המלחמה על גבול השלום

השם של שלוחת דאעש בסיני קצת מצחיק בשנייה הראשונה. "מחוז סיני". כאילו מדובר באיזו קופת חולים, או איזה ארגון מסודר שחבריו מסתובבים עם תעודת חבר מהוגנת בכיס. בפועל, שום דבר לא מעלה חיוך כשמדובר בארגון הזה. דאעש סיני נולד לפני כשנתיים, כשארגון טרור מקומי, "אנצאר בית אל-מקדס" נשבע אמונים למדינה האסלאמית. כ- 500 חיילים וקצינים של צבא מצרים נהרגו מאז בפיגועים שביצע דאעש סיני או בקרבות מול לוחמי הארגון. זהו מספר בלתי נתפס כמעט של אבדות לכוח סדיר מול לוחמי גרילה, אבל הוא מעיד על כוחו ועוצמתו של הארגון בחצי האי סיני. מאידך, חצי האי סיני הוא כר טבעי לארגון כמו המדינה האסלאמית. זהו אזור שמיושב בעיקר בשבטים בדואים שלהם היסטוריה רבת שנים של מרד בשלטון המרכזי והסתמכות על הברחות ופשע כדרך חיים. השילוב הקטלני של המהפכה במצרים, שרופפה את השלטון המרכזי במדינה, עליית האחים המוסלמים והדחתם, וכמובן -הקמת הח'ליפות החדשה, ארגון המדינה האסלאמית, רק נתנו דרור לכוחות הפועלים ממילא בחצי האי להגביר את כוחם.

למדינת ישראל יש כ- 400 קילומטר של גבול עם מצרים בחצי האי סיני. 400 ק"מ שגובלים עכשיו בכאוס ותוהו בבוהו. לא צריך להפליג בדמיון כדי להבין את גודל האיום. ב- 2010 ל 2012 ביצעו כוחות הג'יהאד העולמי מספר פיגועים נגד ישראל. באוגוסט 2011 נהרגו 8 ישראלים בפיגוע באוטובוס בכביש. שנה בדיוק אחר כך, באוגוסט 2012 בוצע נסיון חדירה דרך מעבר ניצנה באמצעות נגמ"ש שנגנב מהצבא המצרי, והיו מספר אירועים של ירי רקטות לעבר אילת – כל אלו, עוד לפני שדאעש נכנס לתמונה. מאז האיום רק גדל. תרחיש האיום הוא של ניסיון חדירה לישוב על הגבול וחטיפת בני ערובה, או לחילופין חטיפת חייל או תקיפה של מוצב צה"לי. כאמור, לא צריך לדמיין יותר מדי, או להפעיל מודיעין מתוחכם. אלו בדיוק הפעולות שנוקט הארגון נגד צבא מצרים. הוא גם מקפיד לתעד ולהעלות ליוטיוב את ההתקפות.

הצטרפתי השבוע ללוחמי יחידת המסתערבים של מג"ב שהוצבו בהחלטה של מערכת הביטחון בגבול. הקילומטרים הצחיחים שלאורך הגדר אינם "מקומם הטבעי", אין שם יישוב להסתערב בו. הם שם כי ברור היה שחייבים כוח עילית המתמחה בלוחמת נגד טרור סמוך ליישובים ולמעבר ניצנה, או כפי שהגדיר זאת מפקד היחידה, סנ"צ ר' – "אנחנו צריכים להגיע לאירוע תוך 10 דקות, אחרת, אין לנו מה לחפש שם". לכן הם שם, במגורים זמניים, פועלים ממתקנים מאולתרים. זו יחידה של מקצוענים. חצי מהם אנשי קבע, המחצית השניה לוחמים סדירים. סנ"צ ר', מפקד היחידה, מסיים השבוע את תפקידו אחרי שנתיים וחצי. בדיוק בשבוע שנכנס לתפקיד, נולדה לו בת. "אני לא מצליח ליהנות ממנה כפי שאני רוצה", אמר לי, "אבל זו העבודה". אצל החבר'ה האלה הביטוי "לילות כימים" הוא פשוטו כמשמעו.

הם עובדים קשה, למרות שלשמחת כולם, דאעש לא הפנה את נשקו לעבר ישראל, לפחות בינתיים. הם מתכוננים במרץ ליום שזה יקרה, אבל בינתיים יש להם תעסוקה אחרת – קשה ומסוכנת לא פחות. מדינת ישראל בנתה גדר בעלות של מילארדי דולרים על הגבול עם מצרים. הגדר אמנם עצרה את הברחות בני האדם והגעת הפליטים, אבל לא עצרה את המבריחים הבדואים הפועלים מסיני. הברחות הסמים והנשק נמשכות, והגדר רק גרמה להם להיות מסוכנים יותר. ההברחות מתבצעות עכשיו תוך כדי ירי באש חיה. בעיקר על הצבא המצרי המוצב לאורך הגבול, אבל גם על הצבא הישראלי האורב להם. צריך לצפות בסרטונים מן ההיתקלויות באש המופיעים בכתבה כדי להבין עד כמה המצב אלים ומסוכן – שדה קרב של ממש. זו מציאות של קרבות הרחוקה מאד מעין הציבור הישראלי.

שתי נקודות מעניינות שעלו מתוך השיחות עם לוחמי היחידה. האחת – היחסים עם הצבא המצרי. ככלל, זו יחידה סודית שפועלת בחתימה נמוכה, כך שהם מחפשים מינימום של מגע עם המצרים. רק לפעמים, כשהם גלויים ליד הגדר, יש חילופי צעקות. אבל כשיש התקלות עם מבריחים, וחשוב לזכור, המבריחים מכוונים את האש בעיקר נגד הצבא המצרי, חיילי הימ"ס מוצאים את עצמם בסיטואציה מורכבת. המבריחים יורים לכל עבר, כך גם החיילים המצרים. הוראות פתיחה באש מעולם לא היו הצד החזק של הצבא המצרי. חיילי הימ"ס צריכים גם להגן על חייהם וגם להיזהר לא לפגוע בחיילי צבא מצרים, כדי שלא תיווצר תקרית דיפלומטית. שיתוף הפעולה בגזרה הזאת חשוב מאד. החשש והמתח בגבול הם תמידיים, ונותנים את אותותיהם בכולם. לראיה – הירי של הכוח המצרי לעבר עובדי משרד הביטחון ממנו נהרג נימר אבו עמאר בן 15 (ירי שקרה ביום שבו צילמנו את הכתבה). לפי התחקיר, הכוח המצרי היה חדש, לא עודכן על העבודות בגדר, וחשד בנער שהלך לתוך השטח המצרי שהוא מבריח.

הנקודה השניה – היחידה משמרת גם את יכולת ההסתערבות המבצעית שלה. המבריחים ברובם מן הפזורה הבדואית, וכדי לפעול בתוך הישובים הבדואים ולתפוס אותם הלוחמים נוקטים בשיטות מסוערבות (סרטונים מפעילות מבצעית בכתבה). בין הלוחמים המשתתפים בפעולות מעין אלו גם חיילים בדואים. קל להם להסתוות בשטח, אבל הדילמה לא פשוטה. גם שיטות הפעולה נגזרות מן הפעולות הננקטות נגד מחבלים בשטחים, אלא שכאן מדובר בישוב ישראלי, שתושביו אזרחים וחלקם אף משרתים בכוחות הביטחון. "היינו מוותרים על כך אם יכולנו", אומר סגן ניצב ר', "אבל זו הדרך היחידה להגיע אל המבריחים האלה, ובסופו של דבר אנחנו גם שוטרים. גם חיילים המבצעים פעולות כאלה, וגם שוטרים שיש להם סמכויות לעצור אזרחים".

