1. דאעש
ישבתי עם הסבא בבית קפה באנטקיה. איש לא צעיר ששיער שיבה מעטר את ראשו. אסור לומר את השם שלו, כי הוא עדיין שם, ושם, מסתובבים הרבה "בוגרי" דאעש, שנשארו נאמנים לארגון גם אם הם מספרים שהם סתם פליטים. ישבנו בבית הקפה, והוא סיפר לי סיפור שספק אם תסריטאי צמרת בהוליווד היה מצליח לכתוב – כיצד הצליח במו ידיו להוציא את בתו, חתנו ושלושת נכדיו ממלתעות המדינה האסלאמית. הם עברו את הגבול לסוריה לפני שנה וחצי. המקרה היחיד עד כה, שבו אב משפחה לקח את אשתו וילדיו לסוריה. בהתחלה לא היה איתם קשר. אחר כך, התחילו להגיע הידיעות, והסבא הבין שאם הוא רוצה לראות אי פעם את הנכדים שלו – זה תלוי רק בו. האמנת שתראה אותם? אני שואל. "לא" הוא עונה.
התיאור ממש לא נתפס: "זה היה מאד קשה. אני לא מאחל לאף אחד להגיע למצב שהגעתי אליו. עבדתי שבועות, יום ולילה. הגעתי למקומות מסוכנים. לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל היה מאד קשה. לחפש. הפכתי את כל העולם. כמעט כל הכפרים בעולם, הפכתי אותם בית- בית, בין השדות, שאלתי את האנשים, הראתי להם תמונות, שאלתי אותם אם הם ראו את הילדים האלה. כולם אמרו לא. היית נשאר בגבול. ישן בחוץ… סבלתי הרבה. עצרו אותי על הגבול. זה מקום שאסור להיות בו. לקחו אותי לחקירות – מה אתה עושה פה? ברוך השם הצלחתי להשיג אותם".
האיש המופלא הזה עשה מסע בלתי יאמן והציל את המשפחה שלו. כלומר – הוא הציל את הנכדים שלו. שלושה ילדים שהיו שנה בלב התופת של סוריה ועיראק, שהבית שלהם פוצץ שניות אחרי שעזבו אותו. בתו וחתנו יבלו שנים בכלא הישראלי. הוא יודע את זה, גם אם לא אומר זאת במפורש, אבל הוא שם בשביל הילדים.
אני יושב מולו וחושב על המפלצת הזאת שנקראת דאעש – מה יש בה שמושך אנשים אליה? הקיצוניות הדתית? האלימות? הזעם הבלתי מרוסן? אני יושב מול אדם אוהב אדם. הוא בעל מקצוע, אחיו היה שוטר, ילדיו רופאים. אנחנו מדברים על חברים משותפים, יהודים וערבים, על הצורך בשלום. הוא אומר לי, בלי להזכיר במפורש את בתו וחתנו, שצעירים בכל העולם צריכים לפעול למען בני אדם ולא לפנות לטרור. למרות הקשיים הרבים שעומדים בפניו – בני משפחה במעצר טורקי והוא לבד בעיר שכוחת אל ומסוכנת – הוא אסיר תודה, וחוזר ואומר את זה – לשגרירות ישראל, לשגרירה אמירה אורן, לטורקים, לאנשים רבים שעזרו לו בארץ. אני יושב מול האיש המיוחד הזה, שגם ברגעים הקשים מצליח להישאר חיובי ואופטימי, ומנסה להבין איך הבת שלו נסעה לשם? איך בני משפחתו הצטרפו לארגון הרצחני וחסר הרחמים הזה? איזה תהליך עוברים? מה קורה בראש של האנשים האלה? מנסה להבין, ולא מצליח. אין הגיון אצל קנאי דת.
2. אנטקיה
אנטקיה נמצאת בחבל הטאי, שבדרום טורקיה, לחופי הים התיכון. ממש מעל סוריה. זהו מחוז ערבי שסופח/נכבש (תלוי את מי שואלים) לטורקיה בתחילת המאה ה- 20. רוב התושבים מדברים ערבית. שומעים יותר ערבית מטורקית, ולא רק בגלל הפליטים הסורים שמציפים את העיר. אפשר היה לחשוב שדווקא באזור דובר ערבית הפליטים ירגישו יותר בבית, אבל באופן מפתיע דווקא ההפך. "אנחנו לא רוצים פליטים פה", אמר לי תושב המקום. "הם מעדיפים ללכת לאזור גזיאנטפ (מחוז סמוך – כ- 3 שעות נסיעה) כיוון ששם יש יותר ארגונים בינלאומיים שמטפלים בהם. פה אנחנו לא רוצים אותם. הם רק צרות. חצי מהם דאעש, למרות שהם מספרים שהם לא כאלה". אגב, בגזיאנטפ מספרים שגם ארגוני הסיוע בקשיים עכשיו. במסגרת מסעות הטיהורים של ארדואן אחרי ניסיון ההפיכה, נעצרו רבים מהפעילים בהם.
