הפסיקו לתרום לישראל

 כשהייתי בן 13 לא רציתי לעשות בר מצווה. גם כי זה הגיל המורד, וגם כי מגיל צעיר היו לי ספקות רבים לגבי הסבא החביב בשמיים, ועוד יותר לגבי עושי דברו על היבשה. אבל כאן נכנסה המשפחה לתמונה. ההורים שלי ישבו איתי שעות ארוכות, ודיברו איתי בעיקר על סבתא שלי שגרה בית לידנו. שמה היה חווה, אבל כולם קראו לה סבתא יבה. היא הייתה אישה מקסימה וסבתא נהדרת, אוהבת אדם, חייכנית ומלאת חיים, בשלנית נפלאה ואשה חולה מאד. בקושי הלכה, ולמרות הקושי הייתה קמה כל בוקר ומחכה לנו עם סוכריות ביד, ומגניבה אותן ליד בדרך לבית הספר. "שיהיה לכם זיכרון מתוק ממני" הייתה אומרת בחיוך. סבתא יבה הייתה אשה דתיה. לא נסעה בשבת, בית כשר, כלים שונים לבשר לחלב וערכה נוספת של כלים לפסח שאוחסנה במחסן בקצה השני של החצר. עד היום, עם בוא האביב, זיכרונות ההליכה למחסן עמוסים בסירים ומחבתות גורמים לכאבי רגליים אצל בני המשפחה. אבל לא לטעות – יבה הייתה דתיה עם הרבה סובלנות. גם בכיפור הייתי מקבל את מנת הסוכריות היומית. סבא שלי היה חילוני בקיצור – הם הדוגמה שלי לאיך אפשר לחיות יחד בארץ הזאת למרות תפיסות עולם שונות, אבל נחזור לבר מצווה.

ההורים הסבירו לי שהבר מצווה שלי כנכד בכור היא אחד מאירועי השיא אליהם סבתא מצפה בימיה האחרונים, ושאם היא תשמע שאני לא מוכן לעלות לתורה, היא פחות או יותר תמות במקום. זה כבר היה טיעון שקצת קשה להתמודד איתו, בטח בגיל 13, ואני נכנעתי. קיללתי ללא הפסקה כשלמדתי את ההפטרה. אמא שלי חששה שבבית הכנסת תיפלט לי בטעות אחת הקללות שהייתי מוסיף אחרי כל מילה שניה בערך באימונים, אבל עוד לפני שהעניין הזה עמד למבחן צצה בעיה חדשה. הנחת התפילין. במושב עובדים של אמצע שנות ה- 80, לא היה שום סיכוי למצוא אנשים למניין להנחת תפילין ביום חמישי בבוקר. להורים שלי היה פתרון נחמד, או שלפחות נראה לכולנו אז נחמד. נעשה טיול לירושלים – תפסידו בית ספר, נסתובב במקומות יפים, נאכל במסעדה, ובבוקר נעבור בכותל ותניח תפילין.

הגענו לכותל. אמא שלי (שהכי התרגשה מכל האירוע) ואחותי הלכו לנסות למצוא מקום שבו יוכלו להשקיף עלינו, כי הלא אסור להן להיכנס לעזרת הגברים, ואבי אחי ואני נכנסו פנימה. "מה אתם מחפשים"? שאל אותנו חרדי שראה שאנחנו מסתובבים ברחבה, קצת מחפשים את עצמנו. כשענינו, הביא אותנו לשולחן שלצידו עמדו עוד כעשרה נערים עם תפילין בשלבים שונים של הנחה, ולידם רב חמור סבר שפיקח על המתרחש. התברר שזה המקום להניח תפילין. הרגשתי לא שייך, מנותק, מאד מלאכותי. הוצאתי את התפילין, שמתי על הראש, התחלתי להניח על היד. הסתבכתי. לא הצלחתי לסובב 7 פעמים סביב הזרוע, אז הסתפקתי בשש. כל העסק התחיל לעלות לי על העצבים. סביבי היו רק גברים, כמעט כולם חרדים. איזה תמהוני תקע בשופר. לקחתי את הסידור כדי לקרוא אבל אחרי השורה הראשונה עצרתי. נמאס לי. "זהו", אמרתי לאבא שלי". "סיימתי, הולכים". אבא שלי קיבוצניק במקור. לא עשה בר מצווה, לא מבין בעניינים האלה, אבל היה מאד גאה שלבן שלו יש מושג מה עושים בכלל עם רצועות העור. הרב לעומת זאת, קפץ כנשוך נחש והתחיל לצרוח – "מה קורה פה??? לא הנחת טוב! לא ככה שמים על היד, ולא קראת את….." פה נשבר לי. לא הייתי ילד חצוף, אבל העובדה שהאיש הזר הזה חושב שיש לו זכות לומר לי מה לעשות גמרה אותי. "ששששש.." הרגעתי אותו בחיוך מתריס "תשעה מתוך עשרה (והצבעתי על הילדים האחרים) זה אחוז לא רע בשבילך", כאילו מדובר בזריקות עונשין בכדורסל, והלכתי. "מה הוא רצה" אבא שלי שאל. "עזוב, שום דבר" עניתי.

לימים, אחת הפעמים הבודדות שבהן לא התחרטתי שעליתי לתורה, הייתה כשהייתי בארה"ב. הייתי חבר במשלחת נוער של משרד החוץ. הסתובבנו בזוגות בתיכונים, קולג'ים וכמובן בקהילות יהודיות וסיפרנו על ישראל. בכל קהילה שהגעתי אליה היו מבקשים ממני לעלות לתורה. היהודים החמים שמחו לשמוע את הפסוקים במבטא ישראלי קולח ובטעמים נכונים. ברוב הקהילות הזמינו גם את רוני, שותפתי למסע, לעלות לתורה, אלא שהיא נאלצה להתנצל שהיא "רק מקריאה" את הברכות, כיוון שבישראל לא מאפשרים לבנות לעלות לתורה. באותו מסע גם למדתי להכיר את אירועי ההתרמה למען ישראל. לפעמים קוראים להם "Israel Sunday" לפעמים בשם אחר, אבל בסופו של יום מדובר באותה פעילות. עושים אירוע גדול במרכז היהודי, הפעלות, ארוחה, רעש וצלצולים, ומקווים שבסופו של יום אנשים יפתחו את הלב ובעיקר הארנק לטובת מטרה בארץ. זו תעשיה שלמה שארגונים רבים בישראל נסמכים עליה – על הרצון הטוב של אחינו היהודים להיות חלק ממה שקורה כאן. מבט קצר על שלטי התורמים בכל בית חולים, אוניברסיטה או אפילו מרכז טניס מבהיר את חלקם של יהודי התפוצות בבניין הארץ והחברה בישראל.

עכשיו, יש לי בקשה פשוטה מיהודי ארצות הברית, בריטניה, קנדה ושאר העולם. תפסיקו לתרום. תפסיקו לתת כסף למי שלא מוכן לקבל אתכם, שלא סופר אתכם ואת הדרך שבה בחרתם לחיות את חייכם. היום ביטלה הממשלה את מתווה הכותל. אותו מתווה שאמור היה לחלק את הרחבה לגברים, נשים ובני אדם. אותו מתווה שבו יש מקום גם לאנשים כמוני שרוצים לבוא למקום עם המשפחות שלהם, וגם ליהודי התפוצות (יותר מ- 50% מיהדות ארה"ב הם קונסרבטיבים או רפורמים, רק 10% אורתודוקסים). הכותל נכבש פעמיים. בפעם הראשונה בידי צה"ל ב- 67. רוב החיילים בחטיבת הצנחנים לא חבשו כיפות, רובם לא היו דתיים, בוודאי לא חרדים, אבל הם התרגשו עד דמעות שאחד מסמלי העם היהודי חוזר לידינו. בפעם השנייה הכותל נכבש בידי האורתודוקסיה הרבנית. חופש הדת בישראל מוגבל להיות יהודי אורתודוקסי בלבד. אז, אנא, אחינו ברחבי העולם, כשמתקשרים אליכם מבית חולים, אוניברסיטה, מעון לילדים או מרכז למוגבלים שזקוקים לתרומה – אמרו לא. סליחה לא, אבל עד שאנחנו לא יכולים לבוא לכותל, לא בהכרח להתפלל, אלא פשוט לבוא לערש התרבות היהודית, לפי רצוננו – אנחנו לא פותחים את הכיס. אולי כך ילמדו, אולי כך יפנימו. אולי אם נשלב ידיים – אתם מבחוץ ואנחנו מבפנים נצליח להזיז משהו.