אבל מעל כול הדילמות מרחף איום דאעש. יש קשר ישיר בין המלחמה בהברחות והחשש מפיגוע מעשה המדינה האסלאמית. הפלטפורמה המשמשת את המבריחים, השיטות והידע,יכולים בקלות לשמש גם את דאעש. בסופו של דבר, מדובר מאותם שבטים מצידו השני של הגדר ששיתוף פעולה ביניהם הוא מעשה יום יומי. סנ"צ ר' בטוח שפיגוע כזה הוא רק עניין של זמן. זמן והחלטה של אנשי דאעש. ועוד הערה קטנה – כדאי לזכור שכל המתואר כאן – מתרחש בגבול של שלום…

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1216026&sid=126

שובה של היונה

בתנ"ך, הייתה זו היונה שהביאה את הבשורה הראשונה לאדם. היונה יצאה לתור את העולם אחרי המבול, ובסופו של דבר שבה לתיבה של נוח עם עלה זית בפיה. היונה מביאה את השלום. במציאות היונה מביאה גם כינים, גם מחרבנת עליך בדרך, אבל משחר האדם נתפסת היונה כשותפה לדרך, כזו שתביא לנו הודעה – טובה או רעה, אבל היא בעל החי שמוטל עליו לבשר לנו את הבשורה.

yona1.JPG

יוני הדואר הן חלק ממיתוס הפלמ"ח. יש הרבה רומנטיקה סביבן. עצם קיומן היה אז סודי ביותר. גידלו את היונים, אימנו אותן, אהבו אותן, ואילפן אותן לחזור את השובך שלהן. היונאים, תפקיד שנשמע הזוי בעולם של היום, היו האחראים לשובך ולחלוקת היונים לגזרות השונות. יונה יודעת רק דרך אחת – לחזור הביתה, מכל מקום שבו ישחררו אותה. לכן גידלו יונים במקום מסוים, שובך הבית אליו יחזרו, ואז הפיצו אותן למפקדות שונות. בשעת הצורך, היו מחברים להן פתק לרגל (טוטף נקרא המתקן המחובר לרגל היונה), ומשלחים את היונה. היא כבר תדע להגיע אל שובך הבית שלה. יונאי היה יוצא לקרב עם מעין שובך יונים על הגב, על מנת שיוכל להעביר את ההודעות משדה הקרב. חייבים להודות – המיתוס, כדרכם של מיתוסים, גדול מן המציאות. מעטים המקרים שבהן הודעות מכריעות הועברו באמצעות יונים. אם כבר, הן הביאו בשורות איוב על מותם של חיילים, ממש כפי שתיאר מאיר שלו בספר "יונה ונער".

עד כמה ייחסו ליונים חשיבות – מתברר שכמו אצל סוסי מירוץ, גם בקרב יוני הדואר יש חשיבות לשושלת ולייחוס המשפחתי. והבלגים ליוני הדואר הם כמו הבריטים לסוסים. לכן, כשרצו להקים את חיל היונים של ההגנה, הקצה בן גוריון בכבודו ובעצמו תקציב כדי לרכוש יוני דואר בלגיות מובחרות ולהביאן לארץ. גידול יוני דואר, הוא יותר מהאכלה ונקיון הכלובים. יונאים הם עם. אוהבים את היונים, מכירים אותן בשמות, יודעים את הדרך הנכונה לאחוז בהן, כיצד ללטף ואיך לשלח, ואיך להמתין בציפייה דרוכה לשובן. לכן, למרות שמדובר בפלמ"ח, בריטים, מלחמות וצבא – סיפור על יונים הוא סיפור על אהבה. לא סתם אומרים "זוג יונים".

yona2.JPG

בקיבוץ גבעת ברנר היה אחד השובכים הגדולים והחשובים של הפלמ"ח. על הגבעה שליד הקיבוץ הייתה אחוזה ובה ברכה. קצינים בריטיים נהגו לפקוד את המקום, לערוך שם מסיבות, ולא ידעו שממש מתחת לאף שלהם מתנהל מבצע סודי של הפלמ"ח, מבצע שובך. גידלו ואילפו יונים למטרות צבאיות. מאוחר יותר, עם הקמת המדינה, צה"ל וחיל הקשר, סגרו את שובך הפלמ"ח והקימו במקומו שובך חדש ומודרני יותר, לתקופה כמובן. קראו לזה "הדגם האמריקני", ולידו היה גם בית ספר לאלחוטנות שהתמחה במורס.

לאחרונה, החליטו במועצה האזורית ברנר לחדש את השובך המיתולוגי. כבר יותר מעשר שנים עובדים על הפרויקט הזה, ואחד השיקולים הראשונים במעלה לעיתוי הפתיחה דווקא עכשיו היה מאד קיבוצניקי: המתינו עד שאחד החברים יצא לפנסיה, על מנת שיהיה לו זמן לטפל ביונים… ומכיוון בשביל שובך יוני דואר צריך גם את המוצר הבסיסי ביותר – יוני דואר, פנו לאחד מהיונאים הידועים בארץ – חיים שפרלינג ז"ל מרמת השרון. שפרלינג התרגש מאד – הוא יונאי מאז גיל 12, למד את רזי המקצוע מהיונאית הידועה של הפלמ"ח לאה זיגלר ז"ל. שפרלינג הנרגש סיפר לאנשי גבעת ברנר שאת היונה הראשונה שלו קיבל מ…היונאי של שובך הפלמ"ח בגבעת ברנר. לכן, כששמע על תחייתו המחודשת של השובך בקיבוץ, חיים תרם מייד כמה יונים, כך שהיונים בשובך המחודש הן נצר של אותה יונה שגדלה בגבעת ברנר. אמרנו כבר, למגדלי יונים חשובה מאד השושלת והייחוס. חיים שפרלינג ולאה זיגלר-ענפי נפטרו בטרם נפתח השובך ולא זכו לשמוע את היונים שוב הומות בו. מילה על השימור – קל לבטל פרויקט כזה, לשאול מדוע צריך להשקיע בהנצחת תחום שהיה איזוטרי בתולדות הישוב. יונים, יונאים והודעות מוצפנות שמחוברות בטוטף לרגל היונה… צריך לומר את האמת – מדובר במושגים שנשמעים היום כמעט הזויים, שמעלים חיוך על השפתיים. אבל חשוב לזכור שדווקא התחום הזה מסמל רוח של תקופה, ובזה ערכו רב משחזור עוד קרב או עוד מלחמה. היונים שבשובך המשוחזר נושאות אלינו את רוח התקופה, וזו הודעה חשובה מאין כמוה.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1214445&sid=126

הפלישה הסינית

אפשר להסביר את כל הסיפור עם טלפון נייד. פעם, לא כל כך מזמן – רק לפני שנתיים, כשהיית אומר למישהו שקנית סלולרי סיני – הוא היה מביט בך בזלזול. צעצוע זול, חיקוי עלוב שסביר להניח שיתקלקל תוך חודשיים. היום התגובה שונה. אומרים וואו, שמעתי שיש דגמים סינים ממש טובים, זולים יותר אבל איכותיים, אפילו כבר לא כל כך זול. זה בדיוק השינוי שסין רוצה לעבור. לא להיות יותר רק אומת ה- made in Chaina, מקום ייצור המוני של צעצועים מפלסטיק בשקל, החצר האחורית של העולם. מילת המפתח היום בסין היא חדשנות. הסינים רוצים את הטכנולוגי והחדיש. לקנות – והרבה. המשימה הלאומית הסינית היא שופינג של חדשנות, ואיפה איפשר לקנות חדשנות – בישראל.