הייתי באנטקיה פעם ראשונה לפני כארבע שנים, כשפליטים רק החלו לברוח ממשטר אסאד. העולם אז הוכה בתדהמה למראה כ- 10,000 אנשים נמלטים. דאעש עוד לא נולד, ואיש לא תיאר העשרת האלפים האלה יהיו רק הסנונית הראשונה, ושמיליוני פליטים סורים יציפו את טורקיה, ירדן, לבנון ואירופה. מדהים היה לראות את ההבדל בהתנהלות העיר ב- 4 השנים שחלפו. ארבע שנים של מלחמה לא פוסקת בסוריה, ארגון טרור מהמחרידים שידעה האנושות, פיגועים בטורקיה עצמה וניסיון הפיכה. שרותי הביטחון הטורקים חונקים את העיר. כלומר – החיים מתנהלים בסוג של שגרה, יש חנויות, בתי קפה, מדרחוב נחמד, אבל כל הזמן שוטרים וחיילים מבצעים בדיקות. מי שהתעודות שלו לא תקינות, נלקח מייד למעצר. הם מחפשים פליטים סורים החשודים כאנשי המדינה האסלאמית וכורדים, לא בהכרח הסדר הזה. לחלק מהפליטים אין תעודות מסודרות, מה שדן אותם למעצר מיידי. בתוך העיר יש מתקן קטן יחסית, לפינוי ראשוני של העצורים (שם נמצאת גם המשפחה הישראלית – האב, האם ושלושת הילדים), ומחוץ לעיר יש מחנה פליטים גדול, שמור היטב. אנטקיה הפכה לעיר משטרה.
כשנסעתי באוטובוס מגזיאנטפ לאנטקיה אפשר היה להרגיש את המתח, מרגע שהתקרבנו לאזור אנטקיה. חיילים עולים על האוטובוס ובודקים תעודות. לפליט סורי שישב מאחרי, בחור בן עשרים פלוס, לא היו תעודות. כלומר, היו לו, אבל לא לשביעות רצון החייל. הוא הורד מהאוטובוס. מבטי חבריו מלווים אותו בתוגה. גם אותי בדקו כל הזמן. זר שמסתובב באזור הזה חשוד כי הוא אירופי שרוצה להצטרף לדאעש, או אחד כזה שכבר היה בסוריה, ועכשיו בדרך הביתה. אלו נחשבים מסוכנים יותר, כי כבר צברו ידע ונסיון בטרור מתובלים בהסתה דתית קיצונית. אני הייתי בדילמה. השוטרים מחפשים את חותמת הכניסה של משטרת הגבולות, שמוכיחה כי נכנסת כדין לטורקיה, ולא הברחת את הגבול מסוריה. החותמת הזאת הייתה אצלי בדרכון הישראלי, וכששוטר או חייל מוצאים אותה הם מרוצים ומניחים לך. מצד שני, להיות ישראלי באזור שורץ סורים, חלקם תומכי דאעש, זה לא רעיון כל כך טוב. לכן, עדיף להראות את הדרכון האירופי שלי. שניה אחרי תום הבדיקה, כשכולם עוד עומדים בשורה עם התעודות, עדיף להיות אירופי בין סורים ולא ישראלי בין סורים. לך תדע מי עומד מימינך או משמאלך. אבל בדרכון האוסטרי אין חותמת של משטרת הגבולות הטורקית. אזרחי האיחוד האירופי נדרשים לוויזה בכניסה לטורקיה, ואילו ישראלים לא, והחייל הלא מחפש את החותמת…. מילכוד לא פשוט.
את ריכוז הסורים הגדול ביותר שלא במחנה המעצר ראיתי בבית החולים. המלווה שלי, פליט סורי בעצמו שחי כבר שנה בעיר, לקח אותי לשם, רק כדי שאקבל את התחושה. הוא מחלב, ורצה שאראה את בני עמו. אתה רואה מאות אנשים, ילדים, נשים, זקנים, יושבים במסדרונות. מחכים. מחכים לטיפול, מחכים שמשהו ישתנה בחיים שלהם. אתה רואה את המבטים בעיניים. את חוסר התקווה. אסור לצלם שם. שוטרים עוצרים את מי שמצלם. אבל בבית החולים הזה אפשר לראות את הזוועה שמעבר לגבול, רק כמה דקות נסיעה, משתקפת על פני האנשים.
לצפייה בכתבה ששודרה בשישי לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1207677
מאחורי המצלמה - איתי ורד 