מתווה הכותל הוא פתרון מצ'וקמק. הוא מאפשר רחבה קטנה וצדדית לקבוצה הגדולה ביותר בעם היהודי, אבל זו פשרה שיש בה מקום לכולם, וזה משעוד יותר מרתיח. בעולם שלי – יש מקום למי שאני לא מסכים איתו. בעולם שלהם – אני ועוד רבים לא קיימים. סבתא יבה הייתה דתיה. קצת אחרי מלחמת ששת הימים אמא שלי לקחה אותה לראות את הכותל. עוד לא הייתה רחבה, עוד לא הייתה הפרדה, הרבנות האורתודוקסית עוד לא הפריעה לחיים ליד הכותל. זה לא הפריע לה להתרגש עד דמעות. סבא ישראל היה חילוני שעישן גם ביום כיפור. גם הוא התרגש עד דמעות.

סבתא יבה בצעירותה

זן נדיר

אחת בלילה. השעון מצלצל. אני מקלל אבל אין ברירה. חייב לקום. התחייבתי להיות ב- 05:30 בשיטים שבערבה. הדרך ארוכה, אבל כל מי שמכיר את ראובן אמר לי – תגיע בזמן. אם תאחר, הוא יצא לשטח בלעדיך. לא מעניינת אותו הכתבה, מעניין אותו שהשועלים לא ישארו חלילה יותר מדי זמן במלכודת. גם אל תיבהל אם הוא מקלל אותך. זה סימן טוב. קיללתי אני וקמתי. לא הצטערתי על כך לרגע.

ראובן הפנר הוא פקח של רשות הטבע והגנים כבר 36 שנה. האיש הזה, שמעיד על עצמו ש"נכנסתי לכיתה א' דרך הדלת ויצאתי דרך החלון", כלומר – חסר כל השכלה אקדמית, אפילו תיכונית, חתום על לא מעט מאמרים אקדמיים העוסקים בבעלי חיים. הוא פיתח עם השנים מומחיות בלכידת חיות לצורכי מחקר. לכל חיה – השיטה בשבילה. זהו משחק, קרב מוחות בין אדם לחיה, וראובן לא אוהב להפסיד. הזאב הבודד הזה לכד זאבים בערבה וברמת הגולן, צבועים, שד טסמני באוסטרליה, שועל קוטב בפינלנד, וזו רשימה חלקית בלבד.

הפעם המשימה הייתה תפיסה של שועלי חולות כדי להסיר מהם משדרים ישנים ולחבר משדרים חדשים. לא פשוט ללכוד את החיה הזאת, ובטח שלא לחבר לה משדר – שועל חולות שוקל 2-3 ק"ג. בכלל זו חיה לא פשוטה. בניגוד לבן דודה, שועל המצוי חובב המזבלות ולולי העופות, היא מתרחקת מבני אדם. מחפשת אזורים מבודדים, יש מעט המלטות, מעט גורים שורדים, בקיצור מין בסכנת הכחדה.

ראובן פיזר כ- 30 מלכודות בערבה, באזורים שבהם הוא יודע ששועלי חולות מסתובבים. אלו לא סתם מלכודות – הבטחתי לו שלא אגלה את כל הסודות, אבל יש לו שיטות משלו – איפה למקם, איך להסוות, מה להסתיר ומה לגלות – ערמומי כשועל. יותר במקרה הזה. מהרגע שהמלכודות פזורות – שגרת החיים של ראובן ומיכל, בת זוגו – קבועה ומתישה. הם עוברים מלכודת אחרי מלכודת כדי לבדוק אם השועלים נתפסו. זו משימה ארוכה ומתישה, שמתחילה כאמור עם הזריחה. הערבה היא לא שכונה בהרצליה – היא רחבת ידיים, והמרחק בין מלכודת למלכודת ארוך. חוץ מזה – השועלים לא חברים בתכנית "מלכודת לבקשתך". מרבית המלכודת ריקות, או שלחילופין – נתפסים בהן בעלי חיים אחרים. אין שלט "הכניסה לשועלים בלבד" על המלכודות. גם אם היה שלט, לא בטוח שהקרקלים, חתולי הבר, החרדונים ושאר בעלי החיים שנלכדו יודעים לקרוא. בטח בלי ניקוד. גם אותם שוקלים, מודדים ומיד משחררים.

זהו אורח חיים קשה. ארוחות אוכלים בשטח (שקשוקה מצויינת!). גם ישנים בשטח, כי הלא צריך לצאת שוב עם אור ראשון – אסור שבעל חיים ימתין זמן ארוך מדי. אבל זה ראובן – בעלי החיים חשובים לו יותר מהזן הזה של החיות שהולך על שתיים ומדבר יותר מדי, בטח לטעמו. 36 שנה הוא היה פקח, ועכשיו הוא פורש. עכשיו הוא חולם על אפריקה, ללכוד ולחקור את  שועל האוזנן. אין הרבה אנשים שהחלום שלהם הוא אוזנן, אבל זה ראובן.

כל מילה נוספת שבה אנסה לתאר את ראובן ואת היומיים שביליתי איתו בשטח תהיה מיותרת. צריך לראות ולשמוע אותו. לצפייה בכתבה – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1241655&sid=126

שיכורים למוות

אני עדיין בסוג של הלם ממה שראיתי בכנרת. הלם תרבות. אני לא לבד. גם יניב הצלם וניר המקליט היו בשוק כשיצאנו מחוף לבנון שעל שפת הכנרת. כלומר – כולנו אוהבים לבלות, לעשן, לשתות, אבל לא כך. לא עד מוות, ומה שקורה שם – מסוכן עד מוות.

יצאנו לכנרת לעשות כתבה על החיפושים אחר שלושת הנערים שנעדרים מאז יום רביעי. שלושה צעירים, בשלושה מקרים שונים, שנסחפו ללב האגם ומאז לא נראו עוד. הכנרת מתעתעת, אכזרית. רגע שקטה, רגע רוחשת. זה לא חדש. כל המומחים גם הסכימו שמזג אוויר כזה, רוחות כאלו, לא נראו באזור כבר כמה עשורים. אלא שהמספר היה חריג – 80 אנשים נסחפו ביום רביעי, שלושה מהם כאמור עדיין נעדרים.

לאט לאט התחלנו לשמוע שלא מדובר רק ברוח. כמעט כל מי שנגע לעניין והיה מעורב בחיפושים, לקח אותנו הצידה ולחש "הם שיכורים. הם נכנסים לים שתויים לחלוטין וכשמתחילה הרוח הם לא יודעים מה לעשות". אחר הסביר שבכנרת יש מדרגה, ורוב הטביעות הן בגובה של עד 2 מטר, אלא שכששתויים – לא מצליחים לתפקד כשיורדים מן המדרגה. אחד השוטרים אמר לי שחילץ כ- 20 אנשים, 17 מהם היו שיכורים. שוטר אחר סימן תנועה של שתיה עם היד כששאלנו מה קרה. "סעו לחופים המזרחיים של הכנרת" לחשו לנו, "מעין גב צפונה, ותראו מה הולך שם". אנשים חששו לדבר בהתחלה, כיוון שבכל אופן – שלושה נערים נעדרים, הסיכוי שהם חיים קטן ולא מקובל לדבר סרה במתים, ויש את המשפחות, ולא בטוח שהם אכן שתו, אבל – חייבים לדבר. הורים ובכלל אזרחים צריכים לדעת מה קורה שם.

נסענו לחוף לבנון, המקום ממנו יצאו שניים משלושת הנעדרים. לפני שאמשיך – הבהרה – אני אוהב לשתות, אני לא נגד. גם אני נסעתי בתיכון לכנרת לכמה ימים, אבל לא כך. על החוף פרושים מאות אוהלים. ליד כל אוהל כמעט רמקול. העוצמה – מחרישת אוזניים. אי אפשר לחשוב. צד אחד של המוח לא שומע מה מתרחש בצד השני. כל בעל רמקול מגביר את הווליום שלו כדי להתגבר על הווליום של האוהל ליד, וכך הלאה. קקפוניה אינסופית. המציל יכול לכרוז, להתריע – איש לא ישמע אותו. שעות אחרי שהיינו במקום עדיין כאבו לנו האוזניים.

