המסע לפפואה ניו גינאה – החלק השני

ואז עלו דמעות בעיניו. האיש הזקן, בן 85, שרק שניה קודם צחק איתנו, והדגים לנו את "ריקוד האהבה" כמעט בכה. אבא שלו סיפר לו סיפורים. אותם סיפורים ששמע מסבא שלו, ששמע מאביו שלו בזמנו. אלה לא סתם סיפורים לפני השינה – זו מורשת, היסטוריה של שבט שיש לו שפה ייחודית משלו, אבל אין לו כתב. הסיפורים עוברים מדור לדור, לא כמליצה, אלא ממש כך. הם לא כתובים וביום שיפסיקו לספר אותם המילים יתפוגגו באוויר וייעלמו. עכשיו עיניו מלאות דמעות. הבנים שלו כבר לא מעוניינים בסיפורים שלו.

P1090598.JPG

הסולרי והסלולרי – אלו שתי ההמצאות שמשנות את פני החברה השבטית. חברה שהייתה מבודדת, שהקידמה זחלה אליה בעצלתיים. אבל שתי ההמצאות האלו – החשמל הסולארי והטלפון הסלולארי משנות את מציאות – ללא כבלים, ללא אחיזה בקרקע – הן מגיעות ומשנות את המציאות הקיימת. מביאות עולם חדש, אבל גם משכיחות את הישן. בצומת הדרכים הזה נמצאת פפואה ניו גינאה. בין הישן לחדש. הלכנו גולן מ- myheritage (שהייתי אורח שלהם במסע הזה) ואני עם דיוויד, בן 60+ לצייד במעבה הג'ונגל, מרחק שעה הליכה מן הכפר של שבט האאולקה. הנשק היחיד הוא חץ וקשת. דיוויד נשאר ביער ואמר לנו ללכת – איתנו אי אפשר לצוד. אנחנו מסורבלים מדי, ועושים הרבה רעש, בעוד הוא נע יחף ובשקט. בדרך חזרה ליווה אותנו ג'ון , בן 20+. הוא הראה לנו את חלקת היער שבה הוא כורת עצים כדי לשתול מטע קפה. ג'ון רוצה לעשות כסף ולעזוב את הכפר לעיר הגדולה. בהמשך הדרך, הצביע על כמה מן השדות הקטנים הצמודים לכל בית. היום אפשר למצוא בהם שיחי מריחואנה. אלו הגיעו לשם רק בשנים האחרונות אמר, והוסיף שהמכורים גונבים וגורמים למריבות בשבט. הדילמה הזאת, בין הישן לחדש, בין המסורת לעולם המודרני, קיימת בכל מדינת עולם שלישי, אבל איכשהו בפפואה היא חזקה יותר. אולי כיוון שהכול טרי יותר – האדם הלבן הגיע למקום רק לפני כ- 80 שנה, אולי בגלל ריבוי השבטים והיעדר שפה כתובה, ואולי כי על רקע הנופים המדהימים של הארץ הזאת כל מה שפוגע ומעיב נראה שחור יותר.

P1090539לצפייה בכתבה כפי ששודרה במהדורת החג לחצו כאן: http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1186938

לצפייה בכתבה הראשונה מפפואה ניו-גינאה לחצו כאן

המאפיה, הסנדק ודון בוקי

הר הגעש אתנה שמתנשא מעל סיציליה לא מפסיק לפלוט עשן. הוא גם מתפרץ לעתים תכופות. הפעם האחרונה הייתה רק לפני שלושה חודשים. כשעולים אל ההר, רואים בדרך את סלעי הבזלת הטריים שהתקררו רק לאחרונה, ואת הבתים שנקברו תחת מפולות הלבה. לחיות תחת הר געש פעיל יכול להיות עניין מטריד למדי, בלשון עדינה, אבל לא נראה שהסיציליאנים מתרגשים יותר מדי. יכול להיות שהתרגלו, יכול להיות שיש להם צרות אחרות על הראש, כי אמרת סיציליה – אמרת מאפיה.