צריך לשים את העניינים בפרופרוציות. לא מדובר בנהירה סינית אדירה לארץ הקודש. הסינים לא העלו את ישראל על ראש שמחתם. המיליונרים החדשים של סין שולחים את זרועותיהם לעבר כל העולם ומחפשים מה לקנות, ומבין הזרועות הללו, חצי אצבע נשלחת לכיוון ישראל. אלא שחצי אצבע סינית היא זרוע של שווארצנגר בימיו הטובים בסטנדרטים שלנו. "קצת" בסינית משמעו "המון" בעברית, ולכן אנחנו רואים בשנתיים האחרונות אלפי אנשי עסקים סיניים שמגיעים לכאן. את תנובה כבר קנו, גם את הפועל תל אביב, אבל העניין העיקרי של הסינים הוא בסטארט אפים, בדגש על רפואה, טכנולוגיה פיננסית (פינטק) וטכנולגיה חקלאית (אגריטק). זה כבר הפך לחלק מהשגרה – בארץ מתקיימים כנסים שמטרתם להפגיש בין משקיעים סיניים לחברות ישראליות, בעיקר סטארט אפים. שוב, המסה הסינית משחקת תפקיד – לכנס כזה מגיעים מאות ואלפי משקיעים. ההערכה היא שמדובר בעסקים בהיקף של מיליארדי דולרים. מי שלא חלק מקהילת העסקים או ההיי טק לא מכיר את הכנסים הללו, לכן הכנס של אינפיניטי היה בשבילי הזדמנות להראות את מאחורי הקלעים של העולם הזה – איך מתרחשות העסקאות, מה מחפשים, איך מציגים את עצמך – בעצם, איך מתחילים לגלגל עסקה של עשרות מיליוני דולרים.

באופן מפתיע, כל מי שמעורב בעסקים עם סינים, ציין שיש דמיון רב בין הישראלים לסינים. שבשונה מעסקים עם האמריקנים או האירופאים יש בסינים מין ישירות משולבת עם נטיה לעגל פינות – תכונות מוכרות ודי אהובות על ישראלים. ולמרות זאת, בעבור החברות הישראליות הפניה מזרחה לא פשוטה. אמנם הפוטנציאל בשמיים – 1.4 מיליארד סינים, שוק אינסופי, משקיעים עם כיסים עמוקים, אבל…. רשימת האבלים ארוכה. השפה, הבדלי תרבות, אפילו העלות כבר לא זולה. סין כאמור, היא כבר לא החצר האחרוית של העולם, ומי שרוצה לפתוח סניף בביג'ינג או שנחאי צריך לשלם לעובדים המקומייים, והעלות מתברר כבר דומה לזו של עובדים ישראלים, אם לא יותר.

אבל מעל כל העניינים הללו, תלויה הכוכבית שמרחפת מעל סין עצמה. המעצמה מן המזרח מתנהלת אחרת. בסין אין פייסבוק וטוויטר, וגוגל פועלת חלקית בלבד. זכויות אדם וחופש דיבור הן מילות גנאי בסין, לכן השלטונות הסיניים רואים באתרים הללו איום על המשטר.  כיום, מערך השיווק של כל חברה כמעט בנוי על המדיה החברתית, ובאין טוויטר ופייסבוק צריך לעבור לאתרים מקבילים סינים. מסובך מאד. רבות מהחברות הישראליות גם פועלות על תשתית של גוגל. אבל אם מוציאים email לכל עובדי החברה ב gmail הוא לא יגיע לעובדים בסין. שוב – צריך לעבוד עם מקבילות סיניות, צריך לבנות מערך מחשוב חלופי כדי להתחבר לסין. אבל החשש הגדול הוא השלטונות. בסין הכול קורה מהר. הצמיחה מהירה אבל גם קצב השינוי הקבלת ההחלטות. ברגע אחד מישהו בכיר בשלטון יכול להחליט שהוא לא אוהב איזו חברה או מיזם ולחסום אותו – כפי שעשו לטוויטר ופייסבוק. גם לעסקים קטנים יותר ההתנהלות בסין רצופה סיכונים. די שבכיר במפלגה באיזה מחוז נידח יהיה נגד הפרויקט, והוא יימחק בין רגע. זה יכול לקרות גם אחרי כמה שנים של פעילות באותו מחוז, ואז הכול ירד לטימיון.

אבל כרגע לישראלים, הסיכוי קורץ יותר מן הסיכון. עקבנו אחרי שתי חברות – etoro רשת חברתית להשקעות הגדולה בעולם שלפני שנה וחצי נקנתה על ידי חברת ענק סינית ומאז שינתה כיוון מהמערב למזרח, ו Flying SpArk – סטארט אפ שמנסה להיכנס לשוק הסיני עם המוצר שלו – מזון תעשייתי מחרקים, מהזבוב הים תיכוני למען הדיוק. בעוד 20 שנה, כשיאזל המזון מעל כדור הארץ, הם אומרים, כולנו נאכל את השניצלים שלהם. היחסים הכלכלים עם סין הם נושא רציני וחשוב, אבל ניסיתי להסתכל עליהם גם עם חיוך.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1214184&sid=126

מכסחי ההאקרים

ט' עבר התקף לב. הוא הובהל לבית החולים שם עבר צינתור. ט' הוא בעל חברת מחשבים, העוסקת במחשוב מערכות גדולות. "הדבר הכי חשוב בעסק שלנו הוא השירות", הוא אומר, ומתגאה בכך שהוא עומד לרשות לקוחותיו 24 שעות ביממה. לכן, בזמן שהוכנס לצינתור, הוא נתן את הטלפון שלו לאחד מעובדיו, שללקוחות תהיה כתובת, שלא ידעו שיש בעיה כלשהי. זו גם הסיבה שט' לא סיפר על התקף הלב לאיש, מלבד משפחתו וכמה חברים קרובים. אבל למחרת ההתקף ט' קיבל תוך שעה שתי שיחות טלפון משתי חברות שונות המציעות שירותים רפואיים עד הבית. הוא נבהל. נבהל וכעס. ברור היה לו שמישהו בבית החולים מסר את הפרטים שלו. כאיש מחשבים, ברור היה לו שיש דליפה מתוך המערכת של בית החולים, שעכשיו הפרטים האישיים שלו חשופים. שיש אפילו סיכוי, שאם מישהו עושה חיפוש על שמו בגוגל, הוא ימצא את שמו ברשימת האנשים שעברו אירוע לב. "אני גם כך מבוגר יחסית בתחום המחשבים. אני מבטיח ללקוחות שלי 7 שנים של שירות. זו עלולה להיות מכת מוות לחברה שלי".

