פיקאצ'ו והחברים

איך מסבירים הצלחה? כנראה שאין סיבה אחת שאפשר לשים עליה את האצבע ולומר: זהו זה!. הרי אם היתה שיטה, נוסחה מנצחת, כולם היו מאמצים אותה מלכתחילה. מיליוני אפליקציות ומשחקים עולים לרשת בכל שנה. בחלקם מושקעים מאות אלפי דולרים בתהליך הפיתוח. למה Angry Birds הצליח? Candy Crush? יש מאמרים שלמים שמנסים להסביר את התופעה, ולא באמת מצליחים. פוקימון גו שבר כל שיא אפשרי מאז שעלה לפני שלושה שבועות. 100 מיליון יפנים הורידו אותו לסלולרי, בארה"ב הורידו אותו ל 6% מהסלולרים בתוך שבוע ולישראל הוא עדיין לא הגיע באופן רשמי ובכל זאת עשרות אלפים מסתובבים ברחובות ומחפשים פוקימונים. לכן, כשבאתי לעשות כתבה על המשחק, החלטתי מראש שאני לא מנסה להסביר את התופעה, אלא להסביר את "ההיגיון" שלה. ההיגיון מאחורי השגעון. בסוף – מדובר באלגוריתם, ולאלגוריתם יש הגיון משלו. מראש אני אומר את השורה התחתונה של המסע שעברתי בשבוע האחרון – היה כיף ומרתק.

כשסטושי טג'ירי היה ילד, הוא היה הולך לשדות עם החברים שלו. הם היו מחפשים חרקים, ומשחקים ב"קרבות" בין החרקים. כשטג'ירי גדל, גם טוקיו גדלה, והשדות שהיו סביבה הפכו למבני אבן גדולים. כבר לא היו חרקים, ואי אפשר היה לשחק, אז טג'ירי יצר למען הילדים יצורים דמיוניים שאפשר יהיה לשחק איתם, לטפח אותם וגם להילחם איתם. הא קרא להם מפלצות כיס – פוקטו מונסטה בלטינית, או בקיצור – פוקימונים. באמצע שנות ה- 90 הפוקימונים הפכו למשחק וידאו ולסדרה מצוירת וכבשו את העולם. כאמור, אני מתייאש מראש מלהסביר למה דווקא הם הצליחו, אבל דור שלם של ילדים גדל כשהחלום שלו להיות מאמן פוקימונים. הגיבור שהולך, מוצא פוקימונים, מגדל ומאמן אותם, וכמו שאמר חברי עודד קרמר – לסדרות ילדים יש חיים משלהן. מקרינים אותן שוב ושוב בשידורים חוזרים, ולכן כל הילדים שנולדו מאז שנות ה- 90 מכירים את פיקאצ'ו והחברים, אוהבים את פיקאצ'ו והחברים ורוצים לחיות בעולם של פיקאצ'ו והחברים.

גוגל התפרסמה במתיחות אחד באפריל שלה. משקיעים שם בדברים האלה. למה? – גוגל!. לפני שנתיים עשו מתיחה מושקעת – סרטון שמראה כאילו עולה בקרוב משחק חדש שבו אנשים יסתובבו בעולם ויתפסו פוקימונים שהם יראו דרך הסלולרי. בעולם הגיימרים האדמה רעדה. הדמיון ניצת. פיקאצ'ו והחברים נראו פתאום קרובים מתמיד. בחברות כמו גוגל, נינטנדו ונינטאק לא נותנים לדברים כאלה לחמוק. הבינו מייד את הפוטנציאל. הריחו את הדולרים מרחוק. כך נולד הפוקימון גו.

