זהו אחד הסיפורים המרתיחים ביותר שעבדתי עליהם. לא בגלל שהעוול כאן גדול כל כך. זו בדיוק הנקודה. כל כך מעט נדרש כדי לתקן את המצב, אבל איש כמעט לא נוקף אצבע.
אנחנו אוהבים לאהוב את החיילים הבודדים. הם מזכירים לנו שהשמועות על מותה של הציונות היו מוקדמות מדי. הם צעירים ויפים שבאים להגן על המולדת. הציונות במיטבה. קצת מספרים: בכל שנה משתחררים כ- 2,000 חיילים בודדים. מתוכם 40% הם עולים שבאו להתגייס, ו 60% "חיילים בודדים חריגים" – ילידי ישראל שבגלל נתק עם המשפחה קיבלו את המעמד הזה.
במהלך השירות הצבאי הצבא ועשרות עמותות דואגות לחיילים. התמונה לא ורודה – הרבה בירוקרטיה, מפקדים שלא מבינים את הקשיים ומתעמרים, ומעל הכול – הבדידות. לצאת שישי-שבת לבית החייל (שוב מסגרת צבאית), לעשות כביסה לבד, לעבוד למחייתך, בזמן שהחברים לפלוגה נחים ומבלים בבית של אבא אמא. הם בלי אבא ואמא, אבל בגדול – הצבא דואג להם. יש להם אוכל ולבוש, רופא כשצריך – כל הצרכים הבסיסים. כל אלו נעלמים ביום. יום השחרור.
חייל רגיל מחכה בכיליון עיניים לשחרור. חייל בודד פוחד מהיום הזה. מרגע השחרור הוא לבד מול העולם הגדול. גרגר של חול. ברגע אחד הוא צריך לדאוג לעצמו להכול, והוא לא יודע איך. לא יודע מה זה ביטוח לאומי, קופת חולים, ארנונה, איך שוכרים דירה או מי יהיה הערב שלו כשיפתח חשבון בנק. החיים עצמם. אחרי שלוש שנים של שרות אין לו רגע אחד לנוח, רגע אחד לדאוג לעצמו, בזמן שהחברים שלו גרים אצל ההורים. "גיל ההתבגרות נמשך היום עד גיל 30" אמר לי מישהו באיזו שיחת מסדרון. לא בטוח אם הקביעה הזאת מדעית, אבל התלות הכלכלית בהורים נמשכת כיום עד אמצע העשור השלישי. לחייל בודד משוחרר אין אבא ואמא.
מה המדינה עושה בעניין? לא הרבה. משרד הביטחון, שרשמית ביום השחרור הם יוצאים מתחום אחריותו, מאפשר לחיילים הבודדים המשוחררים לשהות בבית החייל עד שלושה חודשים אחרי השחרור. אפשר להאריך את התקופה לחצי שנה, אבל צריך לעשות זאת חודש בחודשו, ולהתייצב בפני יועצת. למה הבירוקרטיה? שאלה טובה. לא תמיד יש מקום פנוי. אין מיטות ל- 2,000 חיילים בשנה. בעלון שהחיילים הבודדים מקבלים יש רשימה של מלגות וזכויות, אבל תכל'ס – לא מדובר בהרבה יותר מאשר הזכויות המגיעות לכל חייל משוחרר רגיל. מבט קצר על ההערות מגלה סעיף שמציין שהמלגות תלויות בתורמים. כלומר, המדינה, זו שכל כך אוהבת את החיילים הבודדים שבאים להתנדב אצלה, היא לא המשקיע. היא המתווך, הצינור בין הנדבן לחייל. יש הרבה סעיפים בחוברת לחייל הבודד המשוחרר. רובם כרוכים בבירוקרטיה, כאב ראש, ומסתיימים ללא תוצאות.
החיילים הבודדים המשוחררים נופלים בין הכסאות. לא משרד הביטחון, לא הרווחה, לא האוצר. אין כתובת ספציפית. מכיוון שאין כתובת, גם אין מעקב, ולא ברור כמה מהחיילים האלה חזרו לארצות מולדתם. לא מדובר בתקציבי ענק. ממש לא. הם בעיקר זקוקים לאוזן קשבת, להכוונה, ולקצת עזרה כלכלית. בעיקר – למנוע מהם לעשות טעויות שיפילו אותם. למשל – ניצה (שמופיעה בכתבה) הלכה לקנות טלפון סלולרי. הסבירו לה שכדי לקבל הנחה משמעותית היא צריכה לרכוש גם טאבלט ואוזניות. זה הסתיים עם חובות ענק וחשבון מעוקל, ואת הסיפורים על עושק של חברות הסלולר שמענו הרבה. אם היה ליד ניצה מבוגר אחראי ברגע הנכון, סביר להניח שהברדק היה נמנע.
בעצם, זהו סיפורה של מדינת ישראל. מדינה שאיבדה את החמלה. מדינה שהפקירה את הטיפול באלו שנזקקים לעזרה למגזר השלישי – לעמותות ולנדבנים. המקרה של החיילים הבודדים המשוחררים מקומם במיוחד, כי לא צריך הרבה כדי לסייע. צריך בעיקר שתהיה להם כתובת. שיהיו להם אבא ואמא.
לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1174879&sid=126
לסיוע לעמותת "מנטור לחיים" אפשר לפנות לכתובת: info@mentorforlife.org.il
מאחורי המצלמה - איתי ורד 