ט' הפך לשורה במאגר מידע, מה שקרה לו קורה לכל אחד מאיתנו, אלא שברוב המקרים אנחנו לא שמים לב. נכון, כשאנחנו עושים חיפוש בגוגל על "יוון" למשל, אנחנו מוצפים בפרסומות על מלונות ומכוניות להשכרה, אבל זהו סוג של הסכם – מיילים חינם תמורת פרסומות מוכוונות ומפולחות. בעייתי, במיוחד שפייסבוק ודומיהם כנראה גם מצוטטים לנו, אבל עדיין בגבולות הסכם. המקרה של ט', כמו של אופיר, שיום אחרי שנולדו לו תאומים קיבל הודעה על מכירת משאבות הנקה, מטרידה ובעייתית פי כמה. זוהי עבירה פלילית – של גניבת מידע אישי, של חדירה לפרטיות. מכיוון שבעולם הדיגיטלי של היום כולנו משאירים מאחרינו את שביל קליפות הפרטיות האישי שלנו, חייבים לדאוג שהשביל הזה מוגן ומאובטח כל הזמן.

לגוף שאחראי במדינת ישראל על שמירת הפרטיות האישית שלנו קוראים רמו"ט – הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע ששייך למשרד המשפטים. זו רשות עצמאית עם סמכויות חקירה, אכיפה ופיקוח. גוף שקיים כבר כ- 10 שנים אבל רק מעטים מכירים אותו ויודעים שזו הכתובת לעבירות על פגיעה בפרטיות, עבירות שמתרחשות ללא הפסקה סביבנו.

אחד התפקידים המעניינים ברמו"ט הואשל ה"האקרים לבנים", כלומר – פורצים, אבל ברשיון, בחסות החוק. אלו אנשים שתפקידם לנסות לחדור למערכות כדי לבדוק אם ההגנה שלהן תקינה. כדאי לראות בכתבה – לעומר, אחד ההאקרים הלבנים לקח 38 שניות לחדור למאגר מידע שאמור להיות מאובטח ולא חדיר. כשעשינו את אותו ניסוי בשלב התחקיר, ללא מצלמות, לקח לו 12 שניות – ועולם שלם שלא אמור להיות גלוי נחשף – מכון לטיפולי שיניים שיש בו את כל הפרטים האישיים של הלקוחות + צילומי השיניים – מידע קלאסי למרגל שרוצה להחליף זהות או לסוכנות ביון זרה שרוצה לבדוק אם הסוכן שהיא חושדת בו הוא איש "מוסד"…. חניון שכל הפרטים האישיים של יותר מ- 4,000 לקוחותיו (שם, כתובת, אשראי, מספר רכב….) נחשפים, משרד עורכי דין שכל תיקי הלקוחות פרוצים, וזו רק רשימה קצרה. אם ההאקר הלבן חודר בקלות, גם האקר שחור יכול לעשות את זה, ומשם הדרך ל"דארק נט" ולמכירת המידע קצרה מאד. "הרבה פעמים, בחברות קטנות ובינוניות אין מודעות ואין השקעה בנושא אבטחת המידע", אומר עומר, "לוקחים טכנאי מחשבים שמחפפים, עושים חצי עבודה, והמערכת פרוצה לחלוטין". וכדי להדגים את דבריו הוא מראה לי אתר של חברה מוכרת, שלכאורה מוגן היטב. אלא שהטכנאי עשה עבודה כה רשלנית, שעומר פורץ אותה בארבע הקשות על המקלדת. הבטחתי לו שלא אסגיר את הסוד. כך, באחד המקרים הגיע עומר למאגר של עמותה לאימוץ ילדים. יותר מ- 1,000 תיקי אימוץ של ילדים היו גלויים ברשת, רק כי אחד מעובדי העמותה ביקש מהטכנאי שיסדר לו את האפשרות לעבוד מהבית. התוצאה הייתה שבמקום שרק אותו עובד עמותה יוכל לראות את החומרים, הטכנאי עשה שיתוף לכל החומר השמור על השרת של העמותה. התוצאה – ילד יכול להקיש את שמו בגוגל, ולגלות לפתע שהוא מאומץ, ששרותי הרווחה הוציאו אותו מהבית כי אמא שלו היתה נרקומנית או אבא שלו עבריין.

למרות העבודה המאומצת של אנשי רמו"ט, הדאגה לפרטיות בישראל רחוקה מלהיות אידאלית. מדובר בגוף המונה כ- 40 אנשים בלבד, האחראים על אוקיאנוס של מידע בלתי חוקי הזורם לידיים לא נכונות. החוק עליו הם נסמכים, החוק להגנת הפרטיות, נחקק ב- 1981 – כשהאינטרנט היה עוד שמועה, פייסבוק בביצית והדור הבא של המכשירים עוד לפני תכנון. הדור הבא הוא הקטגוריה הנקראת "אינטרנט של חפצים" – כל אותם מכשירים היכולים להתחבר לרשת – מקרר חכם למשל – שמצלם את התכולה ומודיע לך מה חסר לך, ולפעמים יכול גם לבצע הזמנה לבד. פורצים יכולים ללמוד כך אם הבית ריק, חברת ביטוח יכולה לראות שאתה אוכל רק ג'אנק פוד ולהעלות את הפרמיה, שלא לדבר על מרכולים שיכולים להפציץ אותך במוצרים בהתאם לדפוסי הקניה. זה כבר קורה, וזה נשמע נחמד, הסופר יודע מה אתה אוהב ודואג לצרכיך, אבל זו פגיעה בפרטיות שיכולה להיות מסוכנת. משפחה אמריקנית למשל, התחילה לקל תלושים לקניית מזון לתינוקות ומוצרי תינוקות. האבא התקשר זועם לסופרמרקט – שאין להם אף תינוק במשפחה. הילדים גדלו. בסופר התעקשו – דפוסי הקניה שלהם השתנו לאחרונה ומתאימים לנשים בהריון. האבא השתולל – אשתי, הוא אמר, כבר לא יכולה ללדת, והבת שלי רק בת 15. סוף הסיפור, שהילדה בת ה- 15 נכנסה להריון, והאלגוריתם של הסופר זיהה את השינוי בדפוסי הצריכה. סיפור אמיתי לחלוטין.

ועוד מילה לגבי ישראל. בשבועות הקרובים אמור שר הפנים, אריה דרעי, להחליט לגבי המאגר הביומטרי, שבו אמורים להיות מרוכזים כל הנתונים של אזרחי ישראל. שאלתי את ראש רמו"ט עו"ד אלון בכר, האיש שמופקד על שמירת הפרטיות במדינת ישראל לדעתו. הוא נתן תשובה ארוכה ומפורטת, שהשורה התחתונה שלה – כל מאגר סופו להיפרץ. אסור שהמאגר הביומטרי יכיל את טביעות האצבעות שלנו. ימים יגידו.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1213450

