"מה???? איך אפשר לשחות בים המלח?????". זו הייתה התגובה האופיינית כשסיפרתי שאני נוסע לצלם את הצליחה הראשונה בהיסטוריה של האגם הנמוך בעולם. לכל ישראלי יש את טראומת הילדות של הכניסה הראשונה לים המלח – אתה רואה מים כחולים ויפים, ומזנק פנימה. המגע חם, שמנוני, כמו לטבול באמבטיה של שמן מנוע מחומם. ואז מגיע המלח. טיפה לעיניים – וצרחה באוויר. שורף. כואב. ואם לילדון הייתה איזו שריטה או פצע פתוח (ואין ילד שאין לו פצע כלשהו), הרי שצריבה מפלחת את הנשמה. ספרינט החוצה, חיפוש אחרי ברז מים מתוקים להתקלח, וזהו. הילד גמר עם ים המלח. ים המלח זו אטרקציה לתיירים, מקום להצטלם בו חמש דקות צף על המים, או להימרח בבוץ, אבל לא לשחות. בטח לא 16 קילומטרים.
16 קילומטרים זו שחיה מרתונית שרק מעטים מסוגלים לבצע, על אחת כמה וכמה בתנאי ים המלח. אז איך עושים את זה? ולמה? נתחיל באיך – זו שחיה מסוכנת, ממש סכנת מוות. לגימה ממי ים המלח עלולה לגרום לספאזם בקנה הנשימה ולחנק. לכן, השחיינים חבשו מסיכה מיוחדת, שאוטמת את כל הפנים, קצת כמו מסיכת אב"כ, אליה מחובר שנורקל עם שסתום שמונע כניסת מים. חלקם התלוננו על קושי לנשום. המסיכה הגבילה, או לפחות יצרה תחושה, של הגבלת הנשימה. חוץ מזה, האטימה לא מושלמת. מים בכל זאת חודרים פנימה. "מסלול הזוועה", כינה זאת ארז, אחד השחיינים. "אתה מרגיש את הטיפה חודרת, ואז היא יורדת לאט לאט במורד הפנים, על גשר האף, ואתה לא יודע לאיזו עין היא תחדור….". על סירות הליווי היו מרססים עם מים מתוקים, ובכל פעם שמישהו הרים יד למצוקה – סירה זינקה אליו וריססה לו את הפנים במים מתוקים. זה היה הרגע שבו הביטוי "מים מתוקים" היה מובן מתמיד.
בכל 30 דקות עצרו השחיינים להפסקה לשתיה ולאוכל. הגוף מאבד הרבה יותר נוזלים בתנאים הלא הגיוניים האלה. גם השחיה קשה משחייה רגילה. אמנם המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "איזה כיף, לא צריך להתאמץ כדי לצוף", אבל המנח של הגוף על המים שונה, הרגליים גבוהות יותר, את הראש צריך להוציא כלפי מעלה ולא הצידה – כך שנוצר לחץ על הגב. המים גם דחוסים וכבדים יותר ממי ים, לכן צריך להשקיע יותר מאמץ בגריפה, והמלח חודר לכל פינה – למסיכה, לבגדים, לנשימה, בקיצור – סיוט.
אז למה לשחות את הסיוט הזה? צליחת ים המלח נולדה בכלל בקפריסין, כלומר כשהקבוצה של 6 ישראלים ששברו את שיא גינס בשחייה במים פתוחים מקפריסין לישראל שבו לארץ. הם חיפשו את האתגר הבא שלהם, וכשאודי אראל, אחד מחברי הקבוצה, ירד יום אחד את הירידות בדרך סדום, היה ברור לו מה יהיה אותו אתגר. "אני תוצר של ים המלח", הוא סיפר בחיוך, "ההורים שלי גרו כאן, ואבא שלי השיט צי של עשרות דוברות על המים האלה לפני קום המדינה. פעם היו מעבירים את המלח מהמפעלים בדוברות צפונה". אבא של אודי הוא מפקד חיל הים לשעבר, האלוף שלמה אראל. גם המטרה של המשחה הייתה ברורה לאודי מיד. לעורר מודעות עולמית למצבו העגום של הים. מפלס ים המלח מאבד 1.2 מטר בשנה. חלקו הדרומי כבר לא קיים למעשה. השנים הקרובות הן הזדמנות אחרונה להציל את אוצר הטבע הזה, המקום הנמוך בעולם.