הגיל הממוצע: 16 – 25. הלבוש – פחות ממינימאלי והחוף מסריח. מסריח מאלכוהול. הבקבוקים זרוקים, גם האנשים. הם רק מתקרבים ואתה מריח. גפרור מוצת, והאזור עלול להידלק מהאדים. מאות אנשים בחוף, מתוכם עשרות מסתובבים שתויים, והשעה הייתה שתיים בצהרים בלבד. לא "שיכורים קלות". שתויים עד אובדן חושים. כמעט כל אדם שני עם כוס ביד. אחד בירה, אחת ערק, שלישי וודקה. כשהם באים לדבר איתך – העברית עילגת אפילו יותר מן הסטנדרטים המקובלים כיום, שגם הם לא גבוהים. המשפטים לא מתחברים, המילים נעלמות. שוב, אני יודע שאני נשמע כמו מחריב מסיבות בן 100, אבל תאמינו לי – מה שהולך שם מוגזם. 100 מטר מהחוף רואים את הסירות שמחפשות את הנעדרים, עדות לטרגדיה שקרתה שם רק אתמול. הרוח נושבת, עדיין מסוכנת והם נכנסים עם מזרונים למים, כוס משקה ביד. שיקול הדעת טבע מזמן.

לא רק אלכוהול מסתובב שם. עוד חומרים, ולא רק ג'וינטים. ליד החפ"ק היכן שתרכזו כוחות החילוץ והמשפחות הדומעות הסתובב צעיר. מבט אחד הספיק להבין שהוא מודלק. אולי LSD, אולי איזה זבל אחר מאיזו פיצוציה. אמרו לנו שבבוקר הוא היה מסוכן, עד שהיו חייבים לכבול אותו באזיקים. עכשיו הוא סתם מסטול אז שחררו אותו. אמרו גם שבלילה היו עוד כמוהו.

כל מי שמכיר את החופים הללו סיפר שההידרדרות הזו חלה רק בשנתיים שלוש האחרונות. שתמיד היו בחופים סמים, אלכוהול ומסיבות, אבל משהו קרה בשלוש השנים האחרונות. שנחצה איזשהו גבול שהופך את הכל לבוטה יותר, מוחצן ומסוכן פי כמה. אני הרגשתי שהחבר'ה האלה מנסים לחיות בסרט. סרט רע. שהם ראו יותר מדי סרטי קולג'ים אמריקנים, החיקויים הזולים ורווי האלכוהול של אמריקן פאי, ומנסים בעצמם לחיות את החיקוי הזול. זה בהחלט מריח כך. אלא שבסרט אמריקני הכפיל יוצא אחרי שטבע בבריכה של ההורים של החבר העשיר. בכנרת אין כפיל, אין בריכה, ויש רוחות וזרמים.

החוק בישראל אוסר על מכירת אלכוהול מתחת לגיל 18. בארצות הברית הגיל הוא 21, אבל הגיוני שאי אפשר לקחת צעיר ולתת לו ביד נשק או הגה של טנק ובאותה נשימה לומר לו "אבל בירה אסור לך". גם איסור המכירה לא באמת משפיע, כפי שאפשר היה להיווכח מכמות הקטינים שהסתובבו עם משקאות ביד. מזרן ים הוא לא רכב – אין חוק האוסר על שכיבה על מזרן ים או ברווז גומי עם רמת אלכוהול גבוהה בדם, אין גם שום חוק שאוסר על שתיית אלכוהול, וגם לא צריך חוק כזה. שמענו גם תלונות על מספר השוטרים נמוך, ולמה לא מונעים מהם להיכנס למים במצבם – אי אפשר לשמור על כל חייל בחופשה שרוצה לשתות. מה כן צריך? אחריות. אחריות אישית. מושג שנדמה שנעלם מן העולם. תמיד יש מישהו אחר להאשים. צריכה להיות אחריות אישית של אותם צעירם ושל ההורים שלהם. להבין מתי לשתות ומתי לא, ומה עושים ובעיקר לא עושים כששותים, ולא – זה לא רק "אם שותים לא נוהגים". רשימת הלאו ארוכה יותר. הורה צריך לדעת שאם הילד מבקש לנסוע עם החברים לכנרת – זו לא הכנרת של ילדותו מלפני 20 שנה, זו אפילו גם לא הכנרת של לפני 5 שנים. זה משחק אחר – ואם הילד לא אחראי מספיק שלא ייסע. עדיף שהילד יבכה לילה אחד, אמר אורי, דודו של אחד הנעדרים, מאשר לבכות כל החיים.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1241660&sid=126

צונאמי

זו הייתה חוויה מטלטלת, בכל המובנים. 14 ימים על ספינת דייג ישנה שעברה הסבה לספינת הצלה. שטים על גבול המים הטריטוריאליים של לוב, חוששים מפיראטים וממשמר החופים הלובי, ומחפשים סירות רעועות שהעזו לצאת לים הסוער. מסע מטורף, מורכב, שונה. כזה שחושף מציאות ששומעים עליה, אבל לא מאמינים שהיא אפשרית עד שלא רואים בעיניים.

צילום: קווין מקלווני, SOS הים התיכון

כל הזמן שואלים אותי איך היה לחיות על ספינה בלב ים במשך שבועיים. האמת – לא פשוט. חדרון קטנטן, מיטה קצרה מדי, גם לתקרה לא היה מזיק עוד כמה סנטימטרים. הכול צפוף, דחוס ומחניק. צריך לנקז את המים במקלחת בהתאם לתנודות הגלים. יש ימים שלמים של שעמום, כששוטטנו מול חופי לוב ממתינים לסירת פליטים אם תגיע. האוכל דווקא טוב. ארוחה בספינה היא אירוע שובר שגרה, ושני הטבחים של האקווריוס, פיליפיני ומלזי, בהחלט השקיעו בארוחות. אלא שלא אוכלים בכיף, סתם מתי שמתחשק. לפני כל ארוחה צריך לבדוק את תחזית מזג האוויר. מחלת ים. אתה לומד מה לאכול ואם לאכול בכלל בהתאם לעוצמת הרוח וגובה הגלים. דווקא עברתי את המשוכה הזאת לא רע, אבל היו אנשים, בעיקר מהצוות הרפואי ששכבו ימים שלמים בחדר עם מחלת ים, מקיאים אם הם רק מרימים את הראש מהמיטה. אלא שהצרות שלנו על הספינה הן שוליות, אנקדוטות בלבד. ברגע שעל הרדאר מופיעה סירה הכול משתנה. גם מחלת הים נעלמת בין רגע.

עשרות רגעים נצרבים בזיכרון – אשה מחבקת לי את הרגל בתודה רגע אחרי שעלתה לסירת ההצלה בים סוער, גלים של 3 מטרים וגשם סוחף. חברתה, שיושבת לידה קפואה מקור מחייכת והשפתיים לוחשות תודה. נער בן 19 מסביר לך על הברירה האכזרית של החיים: הוא מכפר קטן בסנגל, וההורים שלו לא יכולים להרשות לעצמם לממן את הלימודים גם שלו וגם של אחיו הקטנים. הם חשבו בבית שאם הוא, הבכור, ייסע לאירופה הוא יוכל ללמוד שם, ולהורים יהיה יותר כסף להשקיע בקטנים. הוא לא ידע שהמסע יהיה קשה ומסוכן כל כך. המבריחים ששילחו את הסירה הסבירו להם שתוך שלוש שעות הם באירופה. לעשות google כדי לגלות את גודל הים התיכון זו אפילו לא אופציה במקומות האלה.