עכשיו, מזה שלושה שבועות, אנחנו חיים בעולם שבו מופיעים פוקימונים. הפוקימונים האלה לא מופיעים סתם ככה. הם לא מפוזרים רנדומלית ביקום. יש הגיון מאחורי כל זומבה, זוקאן או פיקאצ'ו יש הגיון. נינטנדו ונינטק, החברות המפתחות, לא מפרסמות כמובן את האלגוריתם שלהם, אבל ברשת אפשר למצוא הרבה ניתוחים ומסקנות על איך ולמה – מה עומד מאחורי הטרפת שאחזה את העולם. אז מתי אפשר לפגוש פוקימון? אז הנה בקצרה ובשפה פשוטה ההגיון מאחורי השגעון, שהם בעצם טיפים לתפיסת פוקימונים (שזה מה שחשוב באמת):

ראשית, המשחק הזה הוא לא חדש מבחינה טכנולוגית. הוא מבוסס על משחק קודם שנקרא אינגרס, שגם בו השחקן היה צריך להסתובב בשטח. הדגש באינגרס היה על אתרי תרבות – פארקים, פסלים, מוזיאונים וכו'. מאגר הנתונים של האינגרס הוא התשתית הבסיסית של הפוקימון גו, לכן יהיו יותר פוקימונים בפארקים, ליד פסלים וכו'.

נקודה שניה: צעירים הם סוכני השינוי. הם הראשונים שמזהים טרנדים ומאמצים אותם, לכן אם רוצים שמשחק יצליח, צריך שצעירים יאמצו אותו. איפה יש צעירים? בתיכונים ובאוניברסיטאות, לכן האלגוריתם (שמבוסס על המפות של Google Maps) יודע לזהות אותם ושולח את הפוקימונים ללמוד באוניברסיטה. לפחות עד שתופסים אותם.

נקודה שלישית: פוקימונים מגיעים להיכן שמחפשים אותם. כלומר – התוכנה מזהה היכן שיש הרבה מחפשים ושולחת פוקימונים. לכן במקומות שבהם יש הרבה אנשים, יהיו גם הרבה פוקימונים (בניגוד לסדרה, שם הפוקימונים מתרחקים מבני אדם). לכן, לילד מתל אביב יש יותר פוקימונים בשכונה מאשר לילד ממושב או קיבוץ. סתו, הבת שלי דיווחה, שכשהיא התחילה עם המשחק (מזמן במונחי פוקימוןגו – לפני 10 ימים) לא היו בכלל פוקימונים בכפר הס. לא היינו על המפה. עכשיו כבר יש יותר – ככל שמחפשים יותר, מגיעים יותר.

הנקודה הרביעית היא נקודת המפתח לכסף הגדול שמסתתר מאחורי כל פוקימון קטן: באפליקציה יש אפשרות לקנות "שיקויי פלא", Lure. במפות של המשחק מוגדרות גם נקודות כחולות – פוקיסטופד, תחנות עגינה. כששופכים את השיקוי על תחנה עגינה – הפוקימונים מגיעים. השיקוי הוא פיתיון לדגים, חלב לחתול, גבינה לעכבר. איפה המהפכה? עסק – חנות, בית קפה, שרוצה שיגיעו אליו יכול לאתר תחנת עגינה בקרבתו, לקנות שיקויים, ו"לשפוך" את השיקוי על תחנת העגינה. הפוקימונים יגיעו ואחריהם הקונים. מעבר לזה – אפשר להפוך את העסק לתחנת עגינה. נינטנדו במו"מ עם מקדנולדס ביפן להפוך את כל 9,000 הסניפים של החברה במדינה לתחנות עגינה. כלומר, כל ילד יפני שיראה את ה M הגדולה והצהובה מרחוק, ידע שלא רק השומנים ממתינים שם, אלא בעיקר פיקאצ'ו והחברים. וזה שווה מיליונים.

למי שלא מבין בכלל מה זה פוקימון גו ולמה אנשים מבוגרים הולכים עם הפרצוף בתוך הנייד ומתרגשים מכלום שעומד בפניהם- ממליץ להיכנס לכתבה (האמת אני ממליץ להיכנס לכתבה בלי קשר). יש שם הסבר מקוצר על המשחק, וכשרואים את הדברים בעיניים, העניין ברור יותר, ופתאום מילים כמו "מציאות רבודה" נראות פחות מפחידות. בהצלחה עם פיקאצ'ו והחברים.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1201740