נמר בגבעתיים

נמר, כך מתברר, הוא לא בעל חיים שחי בסוואנה של אפריקה. נמר בכלל לא טורף. נמר אלה ראשי תיבות של נמרץ, מנהיג, רעיונר. נמר זו תורה, ולאיש שהמציא את התורה הזאת קוראים, איך לא, נמר. פלי הנמר. כלומר, במקור, אמא ואבא שלו קראו לו ישראל פלד. אבל החבר'ה קראו לו פלי, ולימים הוא שינה את שמו בתעודת הזהות לפלי הנמר. הוא לובש חולצות נמרים, נוסע ברכב עם תמונת נמר, קיעקע נמר על גופו, ומוקף בתמונות, בובות ופסלים של נמרים. בחדר השינה שלו הוא התקין ספריה, ובה יש מאות ספרים של פילוסופיות שונות מהעולם, מהם הוא סופג השראה ל"תורת הנמר". כשביקרנו אצלו, היו לצד המיטה שלו כ- 30 ספרים שונים אותם הוא קורא בו זמנית, לקראת המהדורה השביעית של ספר תורת הנמר. הזוי?

tiger.jpg

 הסיפור הזה בקלות יכול היה יכול להגיע למחוזות ההזוי והנלעג, אלמלא היה מדובר באחד האנשים החזקים והמשמעותיים בתעשיית ההי-טק הישראלית. פלי הנמר, ישראל פלד, בוגר ממר"ם, הקים את "אנשים ומחשבים". מה שהחל כעיתון בפקס לתעשיית ההי-טק, הפך לאימפריה של עיתון מקוון, כנסים ואירועים בארץ ובחו"ל. זו תעשייה שבה לשאלה מי מכיר את מי ומי יכול לחבר בין אנשים יש חשיבות עליונה, ופלי הפך לדבק של התעשיה, לאחד שבמרכז העניינים. כשהקימו את "אנשים ומחשבים", המחשב האישי טרם נולד. החברה מציינת בימים אלה 35 שנים להיווסדה, ובתחום שחברות נסגרות ונפתחות בו כל יום זו עדות לכוחה ועוצמתה, ועל האימפריה הזאת מנצח אדם שלובש חולצות נמר, מפריח כל היום ססמאות בחרוזים, ומשוכנע שהוא סוג של חתול גדול. זה עובד. פלי הנמר הוא דמות מוכרת לא רק בישראל אלא בעולם כולו. כשהוא מגיע לסיאטל הוא אמנם הולך קודם לגן החיות כדי לפגוש נמר, אבל אחרי הנמר הוא נפגש גם עם ביל גייטס. אגב, לא בטוח ממי מהשניים הוא מתרגש יותר.

אנחנו חיים בעולם של מיתוג. קוקה קולה, ג'יפ ו apple והם כבר מזמן יותר משמות של מוצרים. פלי הנמר התחיל להיות נמר כשניסה להרצות על שיטת השיווק שלו, אחרי שעזב את IBM, והחליט להשתמש בנמר כמטאפורה. "איזה איש שיווק אתם רוצים שיהיה לכם – נמר, זברה או ג'ראפה". אלא שהיום, כמעט 30 שנה אחרי, המטאפורה הזו השתלטה לו על החיים. זו כבר מזמן לא שיטת שיווק. בעמוד הבית שלו הוא מתאר את הנמרות כ"דרך חיים" ש"מיועדת לנמרים מכל הסוגים והמינים: לאיש העסקים הניצב בפני עסקה גדולה, כמו גם לאיש המשפחה המנסה להתקרב לילדיו, למנכ"לית שחותרת לגיבוש צוות העובדים, כמו גם לאשה המתאמצת לשפר את יחסיה עם בן זוגה". יש את ספר הנמר, תפילת הנמר, הוא מרצה ומסביר, ולזכותו – הכול עם חיוך גדול, בנעימות ועם הרבה כוונות טובות. הוא גם טוען בתוקף שלא מדובר בגימיק גימיק או שיטת שיווק, אלא במהות האמיתית שלו. האם הדמות שיצר השתלטה לו על החיים? האם "אנשים ומחשבים" הייתה מצליחה אלמלא המנכ"ל היה נמר?. ואולי כולנו צריכים לקנא באיש שמצליח גם לחיות בפנטזיה שלו וגם להצליח בחיים? סביר להניח, שלפלי יש תשובות לכל השאלות בתורת הנמר שלו. בראשי תיבות וחרוזים כמובן.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1212726&sid=126

בנימין נתניהו – תמונת מצב

המשכורת הממוצעת לשכיר באור עקיבא היא כ- 7,700 שקלים בחודש. 40% מבני המקום משתכרים משכורת מינימום. כשחוצים את כביש החוף ועוברים לקיסריה המספרים משתנים. המשכורת הממוצעת לשכיר שם גדולה ביותר מפי 2 – 16,600 שקלים, ואם חושבים על כך – רבים מהתושבים שם לא שכירים, ומשכורתם גבוהה פי כמה.

נסענו אל אור עקיבא וקיסריה כדי לשאול על השכן – בנימין נתניהו, לכבוד פרויקט אנשי השנה של ערוץ 10. לכאורה, הדברים היו כתובים מראש. בקיסריה הצביעו לחבר מהשכונה 23%. יותר מ- 60% הצביעו שמאלה מהליכוד, כלומר ליש עתיד, המחנה הציוני ומרצ. ביבי לא להיט בשכונה של עצמו. באור עקיבא לעומת זאת, כמעט כל אדם שני הצביע לליכוד – 47%. שאר הקולות הלכו יותר ימינה מאשר שמאלה.

זהו כמובן מדגם רחוב לא מחייב, אבל דיברנו עם הרבה אנשים, הרבה יותר משרואים בכתבה. אם צריך לתמצת את התוצאות לכמה משפטים – אז בקיסריה עדיין לא אוהבים את נתניהו. עדיין לא אוהבים. בעיקר על רקע מדיני – התמיכה בהתנחלויות וההתנהלות מול האמריקנים. אם זאת, בין הטניס לגולף שמענו גם טון מפויס יותר כלפיו. לא בגלל אהבת בנימין – יותר כי לא רואים אלטרנטיבה באופק. לא שמענו על פרשות הבית, מני נפתלי, שרה או עסקת הגז. בעיקר דיברו על שטחים ושלום.

באור עקיבא מצאנו בעיקר אכזבה. אמנם היו מי שבשבילם "ביבי מלך ישראל" בכל מצב, ורק אנחנו, התקשורת הרעה מחפשת את רעתו, אבל הם היו מיעוט. באור עקיבא לא דיברו איתנו כמעט על עסקת הגז, איראן, הנאום בקונגרס או המו"מ שלא קיים מול הפלסטינים, אלא בעיקר על אכזבה. הטיעונים היו כלכליים. מאוכזבים מהמדינה, וראש הממשלה הוא המדינה. אין דיור, אין תמיכה, לעיר יש פוטנציאל אבל הוא לא ממומש. רבים מהמשפטים התחילו ב – "הצבעתי לו אבל….", או "אני ליכודניק מהבית, אבל…". הגישה הזאת בלטה במיוחד אצל הצעירים. פה לא שמענו במפורש על החקירות או על מני נפתלי, אבל בין השורות הדברים נאמרו – הוא דואג יותר לביתו מאשר לאזרחים.