ועוד רגעים – סלוסי מחוף השנהב מספר על העינויים שגרמו לו המבריחים בלוב. הם כלאו אותו במרתף, הכו אותו כל יום במוטות ברזל ושפכו עליו בנזין עד שהתקבל כופר ממשפחתו. ללוב הוא הגיע כי הבטיחו לסדר לו עבודה באירופה. כך מתחילים רבים מהסיפורים של הפליטים מאפריקה – "פגשתי בחור ממש נחמד שהבטיח לסדר לי עבודה". עוד רגע – על הסיפון בא נער צעיר ומבקש דף ונייר יבשים. כשהוא מקבל, הוא מעתיק מספרי טלפון מנייר ספוג מי ים. אלו מספרים של אנשי קשר באירופה שהמבריחים נתנו לו. סחר העבדים יימשך גם ביבשת. ועוד רגע – קים, האחות הקנדית, עם עיניים מלאות דמעות. היא סיימה שיחה עם בחורה שנאנסה על ידי המבריחים כל הדרך הארוכה והאכזרית בסהרה מניגריה ללוב. אחרי הבדיקה, קים הייתה צריכה לספר לאותה נערה שהיא בהריון.

האם יש בין יושבי הסירות כאלה שאינם פליטים? ברור. האם יש שם אנשים שמנסים להתגנב לאירופה, לנצל את הסירה ואת המחלצים כי הם מקווים שכך יקבלו אותם. אין ספק. אבל יש גם מאות אלפים שבורחים ממלחמות. יש אנשים משולי החברה באפריקה, שמפתים אותם לצאת לדרך בהבטחות שווא לעבודה ולחיים טובים, ואז מתאכזרים אליהם ומנצלים אותם עם הגיעם ללוב. הרוב המכריע של הפליטים ומהגרי העבודה שעולה על סירות רעועות הוא ממדינות במצב מלחמה או שיש בהן הפרה שיטתית של זכויות אדם. לא כל אפריקה בורחת על סירות. מנסים להימלט בעיקר אנשים מסוריה, חוף השנהב, סודן ודרום סודן, אריתראה, סנגל וניגריה.

הסירות הן רולטה רוסית. יותר מ- 5,000 הרוגים ב- 2016, ואלו רק המקרים הידועים. סירה עמוסה שאיש לא ידע שיצאה לים, ואיש לא היה בסביבה כששקעה לא נספרת. המפתח לעצירת האסון היום יומי הזה נמצא כרגע בלוב. מלחמת האזרחים במדינה הזאת היא שמאפשרת לרשתות המבריחים לפעול בחופשיות. אלא שלוב היא רק הפקק שהשתחרר. הסירות הן לא הבעיה אלא הסימפטום לכל אותן מלחמות. העולם החופשי בדרך כלל מתעלם ממלחמות בעולם השלישי, במיוחד כשמדובר במלחמות אזרחים. עכשיו ההתעלמות הזאת מתנקמת בו בדלת האחורית. האם אירופה צריכה לפתוח לרווחה את הדלת לפליטים? לא, אבל היא גם לא יכולה להמשיך להתעלם ממה שקורה במדינות שלהם. חוק כלים שלובים נכון גם לבני אדם – המים מנסים למצוא את הגובה השווה. הבעיה שבניגוד לחוקי הפיסיקה, בני אדם טובעים במים האלה.

 לצפייה בכל פרקי הסדרה:

פרק ראשון: החורף מגיע –  http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1228904

פרק שני: עינויים בלוב – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1229096

פרק שלישי: תיבת נוח – http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1229273

פרק רביעי: בסערה לאיטליה – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1229419&sid=126

הניצחון של אלאור

"אני חושב שאלאור אזריה הורשע בצדק" אמר לי האיש המבוגר בשוק של רמלה, עיר הולדתו של אזריה בשישי בבוקר. "הוא ירה בדם קר במחבל, ואסור לנו כצבא, כחברה להרשות שמקרים כאלה יקרו אצלנו". אחרי שתי דקות אשתו והוא ניגשו אלינו בפנים דאוגות, וביקשו שלא נשדר את הראיון. "המטורפים האלה, החוליגנים" אמרו, "אי אפשר לדעת היום מה יעשו לך, אני ממש מפחד". אמרתי לאיש החביב הזה שהוא יכול להירגע, שלא נשדר את דבריו, ובלב חשבתי – הם מנצחים. שוב הם מנצחים.

יומיים קודם סיימתי את העבודה בתחושה קשה, ללא ספק אחד הימים שבהם יצאתי עם ההרגשה הכי מחורבנת. מוקדם בבוקר הגעתי אל הרחבה שמול הקריה בתל אביב לצלם כתבה על חברים ליחידה לאלאור עזריה והוריהם שבאו לתמוך בו (לינק לכתבה כאן). אלא שזמן קצר לאחר שהחלו להתקבץ אנשים הגיעו האוטובוסים ופרקו מהם שורות של אנשים, חלקם רעולי פנים, עטופים בצעיפים של בית"ר ירושלים, והשתלטו על הרחבה. גדודי להב"ה ולה-פמיליה הגיעו.

הרחבה הפכה לזירת הבריונים, חגיגה לאלימות, לשפה גסה ולאיומים. "גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" הוא המשפט שכולם זוכרים מהאירוע האלים והעצוב הזה, אבל הוא היה רק הקצה. אני לא אחזור על כל הביטויים, אבל הרמטכ"ל, השופטים, שמאלנים ותקשורת זכו לכל כינוי אפשרי. אלא שהמפגינים לא הסתפקו בזה – הם תקפו, פיסית. כל מי שאפשר, כל מי שלא הסכים איתם, כל מי שהחזיק מצלמה. עמיתי אוהד חמו חטף אגרוף לפנים. עלי התנפלו פעמיים באגרופים שלופים ובאיומים. ניסו למנוע ממני לצלם וגם מיפעת טאו, רכזת המערכת שלנו, שניסתה לצלם בטלפון את ההתנהגות האלימה והבריונית שלהם כלפי. זו לא הפעם הראשונה שמרביצים לי כעיתונאי, אלא שכשזה קורה בכיכר תחריר בלב מהפכה האלימות של המפגינים פחות כואבת מאשר בלב תל אביב. אם תרצו, זה בדיוק סיפור אלאור אזריה – לא הצד השני במוקד העניין, אלא איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו כחברה.

האלימות נמשכה ללא הפסקה. אשה מבוגרת נגשה אלי – "אני מכירה אותך בתור עיתונאי הגון" אמר, "אני מקווה שתראה שההפגנה הזאת היא לא רק להב"ה ולה-פמיליה אלא גם אנשים שחושבים שהגזימו ביחס לחייל הזה". "תסתכלי סביב אמרתי לה". היא שתקה, הביטה, ואמרה באנחה – "אתה צודק". יש מקרים שבהפגנות שקטיות אירוע אלים אחד משודר שוב ושוב ונותן תמונת שווא. זהו המקרה ההפוך – הכתבות לא הצליחו להכיל את הרעל והרוע שזרם בשפע. הבריונים האלימים רעולי הפנים לא הפסיקו לרגע. הרגע האירוני היה כשהיכו צלם של ערוץ 20 במהלך ראיון, והכתבת צרחה עליהם "אתם לא מתביישים. אנחנו היחידים שבעדכם פה". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

זו מדינה דמוקרטית, השמועה בנדון עדיין נכונה, לפחות בינתיים, וכל אדם יכול להביע את דעתו. אפשר לחשוב שאלאור עזריה פעל כנדרש, שהצבא טעה בהתנהלותו, שהגזימו, שהטילו את כל האשמה על כתפיים של חייל צעיר – הכול אפשרי במסגרת חופש הדיון, אבל לא ככה. ממש לא ככה. אפשר לומר, ובצדק, שמדובר בשוליים הקיצוניים של מדינת ישראל. ברחבה היו בסך הכול מאות בודדות של אנשים, ולא כולם אנשי להב"ה ולה-פמיליה אם כי הם בהחלט היו החלק הארי. הבעיה שהעדר חסר התרבות הזה הפך למכתיב השיח. שהפוליטקאים מנסים לקלוע לדעתם, לכוון ולסנכרן את צרחותיהם עם אלו של העדר האלים. ראש הממשלה הזדרז לקרוא לחנינה לחייל שפעל בניגוד לחוק, אבל לא לגנות את הקריאות נגד הרמטכ"ל והשופטים – זו רוח גבית לאלימות. קיצונים יהיו תמיד, השאלה אם נותנים להם לנצח, להכתיב את הטון. כל עוד אנשים הגונים חוששים לדבר בשוק – זה מה שקורה. הם מנצחים.

http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1226599לצפיה בכתבה לחצו כאן

 

מוות בפתח תקווה

"נער בן 16 היכה למוות אזרח זר". המילים הללו מצמררות, פוגעות ומטלטלות. איך נער יכול בכלל בן 16 להרוג, ועוד בידיים חשופות? מכה, אגרוף ועוד בעיטה עד שבן אדם מאבד את חייו. לא הגיוני. לא נתפס. מה עשה אותו אדם? איך אפשר לשנוא כל כך? מתברר שהשורה הקטנה הזאת, שהופיעה כידיעה שולית באתר אינטרנט, היא רק קצה הקרחון.

