בחזרה למרון א-ראס

"1/2 שעה אחרי שנכנסנו ללבנון היינו מינוס 5". המשפט הזה מתמצת את כל הסיפור. כעשרה ימים אחרי תחילת מלחמת לבנון השניה נכנסה יחידת אגוז לקרב על מרון א-ראס. הקפיצו אותם לשם. אמרו שהצנחנים, שנכנסו לילה קודם לכפר, בצרות, שחייבים להציל אותם. מפקד היחידה התנגד לכניסה באור יום, אבל בפיקוד התעקשו – חייבים להציל את הצנחנים. כותשים אותם. בדיעבד, יתברר שאף צנחן לא נהרג בקרב הזה. לאגוז לעומת זאת, היו חמישה. זהו הקרב היחיד במלחמת לבנון השניה שבו נפלו חיילים מאגוז.

באנו לאביבים, למרגלות מרון א-ראס עם כמה חיילים מהכוח שנכנס אז ללבנון. 10 שנים אחרי. לרובם זו היתה הפעם הראשונה שהם חזרו למקום. רק עכשיו העזו. לרובם – זו הייתה הפעם הראשונה שהרשו לעצמם להיפתח ולדבר על הקרב. על התחושה ללכת חשופים אל מול האויב. על תחושת הכישלון שלא הצליחו לפגוע במחבלים, על הרגע שבו ראו את חבריהם נופלים לידם, על החרדה שאחזה בהם כשהתברר שיונתן נעדר. "בשבילנו מרון א-ראס הוא שעה הליכה, שעה קרב חילוץ ועוד 46 שעות בבית בכפר, מנסים להבין מה קרה, חושבים על החברים ובעיקר משתגעים" אמר אחד מהם.

כמה שעות אחרי שחזרו ממרון א-ראס, נכנסו שוב ללבנון. לשורה ארוכה של קרבות, מוצלחים בהרבה. עכשיו הם מתחילים לראות אחרת את אותו הקרב. הם כבר בני 30. לחלקם תואר שני, חלקם נשואים, ילדים בדרך. זהו שלב בחיים שאתה עדיין מספיק קרוב לצבא כדי לזכור, ומתחיל להיות מבוגר מספיק כדי לצאת מהראש הצבאי. זהו השלב שבו מחילים לראות דברים קצת אחרת, שחושבים יותר מה היה אילו, ואיך היה אלמלא. זהו שלב, שבמידה מסוימת כואב יותר, כשאתה בן 30, והחבר שלך נשאר בן 20.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1188730

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s