שיר לשירה – מאחורי הקלעים של מצעד הגאווה

"כולם לחוצים כאן. באנו עם נעליים כדי שנוכל לברוח מהדוקרים. אז פשוט – להיות נחמדים", אמר אלישע לשוטרים בתדריך שהעביר להם. כן – אלישע היה זה שהעביר את התדריך לשוטרים, ולא ההפך. אלישע הוא טרנסג'נדר. הוא לא נולד "אלישע" אלא בת. הרגע הזה – שבו הוא מתדרך את השוטרים של ירושלים איך לדבר עם טרנסג'נדרים ואנשי הקהילה הלהט"בית הוא הרגע שהגדיר בעיני את המצעד. אלישע ואלה חברתו הסבירו לשוטרים שלא פעם יהיה להם קשה לדעת אם עומד בבידוק מולם בן או בת, לא צריך להתבייש לשאול, או לחילופין – להשתמש בלשון ניטרלית, למשל "לפתוח את התיק" כדי לא לפגוע. הם גם הוסיפו שרבים מבני הקהילה סבלו בעבר מן המשטרה, אז יכול להיות שיהיו קללות ומילים לא נעימות. הם התנצלו מראש וביקשו מהשוטרים להבין ולהכיל. מולם ישבו אנשים במדים כחולים, קצת בהלם חייבים להודות, אבל לא צחקו ולא גיחכו, אלא הקשיבו ברצינות ואפילו רשמו הערות בפנקס. כולם רצו שהמצעד הזה יצליח.

כגודל החשש, גדול ההצלחה. המצעד בירושלים היה רגע נדיר בתרבות הישראלית שבו פסיפס אנושי התאחד למען זכרה של ילדה, למען מטרה, ועשה את זה בחן וברצון טוב. עשרות אלפי אנשים, פי שלושה מההערכות הכי אופטימיות של המארגנים, שהתכנסו כדי להיות בעד ולא נגד. בעד חופש ביטוי, בעד זכויות לכולם, בעד קבלת האחר. זה היה קהל מגוון – חילונים ודתיים שהיה להם חשוב להפגין נוכחות דווקא בימים אלה, כשדברי הרב לוונשטיין על "סוטים" עוד מהדהדים, כששלוש מאות רבנים מוציאים מכתב תמיכה בו, כשראש העיר החילוני של ירושלים יורק על מצביעיו ומודיע שלא יגיע. המצעד הזה יכול היה בקלות להפוך למחאה נגד כל אלה – אבל האווירה היתה טובה – מספיק היה לראות את השלווה היחסית שבה עמדו כולם בתור האינסופי שנוצר לבידוק (לא חשבו שכל כך הרבה יגיעו), כדי להבין שיש פה משהו אחר – שמח, אופטימי וטוב.

ומסביב היתה משטרה. הרבה משטרה. המון – כ- 2,000 שוטרים. מצעד הגאווה הוא פצע בארגון הזה. הרצח של שירה בנקי בידי רוצח שעשר שנים קודם לכן כבר ביצע את אותו פשע בדיוק, לא היה צריך להתרחש, ובמשטרה יודעים את זה. הם היו עושים הכול כדי שהמצעד הזה יעבור בשלום ממילא, זה תפקידם, אבל אפשר היה להרגיש השבוע התגייסות מיוחדת, רצון עז מתמיד להצליח, וגם לחץ וחשש מכישלון נוסף. אפשר לקרוא לזה דחף לכפר על טעות, או יותר – להוכיח את עצמם. לזכותם – הם עמדו במשימה. בגדול. לא רק במבחן התוצאה – המצעד עבר בשקט, אלא שאפשר היה לחוש שהשוטרים משתלבים באווירה המיוחדת שהייתה ביום חמישי אחרי הצהרים בירושלים – ברצון של כול מי שנכח בבירה, שהכאב על הרצח הנורא של שירה בנקי יתועל לטוב ולא לזרוע עוד שנאה והרס.

