובדה שלצה"ל לא חסרים קצינים היום. ההפך, יש יותר מתנדבים לקצונה בכל התפקידים מכפי שצריך. בוגרי הפנימיות טוענים שהם קצינים "אחרים". איכותיים יותר, שהצבא לא יכול להרשות לעצמו לוותר עליהם. לפני שנתיים בדיוק נדרש הרמטכ"ל הקודם, בני גנץ, לבעיה. גם הוא הגיע לאותה מסקנה, שיש בעיה עם ה"תפוקה", עם העלות-תועלת, אלא שההכרעה שלו הייתה  הפוכה לחלוטין. הוא הורה להרחיב את הפנימיות, שייצרו עוד בוגרים. כך נוצר מחזה האבסורד שרואים בכתבה. השבוע הודיעו על סגירת הפנימיות, בעוד שבשטח סיימו לבנות מבנה חדש לחלוטין ושיפוץ השני נמשך. הרבה כסף כבר נשפך שם.

סגירת הפנימיות מעלה שתי שאלות יותר גדולות מאשר תכנית קיצוץ כזאת או אחרת. הראשונה – האם באמת הכל נמדד בכסף, על אחת כמה וכמה כשמדובר לא בהשקעה גבוה. האם אין מקום לראות מעבר לדולרים, לסעיפי התקציב, ולתכניות ההתייעלות, ולדבר על נושאים שכשה לכמת – מסורת, מורשת והיסטוריה. השאלה השנייה קשה לא פחות. כשהקימו את הפנימיות הצבאיות, צה"ל היה מרכז החברה הישראלית, שהייתה מגויסת ומיליטנטית באופיה. צבע העם, בעצם – צבא שיש לו עם. 62 שנים אחר כך צה"ל עדיין חשוב מאד, אבל החברה הישראלית השתנתה. השתחררה, התאזרחה. אולי לכן סגירת מוסד צבאי בעל עבר מפואר עוברת בשקט.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1163425&sid=126

פצע פתוח

כשהתקרבנו לקברים חוסיין נשבר. זו הייתה הפעם הראשונה שעלה לשלוש המצבות מאז ההלוויה של ריהאם. "אני לא מבין איך זה קרה לי" אמר, "מעולם לא עשיתי רע לאיש. לא ליהודי, לא לערבי. איך הגעתי למצב הזה?"

משפחת דוואבשה, המשפחה שלו, כבר מזמן לא רק שלו. היא סמל פלסטיני. לו, לחוסיין, לא נשארה כמעט משפחה. אינתיפאדה שלמה צומחת על הגב שלו, סכינים מונפות אבל לחוסיין לא אכפת מסמלים או ממאבקים. אכפת לו מאחמד. אחמד רק בן 5 וחצי, שוכב עם יותר מ- 60% כוויות על גופו, ועדיין לא יודע מה קרה לאמא שלו, לאבא שלו ואחיו הקטן. רואים על חוסיין שהוא נקרע מבפנים. האיש נמוך הקומה הזה, רצף במקצועו, חזק ליד אחמד ובשבילו, אבל קרוב להישבר. איך מספרים לילד בן 5 שהוא לבד בעולם?

כמו בכל חושך נורא, גם בסיפור הזה יש שבבים של אור. אנשים שממשיכים להגיע אל המשפחה ולסייע לה. הדס כרמי למשל, ממחסום ווטש שמופיעה מספר פעמים בשבוע עם קפה ועוזרת בכל מה שצריך, ובעיקר – נע'רם. אשה מדהימה שראתה את התמונה של אחמד בפייסבוק ומאז היא שם. כל יום מגיעה לשיבא. צריך לראות איך  היא מטפלת בו, נוגעת בו ברוך, או איך האחיות מדברות ביניהן שרק לה אחמד באמת מקשיב.

השבוע התפרסם שנעצרו מספר צעירים יהודיים בחשד לרצח משפחת דוואבשה. האם יורשעו? זה רק סימן שאלה אחד בכל מה שקשור במשפחה שכבר לא משפחה. יש את שאלת הפיצויים, יקבלו? ממי? הם לא אזרחי ישראל, והשאלות הרפואיות, וכמובן ההשלכות על המאקרו – אינתיפאדה, פיגועים, יהודים-ערבים, המזרח התיכון…. הכול על הגב הקטן של אחמד.

http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1162026