שיכורים למוות

אני עדיין בסוג של הלם ממה שראיתי בכנרת. הלם תרבות. אני לא לבד. גם יניב הצלם וניר המקליט היו בשוק כשיצאנו מחוף לבנון שעל שפת הכנרת. כלומר – כולנו אוהבים לבלות, לעשן, לשתות, אבל לא כך. לא עד מוות, ומה שקורה שם – מסוכן עד מוות.

יצאנו לכנרת לעשות כתבה על החיפושים אחר שלושת הנערים שנעדרים מאז יום רביעי. שלושה צעירים, בשלושה מקרים שונים, שנסחפו ללב האגם ומאז לא נראו עוד. הכנרת מתעתעת, אכזרית. רגע שקטה, רגע רוחשת. זה לא חדש. כל המומחים גם הסכימו שמזג אוויר כזה, רוחות כאלו, לא נראו באזור כבר כמה עשורים. אלא שהמספר היה חריג – 80 אנשים נסחפו ביום רביעי, שלושה מהם כאמור עדיין נעדרים.

לאט לאט התחלנו לשמוע שלא מדובר רק ברוח. כמעט כל מי שנגע לעניין והיה מעורב בחיפושים, לקח אותנו הצידה ולחש "הם שיכורים. הם נכנסים לים שתויים לחלוטין וכשמתחילה הרוח הם לא יודעים מה לעשות". אחר הסביר שבכנרת יש מדרגה, ורוב הטביעות הן בגובה של עד 2 מטר, אלא שכששתויים – לא מצליחים לתפקד כשיורדים מן המדרגה. אחד השוטרים אמר לי שחילץ כ- 20 אנשים, 17 מהם היו שיכורים. שוטר אחר סימן תנועה של שתיה עם היד כששאלנו מה קרה. "סעו לחופים המזרחיים של הכנרת" לחשו לנו, "מעין גב צפונה, ותראו מה הולך שם". אנשים חששו לדבר בהתחלה, כיוון שבכל אופן – שלושה נערים נעדרים, הסיכוי שהם חיים קטן ולא מקובל לדבר סרה במתים, ויש את המשפחות, ולא בטוח שהם אכן שתו, אבל – חייבים לדבר. הורים ובכלל אזרחים צריכים לדעת מה קורה שם.

נסענו לחוף לבנון, המקום ממנו יצאו שניים משלושת הנעדרים. לפני שאמשיך – הבהרה – אני אוהב לשתות, אני לא נגד. גם אני נסעתי בתיכון לכנרת לכמה ימים, אבל לא כך. על החוף פרושים מאות אוהלים. ליד כל אוהל כמעט רמקול. העוצמה – מחרישת אוזניים. אי אפשר לחשוב. צד אחד של המוח לא שומע מה מתרחש בצד השני. כל בעל רמקול מגביר את הווליום שלו כדי להתגבר על הווליום של האוהל ליד, וכך הלאה. קקפוניה אינסופית. המציל יכול לכרוז, להתריע – איש לא ישמע אותו. שעות אחרי שהיינו במקום עדיין כאבו לנו האוזניים.

הגיל הממוצע: 16 – 25. הלבוש – פחות ממינימאלי והחוף מסריח. מסריח מאלכוהול. הבקבוקים זרוקים, גם האנשים. הם רק מתקרבים ואתה מריח. גפרור מוצת, והאזור עלול להידלק מהאדים. מאות אנשים בחוף, מתוכם עשרות מסתובבים שתויים, והשעה הייתה שתיים בצהרים בלבד. לא "שיכורים קלות". שתויים עד אובדן חושים. כמעט כל אדם שני עם כוס ביד. אחד בירה, אחת ערק, שלישי וודקה. כשהם באים לדבר איתך – העברית עילגת אפילו יותר מן הסטנדרטים המקובלים כיום, שגם הם לא גבוהים. המשפטים לא מתחברים, המילים נעלמות. שוב, אני יודע שאני נשמע כמו מחריב מסיבות בן 100, אבל תאמינו לי – מה שהולך שם מוגזם. 100 מטר מהחוף רואים את הסירות שמחפשות את הנעדרים, עדות לטרגדיה שקרתה שם רק אתמול. הרוח נושבת, עדיין מסוכנת והם נכנסים עם מזרונים למים, כוס משקה ביד. שיקול הדעת טבע מזמן.

לא רק אלכוהול מסתובב שם. עוד חומרים, ולא רק ג'וינטים. ליד החפ"ק היכן שתרכזו כוחות החילוץ והמשפחות הדומעות הסתובב צעיר. מבט אחד הספיק להבין שהוא מודלק. אולי LSD, אולי איזה זבל אחר מאיזו פיצוציה. אמרו לנו שבבוקר הוא היה מסוכן, עד שהיו חייבים לכבול אותו באזיקים. עכשיו הוא סתם מסטול אז שחררו אותו. אמרו גם שבלילה היו עוד כמוהו.

כל מי שמכיר את החופים הללו סיפר שההידרדרות הזו חלה רק בשנתיים שלוש האחרונות. שתמיד היו בחופים סמים, אלכוהול ומסיבות, אבל משהו קרה בשלוש השנים האחרונות. שנחצה איזשהו גבול שהופך את הכל לבוטה יותר, מוחצן ומסוכן פי כמה. אני הרגשתי שהחבר'ה האלה מנסים לחיות בסרט. סרט רע. שהם ראו יותר מדי סרטי קולג'ים אמריקנים, החיקויים הזולים ורווי האלכוהול של אמריקן פאי, ומנסים בעצמם לחיות את החיקוי הזול. זה בהחלט מריח כך. אלא שבסרט אמריקני הכפיל יוצא אחרי שטבע בבריכה של ההורים של החבר העשיר. בכנרת אין כפיל, אין בריכה, ויש רוחות וזרמים.

החוק בישראל אוסר על מכירת אלכוהול מתחת לגיל 18. בארצות הברית הגיל הוא 21, אבל הגיוני שאי אפשר לקחת צעיר ולתת לו ביד נשק או הגה של טנק ובאותה נשימה לומר לו "אבל בירה אסור לך". גם איסור המכירה לא באמת משפיע, כפי שאפשר היה להיווכח מכמות הקטינים שהסתובבו עם משקאות ביד. מזרן ים הוא לא רכב – אין חוק האוסר על שכיבה על מזרן ים או ברווז גומי עם רמת אלכוהול גבוהה בדם, אין גם שום חוק שאוסר על שתיית אלכוהול, וגם לא צריך חוק כזה. שמענו גם תלונות על מספר השוטרים נמוך, ולמה לא מונעים מהם להיכנס למים במצבם – אי אפשר לשמור על כל חייל בחופשה שרוצה לשתות. מה כן צריך? אחריות. אחריות אישית. מושג שנדמה שנעלם מן העולם. תמיד יש מישהו אחר להאשים. צריכה להיות אחריות אישית של אותם צעירם ושל ההורים שלהם. להבין מתי לשתות ומתי לא, ומה עושים ובעיקר לא עושים כששותים, ולא – זה לא רק "אם שותים לא נוהגים". רשימת הלאו ארוכה יותר. הורה צריך לדעת שאם הילד מבקש לנסוע עם החברים לכנרת – זו לא הכנרת של ילדותו מלפני 20 שנה, זו אפילו גם לא הכנרת של לפני 5 שנים. זה משחק אחר – ואם הילד לא אחראי מספיק שלא ייסע. עדיף שהילד יבכה לילה אחד, אמר אורי, דודו של אחד הנעדרים, מאשר לבכות כל החיים.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1241660&sid=126