לצפייה בכתבה: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1200539

זה לא ספורט

שוכבת ילדה על הרצפה, עושה מתיחות, חימום. המאמנת חושבת שהיא לא מתאמצת מספיק, אז היא בועטת בה. כנראה גם פולטת כמה קללות שאי אפשר לכתוב. בארץ מזועזעים מהמכה שנתנה או לא נתנה המאמנת הלאומית למתעמלת האומנותית. הוויכוח הוא על היה או לא היה, המילה של המתעמלות מול המילה של המאמנת. בעצם, יותר שמזועזעים מהמכה, כואבים את אובדן המדליה, לפחות את אובדן החלום. אנחנו טובים בלחלום מדליות אולימפיות, ושש הבנות היו חלום גדול – זכו רק לפני שלושה שבועות בשלוש מדליות באליפות אירופה. אבל אם לרגע נצא מהביצה ונסתכל על התמונה הכוללת, צריך לומר את הדברים בקול רם וברור – אסור שהתעמלות אומנותית תהיה ספורט אולימפי.

זהו ענף לא מדיד. אין בו מי שהגיע ראשון, רץ הכי מהר,קפץ הכי גבוה, הבקיע, קלע – אין. הכול מבוסס על הערכות וציונים שבני אדם נותנים, וכשמדובר באנשים מלכתחילה, עוד לפני שהמתעמלת עשתה צעד אחד על המזרון, השיפוט הוא מוטה וסובייקטיבי. טענת הנגד של אנשי ההתעמלות האומנותית הוועד האולימפי היא של ילד בכיתה ג' – "זה לא רק אני", ומזכירים מייד שגם בהתעמלות מכשירים וקפיצות למים יש שופטים המעניקים ציון. ראשית, גם בענפים אלו יש שערויות שיפוט (גם בכדורגל שופט לפעמים לא רואה אם כדור עבר את הקו), אבל אלו ענפים שבהם יש אלמנטים אקרובטים. קופץ למים שעושה 3 סלטות ובורג, יודע מראש מה רמת הקושי של התרגיל ואיזה מקדם זה ייתן לציון שלו. בהתעמלות אומנותית אסור לבצע אלמנטים אקרובטיים. לפי ההגיון הזה, גם ריקודים סלונים צריך להיות ענף אולימפי. וחוץ מזה – גם התעמלות מכשירים, במיוחד לנשים, בעייתית מאד, אבל זה בגלל הסעיף השלישי שעוד יבוא.

פוליטיקה. הפועל היוצא של העדר מדידה ברורה הוא פוליטיזציה. הפוליטיקה היא חלק מה DNA של הענף. מכיוון שמלכתחילה יש סימן שאלה גדול מעל האובקייטיביות של השיפוט, לכל מתחרה יש את השופטת שלה. זאת שאמורה להגן עליה. מאד הגיוני. תחשבו על משחק כדורגל שבו לכל קבוצה יש שופט שמגן על האינטרסים של הקבוצה שלו מהשופט של הקבוצה השניה. מכיוון שמאמנות הן גם שופטות, נוספת על האמביציה המטורפת שהחניכה שלה תצליח, האפשרות להשפיע על הציונים של המתחרות – והנה החגיגה המושלמת. זה ענף רווי סכסוכים בכל מקום ובכל הרמות. מאמנות נגד מתעמלות, מאמנות נגד מאמנות, מועדונים נגד מועדונים, וברמה הבינלאומית – מדינות נגד מדינות. כמו שאמר לנו בכתבה, אחד המומחים: זהו הענף, שביחס לגודלו, מעסיק הכי הרבה את בית המשפט. כנראה תלונות ותביעות הן הדבר היחיד שכן מדיד בהתעמלות אומנותית.

