הפסיקו לתרום לישראל

 כשהייתי בן 13 לא רציתי לעשות בר מצווה. גם כי זה הגיל המורד, וגם כי מגיל צעיר היו לי ספקות רבים לגבי הסבא החביב בשמיים, ועוד יותר לגבי עושי דברו על היבשה. אבל כאן נכנסה המשפחה לתמונה. ההורים שלי ישבו איתי שעות ארוכות, ודיברו איתי בעיקר על סבתא שלי שגרה בית לידנו. שמה היה חווה, אבל כולם קראו לה סבתא יבה. היא הייתה אישה מקסימה וסבתא נהדרת, אוהבת אדם, חייכנית ומלאת חיים, בשלנית נפלאה ואשה חולה מאד. בקושי הלכה, ולמרות הקושי הייתה קמה כל בוקר ומחכה לנו עם סוכריות ביד, ומגניבה אותן ליד בדרך לבית הספר. "שיהיה לכם זיכרון מתוק ממני" הייתה אומרת בחיוך. סבתא יבה הייתה אשה דתיה. לא נסעה בשבת, בית כשר, כלים שונים לבשר לחלב וערכה נוספת של כלים לפסח שאוחסנה במחסן בקצה השני של החצר. עד היום, עם בוא האביב, זיכרונות ההליכה למחסן עמוסים בסירים ומחבתות גורמים לכאבי רגליים אצל בני המשפחה. אבל לא לטעות – יבה הייתה דתיה עם הרבה סובלנות. גם בכיפור הייתי מקבל את מנת הסוכריות היומית. סבא שלי היה חילוני בקיצור – הם הדוגמה שלי לאיך אפשר לחיות יחד בארץ הזאת למרות תפיסות עולם שונות, אבל נחזור לבר מצווה.

ההורים הסבירו לי שהבר מצווה שלי כנכד בכור היא אחד מאירועי השיא אליהם סבתא מצפה בימיה האחרונים, ושאם היא תשמע שאני לא מוכן לעלות לתורה, היא פחות או יותר תמות במקום. זה כבר היה טיעון שקצת קשה להתמודד איתו, בטח בגיל 13, ואני נכנעתי. קיללתי ללא הפסקה כשלמדתי את ההפטרה. אמא שלי חששה שבבית הכנסת תיפלט לי בטעות אחת הקללות שהייתי מוסיף אחרי כל מילה שניה בערך באימונים, אבל עוד לפני שהעניין הזה עמד למבחן צצה בעיה חדשה. הנחת התפילין. במושב עובדים של אמצע שנות ה- 80, לא היה שום סיכוי למצוא אנשים למניין להנחת תפילין ביום חמישי בבוקר. להורים שלי היה פתרון נחמד, או שלפחות נראה לכולנו אז נחמד. נעשה טיול לירושלים – תפסידו בית ספר, נסתובב במקומות יפים, נאכל במסעדה, ובבוקר נעבור בכותל ותניח תפילין.

The_Western_Wall.jpg

הגענו לכותל. אמא שלי (שהכי התרגשה מכל האירוע) ואחותי הלכו לנסות למצוא מקום שבו יוכלו להשקיף עלינו, כי הלא אסור להן להיכנס לעזרת הגברים, ואבי אחי ואני נכנסו פנימה. "מה אתם מחפשים"? שאל אותנו חרדי שראה שאנחנו מסתובבים ברחבה, קצת מחפשים את עצמנו. כשענינו, הביא אותנו לשולחן שלצידו עמדו עוד כעשרה נערים עם תפילין בשלבים שונים של הנחה, ולידם רב חמור סבר שפיקח על המתרחש. התברר שזה המקום להניח תפילין. הרגשתי לא שייך, מנותק, מאד מלאכותי. הוצאתי את התפילין, שמתי על הראש, התחלתי להניח על היד. הסתבכתי. לא הצלחתי לסובב 7 פעמים סביב הזרוע, אז הסתפקתי בשש. כל העסק התחיל לעלות לי על העצבים. סביבי היו רק גברים, כמעט כולם חרדים. איזה תמהוני תקע בשופר. לקחתי את הסידור כדי לקרוא אבל אחרי השורה הראשונה עצרתי. נמאס לי. "זהו", אמרתי לאבא שלי". "סיימתי, הולכים". אבא שלי קיבוצניק במקור. לא עשה בר מצווה, לא מבין בעניינים האלה, אבל היה מאד גאה שלבן שלו יש מושג מה עושים בכלל עם רצועות העור. הרב לעומת זאת, קפץ כנשוך נחש והתחיל לצרוח – "מה קורה פה??? לא הנחת טוב! לא ככה שמים על היד, ולא קראת את….." פה נשבר לי. לא הייתי ילד חצוף, אבל העובדה שהאיש הזר הזה חושב שיש לו זכות לומר לי מה לעשות גמרה אותי. "ששששש.." הרגעתי אותו בחיוך מתריס "תשעה מתוך עשרה (והצבעתי על הילדים האחרים) זה אחוז לא רע בשבילך", כאילו מדובר בזריקות עונשין בכדורסל, והלכתי. "מה הוא רצה" אבא שלי שאל. "עזוב, שום דבר" עניתי.

