האישה שנותרה לבדה בעולם

היו לאצבעות שלה ניחוח של געגוע. וכשהיתה מלטפת את הראש שלי, אפשר היה להרגיש את הכמיהה כמו זולגת לה מבין האצבעות.

קראו לה רבקה בורלק. אמא של ישראל בורלק, שהשם שלו חקוק על המצבה שמאחורי.

רבקה בורלק היתה חברה של סבתא שלי. היא היתה באה לבקר אותה פעם בשבוע. הולכת ברגל מתל מונד, שם גרה בשנותיה האחרונות. בכפר הס כבר לא יכלה לגור יותר. זה היה כואב מדי.

ישראל בורלק נהרג בקרב על טירה. הוא היה בן יחיד. אבל הסטטוס הזה –"בן יחיד" לא מנע מישראל, "תולה" כפי שכינו אותו, להתעקש לשרת שירות קרבי למרות מחאות הוריו. "לא אשמתי שאין לי אחים ואחיות, מישהו לא צריך להיהרג בעדי" אמר. האמת שהיתה לו אחות, שמתה בילדותה. רבקה כבר איבדה ילד אחד לפניו.

אני זוכר את הדמות הקטנה, הנמוכה, שמטפחת ראש ומעין הילה של עצבות עטפו אותה. בניגוד לחברות אחרות של סבתא שהיו משחקות איתנו, הנכדים, רבקה התעלמה כמעט לחלוטין מהילדים סביבה. רק לפעמים, כשעברנו ממש לידה, היתה שולחת יד מגששת, כמעט טועה, ומלטפת ליטוף קצר שגם הילד בן שבע שהייתי הרגיש מייד שמיועד לראש אחר. בסוף הביקור, אחרי התה ועוגת הפרג, כמעט תמיד סירבה להצעה להסיע אותה בחזרה לתל מונד. אמא שלי היתה עומדת ומסתכלת ברבקה המתרחקת, מדדה על מקל – ואומרת בטון חצי שבור – " אין לה אף אחד. היא לגמרי לבד בעולם הזה".

ישראל בורלק ז"ל

ישראל בורלק היה בן 18 כשנהרג. אחד הנערים שנקראו, יום לפני הכרזת המדינה, לקחת חלק בפעולת הסחה מצפון, רגע לפני שכובשים את טירה. כבר תיכננו את הקומזיץ שיעשו אחרי הניצחון, אבל הפעולה החובבנית הזאת הסתיימה ב- 24 הרוגים, חמישה מהם מכפר הס. בכל פעם שמדברים על "הקרב על טירה", אני נזכר ברבקה בורלק. פעם חשבתי שדור המייסדים של רבקה וחבריה חשקו שיניים וספגו בשתיקה את האובדן הנורא, את דין התנועה ששלחה את ילדיהם לקרב. עם השנים התברר שחודש אחרי שלחו ההורים השכולים מכתב למשרד הביטחון ותבעו למנות שופט חוקר. הניסוח במכתב מאופק – אנו משוכנעים, כתבו ההורים, כי פעולה זו שהביאה אסון כה כבד עלינו – בוצעה שלא כראוי. "לא כראוי". שופט חוקר מעולם לא הגיע. התחקירים הצבאיים היו יבשים וסיכמו את הקרב כ"פצע פתוח".

כילד, הזהירו אותי שלא לשאול את רבקה שאלות. לא לחטט בפצע הפתוח, ולי היו הרבה שאלות שלא העזתי לשאול – על ישראל, על הקרב, ולמה שתקה, ומה היתה עושה היום, בזמנים אחרים. ההזדמנות היחידה לדבר איתה על הנושא היתה כשרבקה תרמה סכום כסף לרכישת ספרים לספרית כפר הס. בתור הבן של הספרנית קיבלתי את המשימה להחתים כל ספר בחותמת סגולה – שעליה נכתב – "לזכר בני – ישראל בורלק, ולזכר בעלי – שאול בורלק". שאול מת משברון לב אחרי שבנו נהרג. כשבאנו להראות לה את הספרים הראשונים נושאי החותמת, ראיתי אותה מחייכת בפעם היחידה, ושוב לא העזתי לשאול, אבל אני חושב שהיא היתה מרוצה מההנצחה, ומהבמה שבחרה – על ספר שיום אחד ילד מכפר הס יפתח ויקרא. כי זה מה שנותר לה, לאישה שנותרה לבדה בעולם. הידיעה שלו לרגע – עוד מישהו יזכור את ישראל בורלק.

הוקרא בטקס יום הזיכרון בכפר הס, 3.5.2022

  1. כתבת מקסים והקראת ברגישות ובקול המקסים שלך. כילדה במושב אני זוכרת את אותה החותמת הסגולה, שהיתה על הספרים בספריה .

    • איתי היקר . קראתי והתרגשתי . זוכרת את כפר הס של פעם . לאה קרסל היא בת דודתה של סבתי . זוכרת את המרחק הבלתי נתפש משכונת בורכוב , גבעתיים לכפר הס המוקפת חולות אינסוף . האבל לצערי לא מדלג על הדורות ( מאירקה) הבאים וחובט שוב ושוב .צער נורא .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s