הגיל. וזו הנקודה הכי קריטית. מתעמלת אומנותית מגיעה לשיאה בגילאי 18-20. בגיל 25 היא כבר פנסיונרית, מטיילת עם הכלב ומאכילה חתולים. המשמעות – כדי להגיע לשיא בזמן, צריך להתחיל בגיל 8 – 10. שעות של אימונים, משטר תזונה חריף, הקפדה על כל גרם. עוד לא פגשתי ילדה בת 10 שעומדת על דעתה שאלו החיים שהיא רוצה, בוחרת לעצמה. איפה ההורים ? שאלה מצוינת. על זה מתווספת העובדה שמדובר בספורט שנשלט במידי מדינות חבר העמים, ורוב המאמנות אמונות על הדוקטרינה הסובייטית, כלומר גולאג לילדות בנות 10. ילדות שמחביאות מזון בתיקים, סופגות צרחות והשפלות כי עלו 10 גרם, או סתם כי לא ירדו במשקל. כששואלים את המאמנת – היא עונה שככה זה, שגם היא כילדה החביאה אוכל או רצה להקיא לפני שקילה. נשמע תסמונת הילד המוכה. נכון, אלו דרישות המקצוע. נכון, הן אמרות להראות טוב בבגד גוף (זוכרים – זה משפיע על השופט), אבל היא רק ילדה. בכל ספורט מקצועני עובדים קשה. בכל ספורט מקצועי צריך להתחיל מוקדם כדי להגיע לטופ העולמי. בכל ספורט מקצועני חייבים להקריה – להתאמן, דיאטה, בלי בילויים, כמעט בלי חיי חברה. אבל לא כך. לא עד כדי כך.

עכשיו קחו את השילוב הקטלני. ענף לא מדיד, אכול עד אימה בפוליטיקה, וכל הסמטוכה על הגב של ילדות שהן קטינות, ותחשבו אם הייתם שולחים את הילדה שלכם לשם. אני בספק אם מישהו מראשי הוועד האולימפי העולמי היה שולח את הילדה הפרטית שלו. עזבו אם הייתה בעיטה או לא הייתה. כן תהיה מדליה לא תהיה מדליה. זה יכול להיות חוג נהדר במתנ"ס. זה לא ספורט.

לצפיה בכתבה על השבוע הסוער של שעבר על המתעמלות האומנותיות: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1199201

מבחן הטרור של פייסבוק

זה מתחיל כמו בדיחה: יהודי וערבי מעלים פוסט לרשת. אלא שהנושא של הפוסט ממש לא מצחיק. זהו איום לצאת לפיגוע. הפוסט הורכב ממשפטים שכתבו מחבלים אמיתיים לפני שיצאו למסע הרצח. לאיש חלילה אין כוונה ליישם את האיומים. זהו ניסוי. רצינו לבדוק מה קורה כשמשפטים מאיימים מסוג זה עולים על הקיר, משוגרים לאוויר. האם מישהו שם לב.

השר גלעד ארדן האשים את מארק צוקרברג שיש לו דם על הידיים. ההאשמה מופרכת כמובן, אבל לא חסרת רגליים לחלוטין. מה ישראל רוצה מפייסבוק שהיא לא יכולה למצוא לבד? – מידע. מידע שיעזור לה לעצור טרוריסטים. על פניו, נשמע הגיוני וסביר. מציל חיים. אלא שהעסק הרבה יותר מורכב. הרבה תחום אפור. זה בדיוק העניין – אפור, בלי ה- 50 גוונים, אלא עם הרבה דם אדום בסופו.

פייסבוק היא אומה חדשה שקמה במהירות תוך עשור. יש בה היום כ- 2.5 מיליארד אזרחים, ומעט מאד חוקים. בעצם – יש חוקים שהשליטים הבלעדיים של פייסבוק, צוקרברג וחבריו, קובעים. הם לא טורחים לשתף את הנתינים בכל החוקים. הנתינים לעומת זאת, משתפים בהרבה יותר ממה שהם חושבים. באומה החדשה הזאת יש עשרות שפות ומיליוני בעיות. בפייסבוק אפשר לכתוב הכול. כמעט. זה הכיף. זה מה שמאפשר לה להיות פה לכל כך הרבה אנשים. אם לא היו פייסבוק, ושאר הרשתות החברתיות, למורדים בסוריה, למתנגדי המשטר ברוסיה, לטורקים ליזידים ולשאר מדוכאי העולם פה. אם פייסבוק היו נותנים את הפרטים שברשותם לפוטין, אסד או ארדואן זה היה עצוב מאד, שלא לומר עקוב מדם, אבל באותה נשימה – אם היו נותנים את המידע לכוחות הקואליציה במלחמה נגד דאעש…. לא פשוט בכלל.

