אסיפת הורים

הטלפון צפצף בדיוק כשנכנסתי הביתה. התרעה ביומן. אסיפת הורים ב- 20:30. "יש הערב אסיפת הורים", ספק בישרתי ספק ביקשתי מבת זוגי, "מי הולך?". "אבא, אמא הלכה אתמול לאסיפת הורים שלי, אז כדאי שאתה תלך הערב" התערב בן ה-7 שיש לו דעה מוצקה על כל דבר שקורה בבית. "הוא צודק" רכבה בת הזוג על הגל. קיללתי בשקט.

כשיצאתי פגשתי את השכנה. יש לנו ילדים באותה הכיתה. "מי מכם בא?" התעניינתי. "לעונש" היה ברור לה על מה מדברים. "אני" ענתה, ומייד הוסיפה שכמה אמהות לא יגיעו. "באמת?" תמהתי. חשבתי שכמה פרושו 5-6, ושהאבות יגיעו במקומן. הרי אסיפת הורים לא מוגבלת לנשים בלבד. הוספנו עוד כמה "ברכות" על עוד ערב אבוד וקבענו שניסע ביחד.

כשהגענו לכיתה גילינו שאנחנו במיעוט. המיעוט שהגיע. על הכסאות הנמוכים ישבנו 14 הורים (3 אבות), בהם זוג אחד, כלומר – יותר ממחצית מהורי התלמידים בכיתה בחרו שלא להגיע. המורה התחילה את הערב כרגיל, כאילו הנוכחות הדלה היא עניין של מה בכך. המשימה הראשונה הייתה לכתוב ברכה לילדים על ציור של מפתח. "רגע, מה עם כל ההורים שלא כאן?" שאלה אחת האימהות. "בעיה שלהם" עניתי בלי לחשוב כמעט.

לא כיף ללכת לאסיפת הורים. העיתוי תמיד לא מתאים, ואם יש יותר מילד אחד, העניין הופך למבצע לוגיסטי מורכב המתמשך על פני שבוע והדורש תיאומים, יציאה מהעבודה, בייבי סיטרים, טלפונים וווטסאפים, ועדיין – אלו הילדים שלנו. זה הרגע שהמערכת אומרת לנו – בואו. תתרשמו מהמורה, מהמנהלת שנכנסה באמצע ואמרה כמה מילים, תשמעו על תכנית הלימודים, על הפרויקטים, על מה יהיה ומה מותר ומה אסור. מה יקרה השנה במקום שבו הילדים שלנו מבלים הכי הרבה זמן.

ויש את המחנכת – שהשקיעה, והכינה דפים צבעוניים לברכות, וכתבה על כרטיסיות מה לומר להורים, ואפילו הביאה כיבוד (וסביר להניח שהיא קנתה את העוגיות ולא בית הספר). לא לבוא למפגש איתה זה זלזול בוטה בה. מי שלא בא למפגש כאילו אומר – אני אדבר איתך כשנוח לי ולא לך (וסביר להניח שאז ישאל שאלות שחלק מהתשובות להן ניתנו באסיפת ההורים). כי היום אנשים הם לא סתם "הורים". היכולת המופלאה להוליד ילדים הפכה אותם בין רגע למומחים מטעם עצמם לחינוך, ועל כל דבר שקורה בבית הספר יש מה לומר, ולהעיר, ולציין איך היה צריך לעשות את זה, ולמה בית הספר טועה, והמורה הזאת לא מבינה, ולפתח על כל שטות דיונים ארוכים בווטסאפ (אני כבר מזמן בדעה שקבוצות ווטסאפ הורים הן הוכחה מדעית שהטמטום גנטי, אבל זה עניין אחר), ולהתלונן ולהתלונן ולהתלונן.

באסיפת ההורים, אחרי שכתבנו ברכות, דיברנו על מה מחכה לילדים השנה, על המסיבה של סיום בית הספר היסודי, ועל שלל נושאים. אחר כך המחנכת הקריאה את הנהלים. זה היה קצת משמים, אבל איש לא פצה פה – כי היה ברור שאלו הכללים והיא מחויבת לעשות את זה. על הדרך למדתי שהבן שלי ועוד כמה חברים כבר הספיקו לעבור על אחד מחוקי בית הספר. יטופל מחר. לסיום בחרו נציגים לועד הכיתה ולהנהגת ההורים. אני מודה – אני לא מהמתנדבים, אני מתייצב לדגל אם וכאשר קוראים לי, לא מעבר. ואז נפרדנו בחיוך, פחות ממחצית ההורים, מהמחנכת. בדרך חשבתי שאני שמח שבאתי, וגם על המומחים מטעם עצמם לחינוך – איך הם מדברים על "המערכת", ועל הצורך לחזק את מעמד המורה, ובעיקר מלינים על מה שאין, ומה חסר, ואיך הם יודעים לעשות את הכול יותר טוב. יכול להיות שהם צודקים. אני לא מבין גדול בחינוך. אני רק חושב שצריך לכבד את האדם שמשקיע מעצמו כל כך הרבה למען הילדים שלנו.