הכוכבים של מקס

דוגמה קטנה שמדגימה את ההבדל הגדול: לפני כמה שנים החליט משרד החינוך שבחטיבות הביניים לא ילמדו פיסיקה, כימיה וביולוגיה לחוד. איחדו את 3 המקצועות החשובים האלה, שכל כך הרבה תלמידים אוהבים לשנוא, ועשו מהם מקצוע אחד – "מדעים", 6 שעות שבועיות. בבית הספר שבח מופת, החליטו לפצל בחזרה את המקצועות, ולשלש את שעות הלימוד – 15 שעות סה"כ, של פיסיקה, כימיה וביולוגיה. הנה עוד סיבה להצלחה.

145 תלמידים מבית הספר שבח מופת ניגשו לבחינות הבגרות בשנה שעברה. כל ה- 145 עברו. 100% הצלחה. בשנתיים הקודמות הם עמדו "רק" על 97%. במציאות שבה מערכת החינוך הישראלית עולה לכותרות בעיקר עקב הידרדרות במבחני המיצ"ב, או עקב עוד השוואה לא מחמיאה למדינות ה- OECD, אין זה דבר של מה בכך.

איך מגיעים ל- 100% – תשובה חלקית היא שמדובר בבית ספר על-אזורי. כלומר תלמיד שרוצה ללמוד מחשבים, רובוטיקה ומדעים, ולא משנה היכן הוא גר – יכול להגיע לשם. מדובר גם מקצועות שבאופן טבעי מושכים תלמידים מצטיינים. חלק אחר של התשובה היא כסף. בית הספר מגייס תרומות המאפשרות לו לבנות מעבדות ומתקנים טובים יותר. התרומות התחילו לזרום אחרי הפיגוע בדולפינריום. שבעה מההרוגים היו בוגרי בית הספר, מה שמוביל שחלק אחר של התשובה – העלייה הרוסית. זהו בית ספר "רוסי". מדברים רוסית, שומעים רוסית, ובעיקר – אווירה של הצטיינות ללא פשרות, של דחיפה קדימה. אבל עם התלמידים העולים מגיעות גם בעיות של חבלי קליטה – הורים שלא עובדים ולא מתאקלמים בארץ, משפחות חד הוריות, קשיי שפה, עוני ומחסור. בית הספר נאלץ לתמוך כלכלית בחלק מהתלמידים (שוב חזרנו לעניין התרומות).

אבל הסיבה להצלחה, בה' הידיעה, היא בני אדם – מנהל ומורים שרואים בהוראה את משימת חייהם, בסופו של דבר – הם עושים את ההבדל. אני חייב להשוויץ (למרות שכנראה "אחטוף")- אני מכיר מהבית את הסיבה הזאת להצלחה. נעמי, בת זוגי, היא מורה מהסוג הנדיר הזה, שחי את התלמידים, שמעבר לשעות הרבות שמורה צריך ממילא לעבוד בבית, משקיעה עוד יותר – מכינה לתלמידיה חוברות מיוחדות שיקלו עליהם את הבנת החומר, נוסעת ללמד תלמידים מתקשים באופן אישי, פותרת להם בעיות אישיות שלא קשורות ללימודים, חיה את מצוקותיהם, מקשיבה ומעורבת. היא לא מוותרת על אף תלמיד! את הכרת התודה של התלמידים וההורים רואים. אי אפשר לזייף את זה – תלמידים שלה, וההורים שלהם, שומרים איתה על קשר אפילו אחרי השירות הצבאי. ב"שבח מופת" מצאתי את אותה הגישה – לא מוותרים על אף תלמיד – משקיעים, מסייעים, ובעיקר – מתייחסים לתלמיד בגובה העיניים. בני אדם. בסוף – זה כל הסיפור.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1182557&sid=126

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s