אילוסטרציה

בדף הפייסבוק שלו, אפשר לראות סרטונים של בביקיר אדהם עבדו, שבהם הוא מביע תקווה שיום יבוא ויהיה שלום בסודן והוא יוכל לחזור לשם. בביקיר נולד בדרפור לפני 38 שנים. במהלך הקרבות האכזריים שהתנהלו במדינה, הוא איבד אצבע. אחר כך נמלט דרך מצרים והגיע לישראל ב- 2007. בהתחלה עבד באילת בבתי מלון, נתפס והועבר למתקן חולות. כששוחרר, וזו אחת הנקודות הקריטיות בסיפור – לא יכול היה לחזור לאילת, למרות ששם היו לו חברים ומעסיקים שהוא מכיר. רשות ההגירה הוציאה תקנה שאוסרת על מי ששוחרר ממתקן חולות לחזור לתל אביב ולאילת. שם יש יותר מדי מבקשי מקלט. רצו לפזר קצת. אז בביקיר עבר לפתח תקווה.

כשמסתובבים בלילה במרכז פתח תקווה פוגשים הרבה בביקירים. מאות מחבריו, שנאסר עליהם לשוב למקום מגוריהם הקודם, עברו לפתח תקווה. בשיטוט בלילה בין כיכר המייסדים לרחבת העירייה פוגשים בעיקר בזרים, רובם סודנים ואריתראים. זו עיר שאפשר למצוא בה עבודה בקלות יחסית באזורי התעשיה הרבים שסביבה ובעיקר אפשר למצוא בה מגורים בזול. כך נוצרה דינמיקה הרסנית. הזרים מגיעים לשכונות המצוקה, שם המחירים באופן טבעי נמוכים יותר. מתפתחת תעשייה שלמה סביבם – פיצול דירות. ישראלים מפצלים דירת שלושה חדרים לשלושה כוכים צרים ושאינם ראוים למגורים, ומשכירים כל אחד מהם לכמה מבקשי מקלט. המחירים מופקעים. יש גם "קופים" – ישראלים שמשכירים בשם הזרים חנויות ומועדונים תמורת תשלום. כשהמשטרה באה לבדוק את רישיון העסק, הכול כשר למהדרין, כי הבעלים לכאורה ישראלי. אלא שהתושבים של אותן שכונות לא אוהבים את ההתפתחות הזאת. בקיצור – יש אזרחים ישראלים שעושים כסף טוב ממבקשי המקלט.

לא רוצים את הזרים בשכונות של פתח תקווה. בגלל שהם שחורים, מפני שהם מוסלמים, כי הם אחרים. אבל אם מקלפים לרגע את קליפת הפוליטיקלי קורקט, ומקשיבים לאלו מהתושבים שלא רק קוראים קריאות גזעניות, אפשר לראות את התמונה מנקודת הראות שלהם. הם מפסידים. הם רואים את עצמם נפגעים מהפלישה לשכונות שלהם. ערך הדירות שלהם יורד. על כל תושב שעוזב, ויש רבים כאלה, מגיעים עוד 10 סודנים או אריתראים לדירה שלו, וערך הדירה יורד עוד יותר. בעלי העסקים באזור, שהיה פעם הלב הפועם של העיר, מפסידים – כי אנשים חוששים לצאת בערב. בתי קפה ומסעדות שהיו פתוחים עד חצות נסגרים עכשיו כבר בשבע או בשמונה. הפחד מנצח. בעל פיצריה במרכז העיר אמר לי בכאב -סבא שלי ברח מאוקראינה. אם אנשים טובים שפגש בדרך לא היו עוזרים לו הוא לא היה שורד. אני חושב שאנחנו, כיהודים, צריכים לעזור לאנשים האלה. אני רוצה לעזור להם, אבל תראה – אין לקוחות, אנשים לא באים. אני מרגיש כמו בהארלם. אני מפסיד המון כסף בגללם, והילדים שלהם שמסתובבים שעות בלי השגחה, הורסים לי את השולחנות והכיסאות שבחוץ, עושים לי נזק של ממש.

ויש את עניין הגנים – מדינת ישראל קבעה שחובה לקבל את ילדי הזרים לגנים. יש גני ילדים שבהם ההורים סרבו לקבל ילדי פליטים. גזענות נטו. אז עיריית פתח תקווה החליטה לפתוח גן מיוחד להם. אלא שבשביל גן צריך מקום, מבנה. איפה מקימים גן? קרוב למקום שבו גרים גרים הזרים, מה שרק הגביר את התרעומת. "שנים אנחנו מחכים למתנ"ס לילדים שלנו", אומרים פעילי השכונות, "אין לנו מתנ"ס, אין לנו גני שעשועים, אין לנו מדרכות מסודרות, אבל במקום לקבל את זה אנחנו מקבלים גני ילדים לעובדים זרים שרק ימשכו עוד כמותם לשכונה". הם כועסים שאת הגנים לא בונים בשכונות החדשות, החזקות כלכלית, אלא אצלם. הם מרגישים שדופקים אותם שוב, שהמעט שעושים למען הזרים נעשה על גב השכבות החלשות ביותר ממילא. בעירייה מאשימים את המדינה שזורקת את כל העניין על הרשויות המקומיות. זהו מסלול מעגלי שבו פחד ושנאה מלבים את האווירה הטעונה ממילא.

באווירה הזאת יצא בביקיר עם שותפו לדירה ביום ראשון 13.11.16 בערב. הם התחילו בבית קפה של זרים. פתח תקווה של 2016 היא כמו יוהנסבורג של שנות החמישים. יש מקומות ללבנים ומקומות לשחורים. מבית הקפה הם המשיכו לכיכר המייסדים לשתות בירה. "בסודן לא היינו שותים", אמר פייסל, פליט מדרפור, "רק פה בישראל התחילו אנשים לשתות".  בכיכר המייסדים נפרד השותף מבביקיר וחזר לדירה. בשתיים בלילה קיבלו במד"א קריאה על אדם ששוכב מחוסר הכרה מול העיריה. זה היה בביקיר. הוא היה במצב אנוש, עם פגיעות ראש קשות. הדו"ח של הפראמדיק מציין גם שנדף ממנו ריח חזק של אלכוהול. העדויות מספרות שהטריד בנות. לא ברור מה הייתה מהות ה"הטרדה". האם אמר משהו, שלח ידיים, או שהן רק הוטרדו מנוכחותו של גבר שחור לידן. השורה התחתונה כואבת. בביקיר הוכה באכזריות. שמונה ימים שכב בבית החולים במצב של מוות מוחי עד שמת.

מצלמות אבטחה קלטו את הזוועה. מי שראה את הסרטון מספר שמדובר באכזריות לשמה, ששני התוקפים שבו והיכו את בביקיר מספר פעמים, במשך יותר משעה. שוב ושוב הם חזרו אליו. המשטרה עצרה קטין שנראה בתמונות, ואחרי מספר ימים של חיפושים גם את דניס ברשיבץ בן 19. השניים טוענים (באמצעות עורכי דינם אבי כהן ואיתי רוזין) שלא התכוונו להרוג את בביקיר, שכשעזבו אותו הוא עדיין הלך על רגליו. המשטרה והפרקליטות, אחרי התלבטויות רבות, החליטו להגיש נגד השניים כתב אישום על הריגה ולא על רצח.