לא שאלנו מה יצביעו בבחירות הבאות. הן עוד רחוקות – ובמדינת ישראל תמיד יכול להפציע איזה גנרל או איזה גרבוז, יכולה חלילה לפרוץ מלחמה או פיגוע. לך תדע. זו תמונת מצב – מה חושבים השכנים ליד הבית על ראש הממשלה ערב ראש השנה. שנה טובה לכולם.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1212584

ארבע הערות על הלווית פרס

1. לונדון – בין שלל הסופרלטיבים שנאמרו על הישגיו (וכשלונותיו) של שמעון פרס, בין דימונה לאוסלו, חמק כמעט כליל אחד מהישגיו הגדולים ביותר – הסכם לונדון. פרס, כשר החוץ בממשלת האחדות עם הליכוד ב- 1987, הגיע להסכם עם המלך חוסין, שעקרונותיו בגדול, כמאמר הססמא – שטחים תמורת שלום. אמנם צריך להיזהר מהמילה "אם" בהיסטוריה, וקשה לדעת לאן היו פונים גלגלי הזמן, אבל המחשבה על ההסכם המוחמץ הזה מכווצת את הבטן. הסכם עם מדינה ריבונית ולא עם ישות שעדיין לא קיימת, האינתיפאדה שפרצה בסוף אותה שנה לא הייתה פורצת, ואם כן – זו הייתה יותר בעיה של המלך חוסיין ולא של צה"ל. אפשר להמשיך – ספק אם החמאס, שעוד לא נולד אז, היה אכן נולד. אפשר לחשוב על כל חיי האדם שהיו נחסכים אם חיילים ואזרחים לא היו מסתובבים בשטחים, כי "קורבנות אוסלו" הם יותר קורבנות לונדון מאוסלו. אבל ראש הממשלה שמיר אמר לא. זו היתה המילה האהובה על יצחק שמיר. לא להחזרת שטחים, בעיקר לא לפינוי ישובים, וכך הפך הסכם לונדון לעוד אנקדוטה היסטורית. כמה חודשים אחרי שנחתם, ונחתם בארכיון, פרצה האינתיפאדה. אנחנו נשארנו עם העמונות ביד.

2. המשותפת לא באה – הח"כים של הרשימה המשותפת בחרו שלא להגיע להלויית פרס. רק לפני הבחירות האחרונות עשיתי כתבה על הרשימה, והדעה הרווחת ברחוב הערבי הייתה שהם לא באמת מייצגים את האזרחים הערבים. שהאחרונים רוצים להיטמע במדינה, להיות חלק ממנה, ואילו הח"כים הערבים מדגישים את הבידול את השוני. אני רוצה להאמין שהלווית פרס היא עוד אחד מהמקרים האלו, אבל דווקא עכשיו צריך לומר את לח"כים הערבים את הדברים בקול רם: קל למצוא את המפריד בין העמים, את המבדיל. אנחנו שרויים בסכסכוך דמים כבר יותר מ- 100 שנה. חצי הכוס המלאה שלנו היא הריקה שלכם, וההפך. כדי לצאת מן המעגל הזה, צריך לחפש את המאחד, לעשות מחוות, להתגבר ולגשר. ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה היא דוגמה שאפשר, הגעה ללוייה של איש שחרט שלום על דגלו הייתה תורמת, ולכן חשוב, וחשוב שתשמעו את הדברים הבאים מאיש שמאל שמאמין שהשלום אפשרי. לא יהיה מצב שבמזרח התיכון תקום מדינה פלסטינית ולצידה מדינת כל אזרחיה. ישראל היא מדינה יהודית שתשאר מדינה יהודית, עם סמלים יהודים ומנהיגים, כמו שמעון פרס, שלחמו ונאבקו למען מדינה יהודית. אגב, רק אלו האנשים שיכולים להביא שלום, ע"ע בגין ורבין. אני מקווה שבעתיד הרחוק, והזמן פה משחק תפקיד חשוב, יכולו ערביי ישראל להניף שני דגלים – דגל פלסטיני שמסמל את השייכות התרבותית שלהם, ודגל ישראל המסמל את שייכותם האזרחית, כפי שבכל בית כנסת בארצות הברית אפשר למצוא את דגל ישראל ודגל ארה"ב.

ועוד מילה בנושא זה – אני, הקטן, הייתי בהלוויה של יאסר ערפאת. זה היה אחד הימים המרגשים והרתקים בחיי.הייתי שם, למרות שלפני ההלוויה היו שמועות שארגוני טרור מאיימים לפגוע בעיתונאים ישראלים שיגיעו למקום. בתוך כל הכאוס והמהומה שהייתה ברחבת המוקטעה, ניגשו אלינו אזרחים מן השורה, פלסטינים, לחצו את היד ואמרו לנו בחום – אנחנו יודעים שאתם ישראלים. אין לכם מה לדאוג. באתם להיות איתנו ולהראות את הכאב שלנו. אין לכם מה לדאוג כאן איתנו. בעיני יש הבדל תהומי בין ערפאת ופרס. אני בטוח שבעיני פלסטיני המצב הפוך, אבל סיפרתי את הסיפור הזה כדי להראות את הכוח שבמחווה בשעה שהאחר באבל. מחמוד עבאס הבין את זה. איימן עודה ואחמד טיבי לא.

4. ההר – שמעון פרס בחר להיקבר בהר הרצל, בחלקת גדולי האומה. רעייתו סוניה קבורה בבן שמן. גם בערוב חייהם, נפרדה דרכם. שמעון הלך לבית הנשיא. סוניה נשארה בבית. זו כמובן זכותו המלאה של אדם לבחור היכן ייקבר, והאם לצד אם ילדיו והאשה שחלק איתה את מרבית חייו, אבל כיוון שמדובר בדמות ציבורית, אני מרשה לעצמי לומר שלי, הבחירה של פרס צרמה קצת.

3. האבטחה – קצת שעשעה המחשבה שבדיוק שבעים שנה אחרי אותו פיצוץ, הנסיך צ'ארלס ישן במלון המלך דוד. עוד יותר הצחיק אותי, כשפגשתי בחצות הלילה שלפני הלוויה את הודיה, שהתפקיד שלה ושל חברתה היה לשמור על שלושה מקומות חניה. עשתה בסיסית על חניה, כדי שאיש לא יחנה את הרכב שלו מול המלון. זה באמת נשמע מצחיק, אבל חלילה אם היתה זו מכונית תופת, איש כבר לא היה צוחק. הלווית פרס חייבה את המשטרה וכוחות הביטחון להיערכות שיא תוך זמן קצר, ולהוציא לפועל בזמן אפס את האחד ממבצעי האבטחה המורכבים שידעה המדינה. לזכותם – הם מילאו זאת על הצד הטוב ביותר. הייתה לי הזכות להסתובב בנתב"ג ובירושלים ביממה שלפני, כדי להבין עד כמה העובדה שהכול עבר בשלום, אינה מובנת מאילה. לצפיה בכתבה לחצו כאו: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1212532&sid=126

כך צמח כור גרעיני באמצע הנגב

זה סיפור לא עצוב שלא יאמן על כור גרעיני ואביו הרוחני, כמשקל ספרו של גבריאל גרסיה מרקס על ארנדירה התמה. אם היום היה קם אדם ומכריז שמדינת ישראל יוצאת בפרויקט שאפתני לשלוח אדם למאדים, היו אומרים עליו שהוא משוגע, הזוי, שחסר לו בורג. העובדה שישראל הצעירה לקחה על עצמה פרויקט שהיה נחלתן של מעצמות בלבד, ולא של מדינות בתחילת דרכן ככור גרעיני, משולה למסע למאדים היום. חלילה לטעון שמדובר בפרויקט הזוי. אסור לשפוט את ההחלטה בעולם המושגים של היום. אזרחי ישראל של שנות החמישים חיו תחת איום קיומי. אפשר היום להתווכח אם היום הזה היה אכן קיומי, אבל אסור להתעלם מהתחושה שהייתה אז, של מעטים נגד רבים, כשזיכרון השואה טרי וכואב, וכשהטרמינולוגיה של מנהיגי מדינות ערב היא בפירוש "השמדת מדינת ישראל".