2016-04-05 13.25.10

בפעם הראשונה שקבוצת המטיילים ירדה מן האוטובוס ברחובות הציוריים של העיר קטניה, הכלל הראשון שבוקי נאה לימד אותם הוא – לא אומרים מאפיה ברחוב. בסיציליה לא אוהבים את תדמית המאפיונרים, העבריינים, למרות שהמאפיה היא חלק משגרת החיים שם. רק לפני שבועיים נעצרו במקום כ- 100 חברי ארגון פשע, שבראשו עמדה אשה. פראנקו, שבוילה של צילם קופולה את הסרט הסנדק, הסביר לנו שהמשמעות המקורית של מאפיה היא שליטה ופיקוח. שמדובר בסדר החברתי שהתפתח בכפריים והעיירות, שה"דון", שומר ומגן על האנשים שלו. יש הרבה דברים חיוביים במאפיה הסביר פראנקו, ורק בשלבים מאוחרים יותר אנשי הארגונים האלה פנו לפשע. אולי מוזר לשמוע אדם מכובד מדבר על "אלמנטים חיוביים" בארגון שרצח, סחר בסמים ודמי חסות הם חלק בלתי נפרד מההוויה שלו, אבל זו הסיבה שבאנו לסיציליה – לשמוע על המאפיה. פראנקו, אגב, היה המקומי היחיד שהסכים לדבר איתנו על הנושא הזה.

2016-04-06 10.26.19

משחזרים את סצינת החתונה של אפולוניה ומייקל קורליאונה מ"הסנדק"

אמרת מאפיה – אמרת הסנדק, ולא לשכוח – זהו סרט אמריקני בכלל. למרות שמסופר בסרט על משפחת קורלאונה, מהכפר קורלאונה שבצידו השני של האי, צילמו את מעט הקטעים מסיציליה דווקא בכפר סבוקה ובווילה של פראנקו שבאזור קטניה. הסיבה אבסורדית והגיונית גם יחד –  שם המאפיה הייתה פחות חזקה. המאפיה התנגדה לצילומי הסרט, כי המאפיה כאמור לא אוהבת את התדמית של המאפיה. "זו סרט לימודי" אומר בוקי, "חובה לכל כתב פלילי". האמת – 42 שנים אחרי, זהו עדיין הסרט בה' הידיעה על העולם התחתון. כשמדמיינים פושע, ראש משמפחת פשע – לא חושבים על רוזנשטיין, דומראני או אברג'יל. הדמות, הגינונים וחיתוך הדיבור שעולים בראש הם של מרלון ברנדו כדון קורלאונה, או של אל פאצ'ינו.

ואי אפשר בלי מילה על בוקי. בוקי מדריך את הטיול הזה כאילו מדובר בהמשך טבעי לסיורים שלו בין הזונות והנרקומנים של התחנה המרכזית. גם באירופה הקלאסית הוא נשאר עם הקלאסה של דרום תל אביב, וזה קסמו. אצלו עבריין ישראלי הוא "בבון", המאפיה הם "החברה הטובים" ואין כמעט סיפור בלי קללה או מילה גסה, שהאמת, כשהוא אומר זאת, המילה נשמעת פחות גסה ויותר טבעית. המטיילים בקבוצה באו גם בשבילו. הוא חלק מהאטרקציות. מצטלם עם כולם, עושה סלפי, מודע היטב למעמדו, או כפי שהוא מגדיר זאת – "30 שנה הייתי עיתונאי, כתב פלילי. מאז שבהישרדות צילמו לי את התחת, כשנכנסתי לים ערום, ועוד אפילו הפלצתי…אני כוכב". זה בוקי, ועל כוס בירה טובה בעיירה איטלקית ציורית, בין סיפור על מאפיוזו אחד למשנהו, זה אפילו עוד יותר מצחיק.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1183534&sid=126