יש בישראל כיום כ- 40,000 כמו בביקיר, מבקשי מקלט. רובם שוהים כאן כבר כעשר שנים. מאז הקמת הגדר בגבול מצרים, לא מצטרפים כמעט אליהם חדשים. ארבעים אלף איש שמדינת ישראל לא יודעת מה לעשות איתם. לא לבלוע ולא להקיא. אנשים שצריכים להתייצב כל חודש-חודשיים להארכת אשרת השהייה, שבה כתוב שאסור להם לעבוד כאן. אנשים שכיום חוששים ללכת ברחוב בפתח תקווה, כי יש אנשים שפוחדים מהם. כל עוד לא יקבלו כאן החלטות אמיצות שיאפשרו לאנשים האלה לחיות יותר בכבוד, המצב רק ימשיך להידרדר. זו מציאות של שחורים ולבנים שבה שום דבר לא שחור-לבן.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1221481

רגע אחרי הלהבות

צילום: דוברות המשטרה

הדרך לרוממה היתה חסומה. אי אפשר לעבור הסבירו השוטרים, עדיין נלחמים שם באש. כשהגענו לשכונה, בדרך עוקפת, המלחמה לכאורה הסתיימה. הלהבות כבר כובו, או יותר נכון רובן כובו. הכבאים מנעו מהאש שעלתה מהואדי לפלוש לשכונה, להיכנס לרחובות, אבל המחיר היה כבד – בתים שלמים נשרפו, מכוניות הוצתו. הקרב בין האדם והאש הוא בעצם מלחמה ללא מנצחים.

היינו שם עם האנשים בדקות הראשונות אחרי שהכול נגמר. חושך מוחלט, כיוון שהחשמל נותק. אי אפשר לראות את קצה היד. האוויר היה דחוס, מלא עשן. בכל פינה אפשר היה להבחין בגחלים אדומות, שהרוח משחקת בהן, מלבה ומציתה את מחדש. הסתובבנו בין האנשים – הכבאים שעדיין נלחמו בכל גחל ובכל להבה שהרוח הנפיחה בהן חיים ואנשי חברת החשמל שניתקו את הכבלים החשופים שנפלו על הכביש. פגשנו עובדי קבלן שהלילה הזה היה בשבילם הזדמנות להרוויח עוד קצת. הם הוזעקו לשמור על בית אבות שדייריו פונו מבעוד מועד, משל היינו מדינת עולם שלישי שהביזה היא שגרה בה. לשמחתנו, עסקי הביזה היו חלשים באותו ערב. השומרים התרכזו בעיקר בטלפונים הניידים.

והיו התושבים. אזרחים שבמשך יום שלם רק ראו בטלוויזיה את השכונה עולה בלהבות ולא ידעו אם הבית שלהם שלם, אם הרכב עדיין חונה תחתיו, ואם הכלב או החתול שהשאירו בבית כשהלכו לעבודה שרדו את התופת, את העשן המחניק. התושבים האלה מצאו את דרכם חזרה לשכונה, למרות החסימות. חלקם נשמו לרווחה כשראו את הבית, אחרים גילו שכל זכרונות ילדותם מעלים עשן. לצד כל אלה פגשנו כמה דמויות מיוחדות. אנשים שהם עצמם לא ידעו אם הם אמיצים או חסרי אחריות, מתי המעט שהחליטו לא להתפנות, לא לעזוב. להישאר בתוך האש והלהבות ולהילחם על הבית.

ככתב, אלו רגעים מיוחדים. להיות שם עם המצלמה, ולמרות החושך והעשן, לתעד, ללוות בני אדם, ולספר את הסיפור שלהם.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1220532

לצלוח את הים הנעלם

"מה???? איך אפשר לשחות בים המלח?????". זו הייתה התגובה האופיינית כשסיפרתי שאני נוסע לצלם את הצליחה הראשונה בהיסטוריה של האגם הנמוך בעולם. לכל ישראלי יש את טראומת הילדות של הכניסה הראשונה לים המלח – אתה רואה מים כחולים ויפים, ומזנק פנימה. המגע חם, שמנוני, כמו לטבול באמבטיה של שמן מנוע מחומם. ואז מגיע המלח. טיפה לעיניים – וצרחה באוויר. שורף. כואב. ואם לילדון הייתה איזו שריטה או פצע פתוח (ואין ילד שאין לו פצע כלשהו), הרי שצריבה מפלחת את הנשמה. ספרינט החוצה, חיפוש אחרי ברז מים מתוקים להתקלח, וזהו. הילד גמר עם ים המלח. ים המלח זו אטרקציה לתיירים, מקום להצטלם בו חמש דקות צף על המים, או להימרח בבוץ, אבל לא לשחות. בטח לא 16 קילומטרים.

16 קילומטרים זו שחיה מרתונית שרק מעטים מסוגלים לבצע, על אחת כמה וכמה בתנאי ים המלח. אז איך עושים את זה? ולמה? נתחיל באיך – זו שחיה מסוכנת, ממש סכנת מוות. לגימה ממי ים המלח עלולה לגרום לספאזם בקנה הנשימה ולחנק. לכן, השחיינים חבשו מסיכה מיוחדת, שאוטמת את כל הפנים, קצת כמו מסיכת אב"כ, אליה מחובר שנורקל עם שסתום שמונע כניסת מים. חלקם התלוננו על קושי לנשום. המסיכה הגבילה, או לפחות יצרה תחושה, של הגבלת הנשימה. חוץ מזה, האטימה לא מושלמת. מים בכל זאת חודרים פנימה. "מסלול הזוועה", כינה זאת ארז, אחד השחיינים. "אתה מרגיש את הטיפה חודרת, ואז היא יורדת לאט לאט במורד הפנים, על גשר האף, ואתה לא יודע לאיזו עין היא תחדור….". על סירות הליווי היו מרססים עם מים מתוקים, ובכל פעם שמישהו הרים יד למצוקה – סירה זינקה אליו וריססה לו את הפנים במים מתוקים. זה היה הרגע שבו הביטוי "מים מתוקים" היה מובן מתמיד.

בכל 30 דקות עצרו השחיינים להפסקה לשתיה ולאוכל. הגוף מאבד הרבה יותר נוזלים בתנאים הלא הגיוניים האלה. גם השחיה קשה משחייה רגילה. אמנם המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "איזה כיף, לא צריך להתאמץ כדי לצוף", אבל המנח של הגוף על המים שונה, הרגליים גבוהות יותר, את הראש צריך להוציא כלפי מעלה ולא הצידה – כך שנוצר לחץ על הגב. המים גם דחוסים וכבדים יותר ממי ים, לכן צריך להשקיע יותר מאמץ בגריפה, והמלח חודר לכל פינה – למסיכה, לבגדים, לנשימה, בקיצור – סיוט.

אז למה לשחות את הסיוט הזה? צליחת ים המלח נולדה בכלל בקפריסין, כלומר כשהקבוצה של 6 ישראלים ששברו את שיא גינס בשחייה במים פתוחים מקפריסין לישראל שבו לארץ. הם חיפשו את האתגר הבא שלהם, וכשאודי אראל, אחד מחברי הקבוצה, ירד יום אחד את הירידות בדרך סדום, היה ברור לו מה יהיה אותו אתגר. "אני תוצר של ים המלח", הוא סיפר בחיוך, "ההורים שלי גרו כאן, ואבא שלי השיט צי של עשרות דוברות על המים האלה לפני קום המדינה. פעם היו מעבירים את המלח מהמפעלים בדוברות צפונה". אבא של אודי הוא מפקד חיל הים לשעבר, האלוף שלמה אראל. גם המטרה של המשחה הייתה ברורה לאודי מיד. לעורר מודעות עולמית למצבו העגום של הים. מפלס ים המלח מאבד 1.2 מטר בשנה. חלקו הדרומי כבר לא קיים למעשה. השנים הקרובות הן הזדמנות אחרונה להציל את אוצר הטבע הזה, המקום הנמוך בעולם.

אודי הכין טבלה של יתרונות וחסרונות למשחה כזה, ושלח לחברים לקבוצה. בצד של היתרונות היה רק סעיף אחד – אין כרישים ומדוזות. רשימת החסרונות לעומת זאת הייתה ארוכה מאד. למרות זאת, לא היה קשה לשכנע. אלו אנשים שנולדו לנצח אתגרים בלתי אפשריים. שנה וחצי הם התכוננו. עשו משחי נסיון, תרגלו את המסכה ואת טכניקת השחייה. בנוסף, הם חברו למועצה האזורית תמר ולארגון אקופיס שסייעו בארגון ותיאום המשחה, וגם – קראו לשחייני מרתון מכל העולם להצטרף אליהם, או בקיצור – חיפשו עוד כמה אנשים עם שריטה…. מתברר שלא חסרים כאלה.