פרס עשה את הבלתי יאמן. הקים כור גרעיני. והסיפור של הקמת הכור – נשמע דמיוני ובלתי יאמן – אבל הוא אמיתי.

prs-nuke

צילום: הוועדה לאנרגיה אטומית

קצת מוזר לי לשתף כתבה שעשיתי בערוץ 1 ושודרה רק עכשיו בפעם הראשונה, אבל אלו נסיבות החיים, למעשה, סופם של החיים. שמעון פרס היה צעיר נצחי, אולם גם צעיר לנצח לא באמת חי לנצח, לכן את הכתבה הזאת, על חלקו של פרס בהקמת מפעל הגרעין הישראלי, הכנתי כבר לפני כשנתיים, בידיעה שתשודר רק כשהאיש כבר לא יהיה איתנו.

על גבול דאעש

1. דאעש

ישבתי עם הסבא בבית קפה באנטקיה. איש לא צעיר ששיער שיבה מעטר את ראשו. אסור לומר את השם שלו, כי הוא עדיין שם, ושם, מסתובבים הרבה "בוגרי" דאעש, שנשארו נאמנים לארגון גם אם הם מספרים שהם סתם פליטים. ישבנו בבית הקפה, והוא סיפר לי סיפור שספק אם תסריטאי צמרת בהוליווד היה מצליח לכתוב – כיצד הצליח במו ידיו להוציא את בתו, חתנו ושלושת נכדיו ממלתעות המדינה האסלאמית. הם עברו את הגבול לסוריה לפני שנה וחצי. המקרה היחיד עד כה, שבו אב משפחה לקח את אשתו וילדיו לסוריה. בהתחלה לא היה איתם קשר. אחר כך, התחילו להגיע הידיעות, והסבא הבין שאם הוא רוצה לראות אי פעם את הנכדים שלו – זה תלוי רק בו. האמנת שתראה אותם? אני שואל. "לא" הוא עונה.

התיאור ממש לא נתפס: "זה היה מאד קשה. אני לא מאחל לאף אחד להגיע למצב שהגעתי אליו. עבדתי שבועות, יום ולילה. הגעתי למקומות מסוכנים. לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל היה מאד קשה. לחפש. הפכתי את כל העולם. כמעט כל הכפרים בעולם, הפכתי אותם בית- בית, בין השדות, שאלתי את האנשים, הראתי להם תמונות, שאלתי אותם אם הם ראו את הילדים האלה. כולם אמרו לא. היית נשאר בגבול. ישן בחוץ… סבלתי הרבה. עצרו אותי על הגבול. זה מקום שאסור להיות בו. לקחו אותי לחקירות – מה אתה עושה פה? ברוך השם הצלחתי להשיג אותם".

האיש המופלא הזה עשה מסע בלתי יאמן והציל את המשפחה שלו. כלומר – הוא הציל את הנכדים שלו. שלושה ילדים שהיו שנה בלב התופת של סוריה ועיראק, שהבית שלהם פוצץ שניות אחרי שעזבו אותו. בתו וחתנו יבלו שנים בכלא הישראלי. הוא יודע את זה, גם אם לא אומר זאת במפורש, אבל הוא שם בשביל הילדים.

אני יושב מולו וחושב על המפלצת הזאת שנקראת דאעש – מה יש בה שמושך אנשים אליה? הקיצוניות הדתית? האלימות? הזעם הבלתי מרוסן? אני יושב מול אדם אוהב אדם. הוא בעל מקצוע, אחיו היה שוטר, ילדיו רופאים. אנחנו מדברים על חברים משותפים, יהודים וערבים, על הצורך בשלום. הוא אומר לי, בלי להזכיר במפורש את בתו וחתנו, שצעירים בכל העולם צריכים לפעול למען בני אדם ולא לפנות לטרור. למרות הקשיים הרבים שעומדים בפניו – בני משפחה במעצר טורקי והוא לבד בעיר שכוחת אל ומסוכנת – הוא אסיר תודה, וחוזר ואומר את זה – לשגרירות ישראל, לשגרירה אמירה אורן, לטורקים, לאנשים רבים שעזרו לו בארץ. אני יושב מול האיש המיוחד הזה, שגם ברגעים הקשים מצליח להישאר חיובי ואופטימי, ומנסה להבין איך הבת שלו נסעה לשם? איך בני משפחתו הצטרפו לארגון הרצחני וחסר הרחמים הזה? איזה תהליך עוברים? מה קורה בראש של האנשים האלה? מנסה להבין, ולא מצליח. אין הגיון אצל קנאי דת.

2. אנטקיה

אנטקיה נמצאת בחבל הטאי, שבדרום טורקיה, לחופי הים התיכון. ממש מעל סוריה. זהו מחוז ערבי שסופח/נכבש (תלוי את מי שואלים) לטורקיה בתחילת המאה ה- 20. רוב התושבים מדברים ערבית. שומעים יותר ערבית מטורקית, ולא רק בגלל הפליטים הסורים שמציפים את העיר. אפשר היה לחשוב שדווקא באזור דובר ערבית הפליטים ירגישו יותר בבית, אבל באופן מפתיע דווקא ההפך. "אנחנו לא רוצים פליטים פה", אמר לי תושב המקום. "הם מעדיפים ללכת לאזור גזיאנטפ (מחוז סמוך – כ- 3 שעות נסיעה) כיוון ששם יש יותר ארגונים בינלאומיים שמטפלים בהם. פה אנחנו לא רוצים אותם. הם רק צרות. חצי מהם דאעש, למרות שהם מספרים שהם לא כאלה". אגב, בגזיאנטפ מספרים שגם ארגוני הסיוע בקשיים עכשיו. במסגרת מסעות הטיהורים של ארדואן אחרי ניסיון ההפיכה, נעצרו רבים מהפעילים בהם.

הייתי באנטקיה פעם ראשונה לפני כארבע שנים, כשפליטים רק החלו לברוח ממשטר אסאד. העולם אז הוכה בתדהמה למראה כ- 10,000 אנשים נמלטים. דאעש עוד לא נולד, ואיש לא תיאר העשרת האלפים האלה יהיו רק הסנונית הראשונה, ושמיליוני פליטים סורים יציפו את טורקיה, ירדן, לבנון ואירופה. מדהים היה לראות את ההבדל בהתנהלות העיר ב- 4 השנים שחלפו. ארבע שנים של מלחמה לא פוסקת בסוריה, ארגון טרור מהמחרידים שידעה האנושות, פיגועים בטורקיה עצמה וניסיון הפיכה. שרותי הביטחון הטורקים חונקים את העיר. כלומר – החיים מתנהלים בסוג של שגרה, יש חנויות, בתי קפה, מדרחוב נחמד, אבל כל הזמן שוטרים וחיילים מבצעים בדיקות. מי שהתעודות שלו לא תקינות, נלקח מייד למעצר. הם מחפשים פליטים סורים החשודים כאנשי המדינה האסלאמית וכורדים, לא בהכרח הסדר הזה. לחלק מהפליטים אין תעודות מסודרות, מה שדן אותם למעצר מיידי. בתוך העיר יש מתקן קטן יחסית, לפינוי ראשוני של העצורים (שם נמצאת גם המשפחה הישראלית – האב,  האם ושלושת הילדים), ומחוץ לעיר יש מחנה פליטים גדול, שמור היטב. אנטקיה הפכה לעיר משטרה.