עד כמה לפייסבוק יש אחריות לפוסטים העולים בה. האם מדובר רק בפלטפורמה, בלוח ללא גיר? הלא פייסבוק מעורבת בתכנים. כשהיא רוצה. כשזה משתלם לה כלכלית. "סטטוסים מצייצים" נמחק מייד כשהתברר שהוא פוגע כלכלית בפייסבוק. גם כמות הפורנו והפדופיליה ירדה מאותה סיבה, אם כי לא נעלמה כליל. האלגוריתמים של פייסבוק עובדים שעות נוספות ומאתרים אותם, אז למה לא לעשות אותו הדבר לטרור, לאיומים על חיי אדם?

שוב חוזרים לאפור. מה יזהה אלגוריתם כזה? האם "מוות לערבים" זה הסתה או הבעת דעה לגיטימית. ו"אני רוצה נקמה", או "הלוואי והיה לי סכין, הייתי דוקר אותו בלב". מחבלים לא כותבים "גניתי סכין, ניפגש בארבע אחה"צ בשער של קרית ארבע", ובכלל –  על כל כמה מעשרות האלפים שכותבים את המשפטים המאיימים (רק בעברית וערבית), רק בודדים באמת יבצעו. ואיך אפשר לאתר, בין מיליוני הפוסטים ביום, את המשפט שאומר "יש לי סכין, ואני רוצה להיות שהיד". אבל האיתור לא מספיק. שרותי מודיעין מנטרים את הרשת, ומצליחים לסמן פוסטים בעייתים. הנקודה שגם אז הם זקוקים למידע נוסף מפייסבוק – כי לפעמים מדובר בזהות בדויה, וצריך את המיקום, ומי חבריו של האיש, ועוד עשרות פרטים קטנים שיסייעו לאתר את האיש בשטח, לעצור את הפיגוע.

פייסבוק מעבירה מידע לממשלות לפי בקשות. אלא שבארץ, פייסבוק לא מכירה בריבונות הישראלית על השטחים. צוקרברג לא שמע על מדיניות הכלת הסכסוך של נתניהו, ואת נפתלי בנט, למרות שבא מההי טק, לא באמת סופרים שם. אין פה אמירה פוליטית של פייסבוק, אלא מדיניות של חברה שרוצה לעשות כסף, כלומר – להסתבך עם כמה שפחות אנשים, והרוב חושב שהשטחים זה לא ישראל (לכל המזנקים: א. הרוב בעולם. אנחנו פסיק בשביל פייסבוק. ב. גם ישראל הרשמית חושבת כך, ומעולם לא סיפחה את השטח). לכן, דווקא במקום שבו ישראל צריכה הכי הרבה מידע מפייסבוק – היא לא מקבלת אותו. לכן, מאחורי העמדה הקשוחה, נוצר מצב שבו פייסבוק מגבה רוצחים וארגוני טרור כמו חמאס. המצב אפור. מאד אפור.

ולסיום: לא בקלות ראש יצאנו לניסוי הזה. קדם לו תכנון מוקפד, ליווי משפטי צמוד, ותשומת לב לכל אות ומילה, כדי שיעמוד בסטנדרטים עיתונאיים, וחלילה לא יתפרש כמשהו אחר. גם ברור שאין במדגם של שני אנשים כדי להיחשב ניסוי מדעי, וזו גם לא היומרה. המטרה הייתה לעורר שאלות ותהיות, ואכן, התוצאות מחייבות מחשבה – דניאל, היהודי – זכה לתמיכה ולעידוד ממרבית חבריו על הדברים הקשים שכתב שאדי, הערבי, קיבל 7 לייקים בלבד, והרבה מאד טלפונים של הסתייגות וגינוי. (חשוב לציין שלדניאל כמות גדולה פי כמה וכמה משל שאדי, אבל שאדי לעומת זאת, הוא דמות מוכרת יותר בסביבתו). לדניאל לא אירע דבר. שאדי נעצר. סיבת המעצר לא ידועה. ייתכן שהמקור למידע בפוסט, ייתכן שב"באזז" שהיה בכפר בעקבות התדהמה מהקריאתו לנקמה. בשני המקרים – הפוסט נשאר על הקיר. אם לא היה מדובר בניסוי, ייתכן ושוב מצטטים אותו בטלוויזיה, אלא שבנסיבות עצובות יותר.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1198049