לימים, אחת הפעמים הבודדות שבהן לא התחרטתי שעליתי לתורה, הייתה כשהייתי בארה"ב. הייתי חבר במשלחת נוער של משרד החוץ. הסתובבנו בזוגות בתיכונים, קולג'ים וכמובן בקהילות יהודיות וסיפרנו על ישראל. בכל קהילה שהגעתי אליה היו מבקשים ממני לעלות לתורה. היהודים החמים שמחו לשמוע את הפסוקים במבטא ישראלי קולח ובטעמים נכונים. ברוב הקהילות הזמינו גם את רוני, שותפתי למסע, לעלות לתורה, אלא שהיא נאלצה להתנצל שהיא "רק מקריאה" את הברכות, כיוון שבישראל לא מאפשרים לבנות לעלות לתורה. באותו מסע גם למדתי להכיר את אירועי ההתרמה למען ישראל. לפעמים קוראים להם "Israel Sunday" לפעמים בשם אחר, אבל בסופו של יום מדובר באותה פעילות. עושים אירוע גדול במרכז היהודי, הפעלות, ארוחה, רעש וצלצולים, ומקווים שבסופו של יום אנשים יפתחו את הלב ובעיקר הארנק לטובת מטרה בארץ. זו תעשיה שלמה שארגונים רבים בישראל נסמכים עליה – על הרצון הטוב של אחינו היהודים להיות חלק ממה שקורה כאן. מבט קצר על שלטי התורמים בכל בית חולים, אוניברסיטה או אפילו מרכז טניס מבהיר את חלקם של יהודי התפוצות בבניין הארץ והחברה בישראל.

עכשיו, יש לי בקשה פשוטה מיהודי ארצות הברית, בריטניה, קנדה ושאר העולם. תפסיקו לתרום. תפסיקו לתת כסף למי שלא מוכן לקבל אתכם, שלא סופר אתכם ואת הדרך שבה בחרתם לחיות את חייכם. היום ביטלה הממשלה את מתווה הכותל. אותו מתווה שאמור היה לחלק את הרחבה לגברים, נשים ובני אדם. אותו מתווה שבו יש מקום גם לאנשים כמוני שרוצים לבוא למקום עם המשפחות שלהם, וגם ליהודי התפוצות (יותר מ- 50% מיהדות ארה"ב הם קונסרבטיבים או רפורמים, רק 10% אורתודוקסים). הכותל נכבש פעמיים. בפעם הראשונה בידי צה"ל ב- 67. רוב החיילים בחטיבת הצנחנים לא חבשו כיפות, רובם לא היו דתיים, בוודאי לא חרדים, אבל הם התרגשו עד דמעות שאחד מסמלי העם היהודי חוזר לידינו. בפעם השנייה הכותל נכבש בידי האורתודוקסיה הרבנית. חופש הדת בישראל מוגבל להיות יהודי אורתודוקסי בלבד. אז, אנא, אחינו ברחבי העולם, כשמתקשרים אליכם מבית חולים, אוניברסיטה, מעון לילדים או מרכז למוגבלים שזקוקים לתרומה – אמרו לא. סליחה לא, אבל עד שאנחנו לא יכולים לבוא לכותל, לא בהכרח להתפלל, אלא פשוט לבוא לערש התרבות היהודית, לפי רצוננו – אנחנו לא פותחים את הכיס. אולי כך ילמדו, אולי כך יפנימו. אולי אם נשלב ידיים – אתם מבחוץ ואנחנו מבפנים נצליח להזיז משהו.

מתווה הכותל הוא פתרון מצ'וקמק. הוא מאפשר רחבה קטנה וצדדית לקבוצה הגדולה ביותר בעם היהודי, אבל זו פשרה שיש בה מקום לכולם, וזה משעוד יותר מרתיח. בעולם שלי – יש מקום למי שאני לא מסכים איתו. בעולם שלהם – אני ועוד רבים לא קיימים. סבתא יבה הייתה דתיה. קצת אחרי מלחמת ששת הימים אמא שלי לקחה אותה לראות את הכותל. עוד לא הייתה רחבה, עוד לא הייתה הפרדה, הרבנות האורתודוקסית עוד לא הפריעה לחיים ליד הכותל. זה לא הפריע לה להתרגש עד דמעות. סבא ישראל היה חילוני שעישן גם ביום כיפור. גם הוא התרגש עד דמעות.

WhatsApp Image 2017-06-25 at 18.03.24.jpeg

סבתא יבה בצעירותה

תגובה אחת

  1. גמישות היהדות היא זו ששמרה עליה. הקלה בגיור, התעלמות מממזרות, הלכות שבת שאפשרו לטייל ולנשום.
    אם היהדות לא היתה גמישה מחצית מניצולי השואה היה ספק ביהדותם וגם מחצית מיהודי המגראב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s