כשנסעתי באוטובוס מגזיאנטפ לאנטקיה אפשר היה להרגיש את המתח, מרגע שהתקרבנו לאזור אנטקיה. חיילים עולים על האוטובוס ובודקים תעודות. לפליט סורי שישב מאחרי, בחור בן עשרים פלוס, לא היו תעודות. כלומר, היו לו, אבל לא לשביעות רצון החייל. הוא הורד מהאוטובוס. מבטי חבריו מלווים אותו בתוגה. גם אותי בדקו כל הזמן. זר שמסתובב באזור הזה חשוד כי הוא אירופי שרוצה להצטרף לדאעש, או אחד כזה שכבר היה בסוריה, ועכשיו בדרך הביתה. אלו נחשבים מסוכנים יותר, כי כבר צברו ידע ונסיון בטרור מתובלים בהסתה דתית קיצונית. אני הייתי בדילמה. השוטרים מחפשים את חותמת הכניסה של משטרת הגבולות, שמוכיחה כי נכנסת כדין לטורקיה, ולא הברחת את הגבול מסוריה. החותמת הזאת הייתה אצלי בדרכון הישראלי, וכששוטר או חייל מוצאים אותה הם מרוצים ומניחים לך. מצד שני, להיות ישראלי באזור שורץ סורים, חלקם תומכי דאעש, זה לא רעיון כל כך טוב. לכן, עדיף להראות את הדרכון האירופי שלי. שניה אחרי תום הבדיקה, כשכולם עוד עומדים בשורה עם התעודות, עדיף להיות אירופי בין סורים ולא ישראלי בין סורים. לך תדע מי עומד מימינך או משמאלך. אבל בדרכון האוסטרי אין חותמת של משטרת הגבולות הטורקית. אזרחי האיחוד האירופי נדרשים לוויזה בכניסה לטורקיה, ואילו ישראלים לא, והחייל הלא מחפש את החותמת…. מילכוד לא פשוט.

את ריכוז הסורים הגדול ביותר שלא במחנה המעצר ראיתי בבית החולים. המלווה שלי, פליט סורי בעצמו שחי כבר שנה בעיר, לקח אותי לשם, רק כדי שאקבל את התחושה. הוא מחלב, ורצה שאראה את בני עמו. אתה רואה מאות אנשים, ילדים, נשים, זקנים, יושבים במסדרונות. מחכים. מחכים לטיפול, מחכים שמשהו ישתנה בחיים שלהם. אתה רואה את המבטים בעיניים. את חוסר התקווה. אסור לצלם שם. שוטרים עוצרים את מי שמצלם. אבל בבית החולים הזה אפשר לראות את הזוועה שמעבר לגבול, רק כמה דקות נסיעה, משתקפת על פני האנשים.

לצפייה בכתבה ששודרה בשישי לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1207677

אחריך אלאור

אלאור עזריה ירה במחבל גוסס ששכב על הכביש בחברון. זו עובדה שכולם מסכימים איתה. זו העובדה האחרונה שיש עליה הסכמה בכל הסיפור הזה, כי מכאן והלאה, העובדות כבר לא חשובות. הכול פוליטיקה, תחושות, משקעים ושסעים. סיפור אלאור עזריה התיישב על כל הרי הגעש הרדומים יותר והרדומים פחות של החברה הישראלית. במקום להפוך לשאלה של מוסר – מדוע אסור לירות באדם גוסס, במקום להפוך לשאלה של ציות לפקודות הצבא – היריה הזאת הפכה לשאלה פוליטית, ויותר מזה – לסיפור של שנאה. שנאה לכל מי שלא חושב כמוני. צריך להקשיב היטב לאנשים המדברים בכתבה. הם שונאים. שונאים מעבר לשמאל – ימין הקלאסי, כלומר הם שונאים שמאלנים, אבל גם את ליברמן, את המתנחלים, את כל מי שלא בדיוק הם. כשחושבים על זה – אין דוגמה טובה מהמקרה הזה לפערים הסוציו-אקונומיים המתרחבים בחברה הישראלית.

azariajebron

צילום: בצלם

קל לזלזל באנשים שמסרבים להיקרא למילואים. רובם חוששים להיחשף. מצהירים בפייסבוק שלא יתייצבו בגלל אלאור, אבל בפועל סוגרים את ההיעדרות מהשירות מול המ"פ או מוציאים גימלים. סרבנות אפורה. אבל הסרבנות הזאת היא הקצה, הסימפטום של הקרע, ושוב – כולם נגדם. השינוי הגדול הוא שהם יוצאים נגד הצבא. ושוב – כל מישלא בעדי הוא נגדי. המג"ד של אלאור – צל"שניק חובש כיפה, אדם שהסתער בעוז נגד מחבל בסיטואציה קשה פי כמה – צריך להיות מודח. כנ"ל המח"ט, מפקד האוגדה והרמטכ"ל. עוכרי ישראל ידועים, ללא ספק, שלא לדבר על שרי הביטחון – גם יעלון וגם ליברמן. וכל המילים הקשות שנאמרות נגדם (שאת רובן אי אפשר לכתוב או להראות בטלוויזיה), מגובות בתיאוריות קונספירציה שאין להן אחיזה במציאות ובבליל של עובדות ורגשות. כאמור – קל לזלזל בזה, אבל חשוב שלא ליפול למלכודת הזאת. צריך להקשיב ולנסות להבין מאין זה בא.

שנאה היא רגש שקל לטפח, ופה יש שנאה בהיזון חוזר. פוליטיקאים מלהיטים את ההמון בהתבטאויות פופוליסטיות. ההמון מוסת ומקצין, ואז פוליטיקאים מנסים לקלוע לדעתו ומקצינים עוד יותר. וחוזר חלילה. "הצל" הודיע על התפקדות לליכוד. ח"כים מהליכוד מיהרו לברך, או לפחות לומר שהליכוד פתוח לכל הדעות – כי מי רוצה להסתבך עם הצל ורבע מיליון העוקבים שלו. הלא אצל החבר'ה האלה – מי שלא בעדי נגדי. כמה ימים אחר כך גלעד שרון הודיע על הצטרפות לליכוד. אותם אנשים שקידמו את הצל בברכה "בשם הדמוקרטיה", נחרדו שבנו של מנהיג ההתנתקות, שבעצמו תמך במהלך ו"ערק" לקדימה חובר לשורות המפלגה. הם יצאו בשצף קצף נגד הפשע הנורא, והאיש הנורא, כאילו שאלקין, והנגבי לא היו בקדימה, ושכחו שנתניהו עצמו ומרבית צמרת הליכוד הצביעו בעד ההתנתקות. אבל לגלעד שרון אין רבע מיליון עוקבים שארס והתלהמות היא מנת חוקם היומית. עכשיו השנאה נוזלת, ומופנת גם נגד הצבא. העיקר שכמעט כל מי שפגשנו – תלה דגל.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1206472&sid=126