הניצחון של אלאור

"אני חושב שאלאור אזריה הורשע בצדק" אמר לי האיש המבוגר בשוק של רמלה, עיר הולדתו של אזריה בשישי בבוקר. "הוא ירה בדם קר במחבל, ואסור לנו כצבא, כחברה להרשות שמקרים כאלה יקרו אצלנו". אחרי שתי דקות אשתו והוא ניגשו אלינו בפנים דאוגות, וביקשו שלא נשדר את הראיון. "המטורפים האלה, החוליגנים" אמרו, "אי אפשר לדעת היום מה יעשו לך, אני ממש מפחד". אמרתי לאיש החביב הזה שהוא יכול להירגע, שלא נשדר את דבריו, ובלב חשבתי – הם מנצחים. שוב הם מנצחים.

יומיים קודם סיימתי את העבודה בתחושה קשה, ללא ספק אחד הימים שבהם יצאתי עם ההרגשה הכי מחורבנת. מוקדם בבוקר הגעתי אל הרחבה שמול הקריה בתל אביב לצלם כתבה על חברים ליחידה לאלאור עזריה והוריהם שבאו לתמוך בו (לינק לכתבה כאן). אלא שזמן קצר לאחר שהחלו להתקבץ אנשים הגיעו האוטובוסים ופרקו מהם שורות של אנשים, חלקם רעולי פנים, עטופים בצעיפים של בית"ר ירושלים, והשתלטו על הרחבה. גדודי להב"ה ולה-פמיליה הגיעו.

הפגנה עזריה.jpg

הרחבה הפכה לזירת הבריונים, חגיגה לאלימות, לשפה גסה ולאיומים. "גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" הוא המשפט שכולם זוכרים מהאירוע האלים והעצוב הזה, אבל הוא היה רק הקצה. אני לא אחזור על כל הביטויים, אבל הרמטכ"ל, השופטים, שמאלנים ותקשורת זכו לכל כינוי אפשרי. אלא שהמפגינים לא הסתפקו בזה – הם תקפו, פיסית. כל מי שאפשר, כל מי שלא הסכים איתם, כל מי שהחזיק מצלמה. עמיתי אוהד חמו חטף אגרוף לפנים. עלי התנפלו פעמיים באגרופים שלופים ובאיומים. ניסו למנוע ממני לצלם וגם מיפעת טאו, רכזת המערכת שלנו, שניסתה לצלם בטלפון את ההתנהגות האלימה והבריונית שלהם כלפי. זו לא הפעם הראשונה שמרביצים לי כעיתונאי, אלא שכשזה קורה בכיכר תחריר בלב מהפכה האלימות של המפגינים פחות כואבת מאשר בלב תל אביב. אם תרצו, זה בדיוק סיפור אלאור אזריה – לא הצד השני במוקד העניין, אלא איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו כחברה.

האלימות נמשכה ללא הפסקה. אשה מבוגרת נגשה אלי – "אני מכירה אותך בתור עיתונאי הגון" אמר, "אני מקווה שתראה שההפגנה הזאת היא לא רק להב"ה ולה-פמיליה אלא גם אנשים שחושבים שהגזימו ביחס לחייל הזה". "תסתכלי סביב אמרתי לה". היא שתקה, הביטה, ואמרה באנחה – "אתה צודק". יש מקרים שבהפגנות שקטיות אירוע אלים אחד משודר שוב ושוב ונותן תמונת שווא. זהו המקרה ההפוך – הכתבות לא הצליחו להכיל את הרעל והרוע שזרם בשפע. הבריונים האלימים רעולי הפנים לא הפסיקו לרגע. הרגע האירוני היה כשהיכו צלם של ערוץ 20 במהלך ראיון, והכתבת צרחה עליהם "אתם לא מתביישים. אנחנו היחידים שבעדכם פה". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

זו מדינה דמוקרטית, השמועה בנדון עדיין נכונה, לפחות בינתיים, וכל אדם יכול להביע את דעתו. אפשר לחשוב שאלאור עזריה פעל כנדרש, שהצבא טעה בהתנהלותו, שהגזימו, שהטילו את כל האשמה על כתפיים של חייל צעיר – הכול אפשרי במסגרת חופש הדיון, אבל לא ככה. ממש לא ככה. אפשר לומר, ובצדק, שמדובר בשוליים הקיצוניים של מדינת ישראל. ברחבה היו בסך הכול מאות בודדות של אנשים, ולא כולם אנשי להב"ה ולה-פמיליה אם כי הם בהחלט היו החלק הארי. הבעיה שהעדר חסר התרבות הזה הפך למכתיב השיח. שהפוליטקאים מנסים לקלוע לדעתם, לכוון ולסנכרן את צרחותיהם עם אלו של העדר האלים. ראש הממשלה הזדרז לקרוא לחנינה לחייל שפעל בניגוד לחוק, אבל לא לגנות את הקריאות נגד הרמטכ"ל והשופטים – זו רוח גבית לאלימות. קיצונים יהיו תמיד, השאלה אם נותנים להם לנצח, להכתיב את הטון. כל עוד אנשים הגונים חוששים לדבר בשוק – זה מה שקורה. הם מנצחים.