אודי הכין טבלה של יתרונות וחסרונות למשחה כזה, ושלח לחברים לקבוצה. בצד של היתרונות היה רק סעיף אחד – אין כרישים ומדוזות. רשימת החסרונות לעומת זאת הייתה ארוכה מאד. למרות זאת, לא היה קשה לשכנע. אלו אנשים שנולדו לנצח אתגרים בלתי אפשריים. שנה וחצי הם התכוננו. עשו משחי נסיון, תרגלו את המסכה ואת טכניקת השחייה. בנוסף, הם חברו למועצה האזורית תמר ולארגון אקופיס שסייעו בארגון ותיאום המשחה, וגם – קראו לשחייני מרתון מכל העולם להצטרף אליהם, או בקיצור – חיפשו עוד כמה אנשים עם שריטה…. מתברר שלא חסרים כאלה.
לקימברלי מניו זילנד כמעט כרתו את הרגל בגלל מחלה. כשהחלימה החלה לשחות. בגדול. היא אחד מ- 6 אנשים היחידים בעולם ששחו את כל שבעת אתגרי המים הפתוחים הקשים בתבל, והאשה הראשונה ששחתה את 30 הקילומטרים מאיי פאראלון למפרץ סן פרנסיסקו במים שורצים כרישים לבנים ומדוזות ענקיות. את השמחה הזה סיימה בבית חולים, בגלל הצריבות מהמדוזות. ג'קי קובל הבריטית בת ה- 62 מחזיקה בשיא מיוחד במינו – היא חצתה את המים הקפואים והסוערים של תעלת למאנש בזמן האיטי ביותר, כמעט 29 שעות. היא הסתבכה בזרמים קשים שהסיטו אותה מהנתיב. רוב הצולחים מתיאשים בשלב הזה ופורשים לספינת הליווי, אבל לא טיפוס כמו ג'קי. והגיעו גם ה- mad swimmers. קבוצה של שחיינים דרום אפריקנים ששוחים במקומות הזויים למטרות צדקה. האתגר הראשון שלהם, לפני כמה שנים, היה לשבור את השיא לשחייה במקום הגבוה ביותר בעולם. הם טיפסו שמונה ימים על הרי האנדים כדי להיכנס לאגם בגובה 6,000 מטר. הטמפרטורה הייתה מינוס מעלה. לשחות במקום הנמוך בעולם היה ממש מתבקש לפי ההגיון שלהם.
עשרים ושמונה שחיינים עשו השבוע היסטוריה. כבשו עוד פסגה, עמק במקרה הזה, שהאדם טרם כבש. אלא שהאדם הוא גם זה שמחריב את אותה פסגה. הים הולך ונעלם, אבל לא מדובר בגזירה משמיים, עוד אפשר לעשות משהו. ישראל עברה לשימוש במים מותפלים. אפשר וצריך להתפיל קצת יותר, ולהזרים ממי הכנרת לירדן הדרומי ומשם לים המלח. אפשר וצריך שמפעלי ים המלח, שמרווחיים מן המשאב של כולם, יתרמו על מנת לממן את שיקומו. איש לא מדבר על החזרת המפלס לרמתו לפני 30 שנה, זה כבר לא יקרה כנראה, אלא רק לשמור על הקיים. אחרת, המשחה הבא שיהיה בים המלח לא יהיה מרתון, מקסימום ספרינט….
לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1219426&sid=126
מאחורי המצלמה - איתי ורד 