חנינה מאוחרת

הפטום זרהום לא היה צריך למות. זו השורה הראשונה והתחתונה. הוא הלך לבאר שבע כדי לחדש את אשרת השהיה שלו כמבקש מקלט, נקלע לפיגוע, נחשד בטעות במחבל ומת. יש יאמרו נרצח.

תשעה אנשים תועדו פוגעים בזרהום. בספירה הזאת לא נכלל מי שירה בו. נגד ארבעה הוגשו כתבי אישום. נגד חמישי, הסוהר חנניה שבת, המליצה הפרקליטות לשירות בתי הסוהר להעמיד אותו לדין משמעתי באשמת הפעלת כוח והתנהגות שאינה הולמת סוהר. המקרה שלו מעלה הרבה שאלה – לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי להבין שחנניה לא ביצע לינץ', מספיק להסתכל על סרטי האבטחה. למה לא עשו זאת, ומאידך – זרהום שכב גוסס 18 דקות. יותר מ- 4 אנשים פגעו בו. מדוע האנשים הללו לא נותנים את הדין, ובכלל – צריך לראות את התמונות ולשמוע את הקולות, את הצעקות, את הקללות, כדי לקלוט את האווירה, להבין שמדובר ביותר מעשרה אנשים שמיהרו לחרוץ דין ולהרוג אדם חף מפשע. נכון, צריך לזכור כל הזמן שהיה שם פיגוע וחייל נרצח, ואנשים נפצעו. חלק מהטעויות שגרמו למותו של הפטום הן מסוג הדברים שקורים באירועים כאלו, בשבריר שניה שבו צריך לקבל החלטות של חיים ומוות, ולא על כל טעות צריך לשלם, אבל… פרץ השנאה, הגזענות, האלימות והאיבה כואב וצורב. אלא שחנניה שבת לא היה מי שגרם להם. הוא היה המטבע שמתחת לפנס – סוהר במדים, קל לזיהוי, וכשיש לחץ ציבורי כבד (ומוצדק) למצוא אשמים, הוא היה שם. החיים של חנניה נפגעו. 8 חודשים ישב בבית, מקבל משכורת כשאצבע מאשימה מופנית כלפיו, אבל אסור לשכוח שהוא לא הסיפור המרכזי במקרה הזה, אלא הפטום.

הפטום זרהום, בן 27 מאריתראה מת. מדינת ישראל מסרבת להכיר בו כנפגע פעולות איבה ולפצות את משפחתו. רק לפני שבועיים, מתה אשה מדום לב במהלך פיגוע. כדור לא שרט אותה, אבל היא הוכרה כנפגעת פעולות איבה, ובצדק. אפשר להתווכח אם היה צריך לירות בהפטום או לא. אני לא מקנא במאבטח הזה, שיצטרך לחיות כל חייו עם הידיעה שירה באיש הלא נכון, אבל גם לא נכון לשפוט אותו על החלטה של שבריר שניה במצב של חיים ומוות. אבל מדינת ישראל, בוודאי זו ששריה קוראים לאזרחים לשאת נשק ולהגן על עצמם, צריכה להיות מוכנה לשאת באחריות. גם אם מדובר בטעות. גם אם מדובר במבקש מקלט.

טלי שמש ואסף סודרי סיפרו את סיפור הפיגוע והלינץ' בסרט "מוות בבאר שבע" דרך מצלמות האבטחה וראיונות עם המעורבים. כפי שקורה לא מעט בסרטים מעין אלו, הראיון עם הסוהר חנניה שבת לא נכנס בסופו של דבר לסרט. "נשאר על רצפת חדר העריכה" אוהבים לקרוא לזה. זהו סיפורו:

לצפיה בכתבה לחצו כאן:  http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1196876