http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1226599לצפיה בכתבה לחצו כאן

 

אחריך אלאור

אלאור עזריה ירה במחבל גוסס ששכב על הכביש בחברון. זו עובדה שכולם מסכימים איתה. זו העובדה האחרונה שיש עליה הסכמה בכל הסיפור הזה, כי מכאן והלאה, העובדות כבר לא חשובות. הכול פוליטיקה, תחושות, משקעים ושסעים. סיפור אלאור עזריה התיישב על כל הרי הגעש הרדומים יותר והרדומים פחות של החברה הישראלית. במקום להפוך לשאלה של מוסר – מדוע אסור לירות באדם גוסס, במקום להפוך לשאלה של ציות לפקודות הצבא – היריה הזאת הפכה לשאלה פוליטית, ויותר מזה – לסיפור של שנאה. שנאה לכל מי שלא חושב כמוני. צריך להקשיב היטב לאנשים המדברים בכתבה. הם שונאים. שונאים מעבר לשמאל – ימין הקלאסי, כלומר הם שונאים שמאלנים, אבל גם את ליברמן, את המתנחלים, את כל מי שלא בדיוק הם. כשחושבים על זה – אין דוגמה טובה מהמקרה הזה לפערים הסוציו-אקונומיים המתרחבים בחברה הישראלית.

azariajebron

צילום: בצלם

קל לזלזל באנשים שמסרבים להיקרא למילואים. רובם חוששים להיחשף. מצהירים בפייסבוק שלא יתייצבו בגלל אלאור, אבל בפועל סוגרים את ההיעדרות מהשירות מול המ"פ או מוציאים גימלים. סרבנות אפורה. אבל הסרבנות הזאת היא הקצה, הסימפטום של הקרע, ושוב – כולם נגדם. השינוי הגדול הוא שהם יוצאים נגד הצבא. ושוב – כל מישלא בעדי הוא נגדי. המג"ד של אלאור – צל"שניק חובש כיפה, אדם שהסתער בעוז נגד מחבל בסיטואציה קשה פי כמה – צריך להיות מודח. כנ"ל המח"ט, מפקד האוגדה והרמטכ"ל. עוכרי ישראל ידועים, ללא ספק, שלא לדבר על שרי הביטחון – גם יעלון וגם ליברמן. וכל המילים הקשות שנאמרות נגדם (שאת רובן אי אפשר לכתוב או להראות בטלוויזיה), מגובות בתיאוריות קונספירציה שאין להן אחיזה במציאות ובבליל של עובדות ורגשות. כאמור – קל לזלזל בזה, אבל חשוב שלא ליפול למלכודת הזאת. צריך להקשיב ולנסות להבין מאין זה בא.

שנאה היא רגש שקל לטפח, ופה יש שנאה בהיזון חוזר. פוליטיקאים מלהיטים את ההמון בהתבטאויות פופוליסטיות. ההמון מוסת ומקצין, ואז פוליטיקאים מנסים לקלוע לדעתו ומקצינים עוד יותר. וחוזר חלילה. "הצל" הודיע על התפקדות לליכוד. ח"כים מהליכוד מיהרו לברך, או לפחות לומר שהליכוד פתוח לכל הדעות – כי מי רוצה להסתבך עם הצל ורבע מיליון העוקבים שלו. הלא אצל החבר'ה האלה – מי שלא בעדי נגדי. כמה ימים אחר כך גלעד שרון הודיע על הצטרפות לליכוד. אותם אנשים שקידמו את הצל בברכה "בשם הדמוקרטיה", נחרדו שבנו של מנהיג ההתנתקות, שבעצמו תמך במהלך ו"ערק" לקדימה חובר לשורות המפלגה. הם יצאו בשצף קצף נגד הפשע הנורא, והאיש הנורא, כאילו שאלקין, והנגבי לא היו בקדימה, ושכחו שנתניהו עצמו ומרבית צמרת הליכוד הצביעו בעד ההתנתקות. אבל לגלעד שרון אין רבע מיליון עוקבים שארס והתלהמות היא מנת חוקם היומית. עכשיו השנאה נוזלת, ומופנת גם נגד הצבא. העיקר שכמעט כל מי שפגשנו – תלה דגל.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1206472&sid=126