לקימברלי מניו זילנד כמעט כרתו את הרגל בגלל מחלה. כשהחלימה החלה לשחות. בגדול. היא אחד מ- 6 אנשים היחידים בעולם ששחו את כל שבעת אתגרי המים הפתוחים הקשים בתבל, והאשה הראשונה ששחתה את 30 הקילומטרים מאיי פאראלון למפרץ סן פרנסיסקו במים שורצים כרישים לבנים ומדוזות ענקיות. את השמחה הזה סיימה בבית חולים, בגלל הצריבות מהמדוזות. ג'קי קובל הבריטית בת ה- 62 מחזיקה בשיא מיוחד במינו – היא חצתה את המים הקפואים והסוערים של תעלת למאנש בזמן האיטי ביותר, כמעט 29 שעות. היא הסתבכה בזרמים קשים שהסיטו אותה מהנתיב. רוב הצולחים מתיאשים בשלב הזה ופורשים לספינת הליווי, אבל לא טיפוס כמו ג'קי. והגיעו גם ה- mad swimmers. קבוצה של שחיינים דרום אפריקנים ששוחים במקומות הזויים למטרות צדקה. האתגר הראשון שלהם, לפני כמה שנים, היה לשבור את השיא לשחייה במקום הגבוה ביותר בעולם. הם טיפסו שמונה ימים על הרי האנדים כדי להיכנס לאגם בגובה 6,000 מטר. הטמפרטורה הייתה מינוס מעלה. לשחות במקום הנמוך בעולם היה ממש מתבקש לפי ההגיון שלהם.

עשרים ושמונה שחיינים עשו השבוע היסטוריה. כבשו עוד פסגה, עמק במקרה הזה, שהאדם טרם כבש. אלא שהאדם הוא גם זה שמחריב את אותה פסגה. הים הולך ונעלם, אבל לא מדובר בגזירה משמיים, עוד אפשר לעשות משהו. ישראל עברה לשימוש במים מותפלים. אפשר וצריך להתפיל קצת יותר, ולהזרים ממי הכנרת לירדן הדרומי ומשם לים המלח. אפשר וצריך שמפעלי ים המלח, שמרווחיים מן המשאב של כולם, יתרמו על מנת לממן את שיקומו. איש לא מדבר על החזרת המפלס לרמתו לפני 30 שנה, זה כבר לא יקרה כנראה, אלא רק לשמור על הקיים. אחרת, המשחה הבא שיהיה בים המלח לא יהיה מרתון, מקסימום ספרינט….

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1219426&sid=126

המלחמה על גבול השלום

השם של שלוחת דאעש בסיני קצת מצחיק בשנייה הראשונה. "מחוז סיני". כאילו מדובר באיזו קופת חולים, או איזה ארגון מסודר שחבריו מסתובבים עם תעודת חבר מהוגנת בכיס. בפועל, שום דבר לא מעלה חיוך כשמדובר בארגון הזה. דאעש סיני נולד לפני כשנתיים, כשארגון טרור מקומי, "אנצאר בית אל-מקדס" נשבע אמונים למדינה האסלאמית. כ- 500 חיילים וקצינים של צבא מצרים נהרגו מאז בפיגועים שביצע דאעש סיני או בקרבות מול לוחמי הארגון. זהו מספר בלתי נתפס כמעט של אבדות לכוח סדיר מול לוחמי גרילה, אבל הוא מעיד על כוחו ועוצמתו של הארגון בחצי האי סיני. מאידך, חצי האי סיני הוא כר טבעי לארגון כמו המדינה האסלאמית. זהו אזור שמיושב בעיקר בשבטים בדואים שלהם היסטוריה רבת שנים של מרד בשלטון המרכזי והסתמכות על הברחות ופשע כדרך חיים. השילוב הקטלני של המהפכה במצרים, שרופפה את השלטון המרכזי במדינה, עליית האחים המוסלמים והדחתם, וכמובן -הקמת הח'ליפות החדשה, ארגון המדינה האסלאמית, רק נתנו דרור לכוחות הפועלים ממילא בחצי האי להגביר את כוחם.

למדינת ישראל יש כ- 400 קילומטר של גבול עם מצרים בחצי האי סיני. 400 ק"מ שגובלים עכשיו בכאוס ותוהו בבוהו. לא צריך להפליג בדמיון כדי להבין את גודל האיום. ב- 2010 ל 2012 ביצעו כוחות הג'יהאד העולמי מספר פיגועים נגד ישראל. באוגוסט 2011 נהרגו 8 ישראלים בפיגוע באוטובוס בכביש. שנה בדיוק אחר כך, באוגוסט 2012 בוצע נסיון חדירה דרך מעבר ניצנה באמצעות נגמ"ש שנגנב מהצבא המצרי, והיו מספר אירועים של ירי רקטות לעבר אילת – כל אלו, עוד לפני שדאעש נכנס לתמונה. מאז האיום רק גדל. תרחיש האיום הוא של ניסיון חדירה לישוב על הגבול וחטיפת בני ערובה, או לחילופין חטיפת חייל או תקיפה של מוצב צה"לי. כאמור, לא צריך לדמיין יותר מדי, או להפעיל מודיעין מתוחכם. אלו בדיוק הפעולות שנוקט הארגון נגד צבא מצרים. הוא גם מקפיד לתעד ולהעלות ליוטיוב את ההתקפות.

הצטרפתי השבוע ללוחמי יחידת המסתערבים של מג"ב שהוצבו בהחלטה של מערכת הביטחון בגבול. הקילומטרים הצחיחים שלאורך הגדר אינם "מקומם הטבעי", אין שם יישוב להסתערב בו. הם שם כי ברור היה שחייבים כוח עילית המתמחה בלוחמת נגד טרור סמוך ליישובים ולמעבר ניצנה, או כפי שהגדיר זאת מפקד היחידה, סנ"צ ר' – "אנחנו צריכים להגיע לאירוע תוך 10 דקות, אחרת, אין לנו מה לחפש שם". לכן הם שם, במגורים זמניים, פועלים ממתקנים מאולתרים. זו יחידה של מקצוענים. חצי מהם אנשי קבע, המחצית השניה לוחמים סדירים. סנ"צ ר', מפקד היחידה, מסיים השבוע את תפקידו אחרי שנתיים וחצי. בדיוק בשבוע שנכנס לתפקיד, נולדה לו בת. "אני לא מצליח ליהנות ממנה כפי שאני רוצה", אמר לי, "אבל זו העבודה". אצל החבר'ה האלה הביטוי "לילות כימים" הוא פשוטו כמשמעו.

הם עובדים קשה, למרות שלשמחת כולם, דאעש לא הפנה את נשקו לעבר ישראל, לפחות בינתיים. הם מתכוננים במרץ ליום שזה יקרה, אבל בינתיים יש להם תעסוקה אחרת – קשה ומסוכנת לא פחות. מדינת ישראל בנתה גדר בעלות של מילארדי דולרים על הגבול עם מצרים. הגדר אמנם עצרה את הברחות בני האדם והגעת הפליטים, אבל לא עצרה את המבריחים הבדואים הפועלים מסיני. הברחות הסמים והנשק נמשכות, והגדר רק גרמה להם להיות מסוכנים יותר. ההברחות מתבצעות עכשיו תוך כדי ירי באש חיה. בעיקר על הצבא המצרי המוצב לאורך הגבול, אבל גם על הצבא הישראלי האורב להם. צריך לצפות בסרטונים מן ההיתקלויות באש המופיעים בכתבה כדי להבין עד כמה המצב אלים ומסוכן – שדה קרב של ממש. זו מציאות של קרבות הרחוקה מאד מעין הציבור הישראלי.

שתי נקודות מעניינות שעלו מתוך השיחות עם לוחמי היחידה. האחת – היחסים עם הצבא המצרי. ככלל, זו יחידה סודית שפועלת בחתימה נמוכה, כך שהם מחפשים מינימום של מגע עם המצרים. רק לפעמים, כשהם גלויים ליד הגדר, יש חילופי צעקות. אבל כשיש התקלות עם מבריחים, וחשוב לזכור, המבריחים מכוונים את האש בעיקר נגד הצבא המצרי, חיילי הימ"ס מוצאים את עצמם בסיטואציה מורכבת. המבריחים יורים לכל עבר, כך גם החיילים המצרים. הוראות פתיחה באש מעולם לא היו הצד החזק של הצבא המצרי. חיילי הימ"ס צריכים גם להגן על חייהם וגם להיזהר לא לפגוע בחיילי צבא מצרים, כדי שלא תיווצר תקרית דיפלומטית. שיתוף הפעולה בגזרה הזאת חשוב מאד. החשש והמתח בגבול הם תמידיים, ונותנים את אותותיהם בכולם. לראיה – הירי של הכוח המצרי לעבר עובדי משרד הביטחון ממנו נהרג נימר אבו עמאר בן 15 (ירי שקרה ביום שבו צילמנו את הכתבה). לפי התחקיר, הכוח המצרי היה חדש, לא עודכן על העבודות בגדר, וחשד בנער שהלך לתוך השטח המצרי שהוא מבריח.