הכוכבים של מקס

דוגמה קטנה שמדגימה את ההבדל הגדול: לפני כמה שנים החליט משרד החינוך שבחטיבות הביניים לא ילמדו פיסיקה, כימיה וביולוגיה לחוד. איחדו את 3 המקצועות החשובים האלה, שכל כך הרבה תלמידים אוהבים לשנוא, ועשו מהם מקצוע אחד – "מדעים", 6 שעות שבועיות. בבית הספר שבח מופת, החליטו לפצל בחזרה את המקצועות, ולשלש את שעות הלימוד – 15 שעות סה"כ, של פיסיקה, כימיה וביולוגיה. הנה עוד סיבה להצלחה.

145 תלמידים מבית הספר שבח מופת ניגשו לבחינות הבגרות בשנה שעברה. כל ה- 145 עברו. 100% הצלחה. בשנתיים הקודמות הם עמדו "רק" על 97%. במציאות שבה מערכת החינוך הישראלית עולה לכותרות בעיקר עקב הידרדרות במבחני המיצ"ב, או עקב עוד השוואה לא מחמיאה למדינות ה- OECD, אין זה דבר של מה בכך.

איך מגיעים ל- 100% – תשובה חלקית היא שמדובר בבית ספר על-אזורי. כלומר תלמיד שרוצה ללמוד מחשבים, רובוטיקה ומדעים, ולא משנה היכן הוא גר – יכול להגיע לשם. מדובר גם מקצועות שבאופן טבעי מושכים תלמידים מצטיינים. חלק אחר של התשובה היא כסף. בית הספר מגייס תרומות המאפשרות לו לבנות מעבדות ומתקנים טובים יותר. התרומות התחילו לזרום אחרי הפיגוע בדולפינריום. שבעה מההרוגים היו בוגרי בית הספר, מה שמוביל שחלק אחר של התשובה – העלייה הרוסית. זהו בית ספר "רוסי". מדברים רוסית, שומעים רוסית, ובעיקר – אווירה של הצטיינות ללא פשרות, של דחיפה קדימה. אבל עם התלמידים העולים מגיעות גם בעיות של חבלי קליטה – הורים שלא עובדים ולא מתאקלמים בארץ, משפחות חד הוריות, קשיי שפה, עוני ומחסור. בית הספר נאלץ לתמוך כלכלית בחלק מהתלמידים (שוב חזרנו לעניין התרומות).

אבל הסיבה להצלחה, בה' הידיעה, היא בני אדם – מנהל ומורים שרואים בהוראה את משימת חייהם, בסופו של דבר – הם עושים את ההבדל. אני חייב להשוויץ (למרות שכנראה "אחטוף")- אני מכיר מהבית את הסיבה הזאת להצלחה. נעמי, בת זוגי, היא מורה מהסוג הנדיר הזה, שחי את התלמידים, שמעבר לשעות הרבות שמורה צריך ממילא לעבוד בבית, משקיעה עוד יותר – מכינה לתלמידיה חוברות מיוחדות שיקלו עליהם את הבנת החומר, נוסעת ללמד תלמידים מתקשים באופן אישי, פותרת להם בעיות אישיות שלא קשורות ללימודים, חיה את מצוקותיהם, מקשיבה ומעורבת. היא לא מוותרת על אף תלמיד! את הכרת התודה של התלמידים וההורים רואים. אי אפשר לזייף את זה – תלמידים שלה, וההורים שלהם, שומרים איתה על קשר אפילו אחרי השירות הצבאי. ב"שבח מופת" מצאתי את אותה הגישה – לא מוותרים על אף תלמיד – משקיעים, מסייעים, ובעיקר – מתייחסים לתלמיד בגובה העיניים. בני אדם. בסוף – זה כל הסיפור.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1182557&sid=126