הנקודה השניה – היחידה משמרת גם את יכולת ההסתערבות המבצעית שלה. המבריחים ברובם מן הפזורה הבדואית, וכדי לפעול בתוך הישובים הבדואים ולתפוס אותם הלוחמים נוקטים בשיטות מסוערבות (סרטונים מפעילות מבצעית בכתבה). בין הלוחמים המשתתפים בפעולות מעין אלו גם חיילים בדואים. קל להם להסתוות בשטח, אבל הדילמה לא פשוטה. גם שיטות הפעולה נגזרות מן הפעולות הננקטות נגד מחבלים בשטחים, אלא שכאן מדובר בישוב ישראלי, שתושביו אזרחים וחלקם אף משרתים בכוחות הביטחון. "היינו מוותרים על כך אם יכולנו", אומר סגן ניצב ר', "אבל זו הדרך היחידה להגיע אל המבריחים האלה, ובסופו של דבר אנחנו גם שוטרים. גם חיילים המבצעים פעולות כאלה, וגם שוטרים שיש להם סמכויות לעצור אזרחים".

אבל מעל כול הדילמות מרחף איום דאעש. יש קשר ישיר בין המלחמה בהברחות והחשש מפיגוע מעשה המדינה האסלאמית. הפלטפורמה המשמשת את המבריחים, השיטות והידע,יכולים בקלות לשמש גם את דאעש. בסופו של דבר, מדובר מאותם שבטים מצידו השני של הגדר ששיתוף פעולה ביניהם הוא מעשה יום יומי. סנ"צ ר' בטוח שפיגוע כזה הוא רק עניין של זמן. זמן והחלטה של אנשי דאעש. ועוד הערה קטנה – כדאי לזכור שכל המתואר כאן – מתרחש בגבול של שלום…

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1216026&sid=126

שובה של היונה

בתנ"ך, הייתה זו היונה שהביאה את הבשורה הראשונה לאדם. היונה יצאה לתור את העולם אחרי המבול, ובסופו של דבר שבה לתיבה של נוח עם עלה זית בפיה. היונה מביאה את השלום. במציאות היונה מביאה גם כינים, גם מחרבנת עליך בדרך, אבל משחר האדם נתפסת היונה כשותפה לדרך, כזו שתביא לנו הודעה – טובה או רעה, אבל היא בעל החי שמוטל עליו לבשר לנו את הבשורה.

יוני הדואר הן חלק ממיתוס הפלמ"ח. יש הרבה רומנטיקה סביבן. עצם קיומן היה אז סודי ביותר. גידלו את היונים, אימנו אותן, אהבו אותן, ואילפן אותן לחזור את השובך שלהן. היונאים, תפקיד שנשמע הזוי בעולם של היום, היו האחראים לשובך ולחלוקת היונים לגזרות השונות. יונה יודעת רק דרך אחת – לחזור הביתה, מכל מקום שבו ישחררו אותה. לכן גידלו יונים במקום מסוים, שובך הבית אליו יחזרו, ואז הפיצו אותן למפקדות שונות. בשעת הצורך, היו מחברים להן פתק לרגל (טוטף נקרא המתקן המחובר לרגל היונה), ומשלחים את היונה. היא כבר תדע להגיע אל שובך הבית שלה. יונאי היה יוצא לקרב עם מעין שובך יונים על הגב, על מנת שיוכל להעביר את ההודעות משדה הקרב. חייבים להודות – המיתוס, כדרכם של מיתוסים, גדול מן המציאות. מעטים המקרים שבהן הודעות מכריעות הועברו באמצעות יונים. אם כבר, הן הביאו בשורות איוב על מותם של חיילים, ממש כפי שתיאר מאיר שלו בספר "יונה ונער".

עד כמה ייחסו ליונים חשיבות – מתברר שכמו אצל סוסי מירוץ, גם בקרב יוני הדואר יש חשיבות לשושלת ולייחוס המשפחתי. והבלגים ליוני הדואר הם כמו הבריטים לסוסים. לכן, כשרצו להקים את חיל היונים של ההגנה, הקצה בן גוריון בכבודו ובעצמו תקציב כדי לרכוש יוני דואר בלגיות מובחרות ולהביאן לארץ. גידול יוני דואר, הוא יותר מהאכלה ונקיון הכלובים. יונאים הם עם. אוהבים את היונים, מכירים אותן בשמות, יודעים את הדרך הנכונה לאחוז בהן, כיצד ללטף ואיך לשלח, ואיך להמתין בציפייה דרוכה לשובן. לכן, למרות שמדובר בפלמ"ח, בריטים, מלחמות וצבא – סיפור על יונים הוא סיפור על אהבה. לא סתם אומרים "זוג יונים".

בקיבוץ גבעת ברנר היה אחד השובכים הגדולים והחשובים של הפלמ"ח. על הגבעה שליד הקיבוץ הייתה אחוזה ובה ברכה. קצינים בריטיים נהגו לפקוד את המקום, לערוך שם מסיבות, ולא ידעו שממש מתחת לאף שלהם מתנהל מבצע סודי של הפלמ"ח, מבצע שובך. גידלו ואילפו יונים למטרות צבאיות. מאוחר יותר, עם הקמת המדינה, צה"ל וחיל הקשר, סגרו את שובך הפלמ"ח והקימו במקומו שובך חדש ומודרני יותר, לתקופה כמובן. קראו לזה "הדגם האמריקני", ולידו היה גם בית ספר לאלחוטנות שהתמחה במורס.

לאחרונה, החליטו במועצה האזורית ברנר לחדש את השובך המיתולוגי. כבר יותר מעשר שנים עובדים על הפרויקט הזה, ואחד השיקולים הראשונים במעלה לעיתוי הפתיחה דווקא עכשיו היה מאד קיבוצניקי: המתינו עד שאחד החברים יצא לפנסיה, על מנת שיהיה לו זמן לטפל ביונים… ומכיוון בשביל שובך יוני דואר צריך גם את המוצר הבסיסי ביותר – יוני דואר, פנו לאחד מהיונאים הידועים בארץ – חיים שפרלינג ז"ל מרמת השרון. שפרלינג התרגש מאד – הוא יונאי מאז גיל 12, למד את רזי המקצוע מהיונאית הידועה של הפלמ"ח לאה זיגלר ז"ל. שפרלינג הנרגש סיפר לאנשי גבעת ברנר שאת היונה הראשונה שלו קיבל מ…היונאי של שובך הפלמ"ח בגבעת ברנר. לכן, כששמע על תחייתו המחודשת של השובך בקיבוץ, חיים תרם מייד כמה יונים, כך שהיונים בשובך המחודש הן נצר של אותה יונה שגדלה בגבעת ברנר. אמרנו כבר, למגדלי יונים חשובה מאד השושלת והייחוס. חיים שפרלינג ולאה זיגלר-ענפי נפטרו בטרם נפתח השובך ולא זכו לשמוע את היונים שוב הומות בו. מילה על השימור – קל לבטל פרויקט כזה, לשאול מדוע צריך להשקיע בהנצחת תחום שהיה איזוטרי בתולדות הישוב. יונים, יונאים והודעות מוצפנות שמחוברות בטוטף לרגל היונה… צריך לומר את האמת – מדובר במושגים שנשמעים היום כמעט הזויים, שמעלים חיוך על השפתיים. אבל חשוב לזכור שדווקא התחום הזה מסמל רוח של תקופה, ובזה ערכו רב משחזור עוד קרב או עוד מלחמה. היונים שבשובך המשוחזר נושאות אלינו את רוח התקופה, וזו הודעה חשובה מאין כמוה.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1214445&sid=126