אתמול נחתה בחצר שלי חללית עם חייזרים

אתמול בצהריים שמעתי רעש, והכלב נבח בטירוף. כשיצאתי מהדלת של המרפסת ראיתי חללית לא גדולה במיוחד. היא הייתה כסופה, בגובה של כ- 2 מטרים ובקוטר דומה. קצת כמו חבית גדולה. מן החלק התחתון שלה בקע אור כחול ירוק זרחני, כנראה ממנוע שלא מוכר לאנושות. דלת שלא הבחנתי בקיומה נפתחה, ומתוכה יצאו 4 חייזרים, כ"א בגובה של כ- 40 ס"מ, עם ראש, ידיים ורגליים. דומים לנו, אבל שונים. הראש היה גדול יחסית לגוף, הידיים ארוכות במיוחד. שלושה מהם התחילו לחפור בחצר, מעבירים את פיסות הבוץ והצמחים שליקטו למעין מבחנות שזהרו בצבע מוזר. נראה היה שהם אוספים דגימות קרקע. הרביעי עמד וצפה סביב. הם שהו על הקרקע כ – 15 דקות ואז נכנסו לחללית, הדלת נעלמה, נשמע אותו רעש מוזר ששמעתי בהתחלה, והחללית המריאה.

אף עיתון או אתר אינטרנט שמכבדים את עצמם לא יעזו לפרסם את הסיפור הזה. לאדם הסביר די ברור שמדובר בפייק ניוז. לא נראה כתבה עם כותרת גדולה "חייזרים במושב בשרון", ואפילו אם אכתוב טור דעה שמספר את חווית החייזרים האישית שלי, כל עורך מדור דעות שפוי יגלגל אותי מכל המדרגות. אם כבר יפרסמו, זה יהיה על תקן קוריוז, כתבה שהיא בדיחה עם הרבה סימני שאלה על הסיפור ועל שפיותי. הגיוני. אין שום הוכחה לנחיתה של החללית בחצר, וככל הידוע למדע אין בכלל הוכחה לקיומם של חייזרים. אני כמובן יכולתי לטעון בלהט שזהו לא הביקור הראשון של חייזרים בכדור הארץ ושאני מסתמך על "תקדימים היסטוריים" כמו התרסקות העב"מ ליד העיירה רוזוול בארה"ב, ב – 8.7.1947, או האירוע ב- 21.6.47 באי מאורי, שבו 2 שוטרים דיווחו על 6 גופים דומים לאלו שאני ראיתי בגינה שלי שריחפו מעליהם בשמיים. אלא שגם ה"הוכחות" מעולם לא היו הוכחות באמת. מי שמאמין לסיפורי הבדים הללו טוען שהממשל האמריקני עבד קשה כדי להסתיר את הראיות מאותם אירועים, וזו בדיוק טיבה של קונספירציה. היא תמיד תכלול טענות על ממשל שמסתיר או בכירים נעלמים עם כוונות זדון, הרבה פרטים שמראים לכאורה על בקיאות וידע, והסתמכות על מקורות מפוקפקים.

למרות זאת, אפשר למצוא לאחרונה דווקא בעיתונות הממוסדת מאמרים שנוגעים בעולמות ההזויים של הקונספירציה. מתנגדי חיסונים שמסבירים מדוע לא יחסנו את עצמם ואת ילדיהם לקורונה על סמך תחושות בטן ולא על סמך עובדות מדעיות או תומכי טראמפ שהאמינו עד הרגע האחרון שלמרות ההפסד ופסיקות בית המשפט הוא יושבע לנשיא. לא ברור מה עובר על עורכי המדורים שמפרסמים את המאמרים האלו. כלי תקשורת צריך לשאוף שיוצגו בו מגוון של דעות, אלא שיש הבדל בין פלורליזם למתן במה לשקרים ותיאוריות קונספירציה.

לפני כשנתיים ביקשו ממני במערכת לעשות כתבה על האנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח. ביקשו כתבה מצחיקה על התופעה והטיפוסים ובלי יותר מדי הסברים מדעיים, משהו קליל ונחמד לסיום המהדורה. התחלנו לצלם. פגשתי שניים מהגאונים האלה בעזריאלי, והם התלהבו לגלות שהמבנה של הגג בקניון דומה למבנה של העולם, כולל ההרים הגבוהים בקצה שחוסמים אותנו מליפול לתהום. במשך שעתיים של צילומים, נאלצתי לשמוע אותם מלהגים שטות אחרי שטות, טמטום אחרי טמטום. הם הדפו בנפנוף מזלזל כל עובדה מבוססת שמאחוריה מאות שנים של מחקר מדעי בקשקשת והסתמכות על אלוהים וקיירי אירוויניג, לאו דווקא בסדר הזה. קופרניקוס? גלילאו? ניוטון? איינשטיין? הצחקתם אותם. הכל מזימה כדי לשלוט בתודעה שלנו. הרי ברור שנאסא ביימו את הנחיתה על הירח. כשסיימנו נכנסתי לאוטו, וישבתי כמה דקות בשקט, מסדר לעצמי את המחשבות. התקשרתי לעורכת, ואמרתי שאסור לנו לעשות את הכתבה הזאת. לא כך. כלומר, אם רוצים לדבר על התופעה הזאת אז אפשר לעשות כתבה רצינית, כדי שאנשים ידעו שיש תופעה הזויה כזאת, אבל להדגיש שהם טועים. זה לא יהיה נכון לתת להם להפיץ את השקרים שלהם וכתבה מצחיקה תתן לשקרים שלהם במה. 99 מתוך מאה צופים יצחקו או יכעסו, אבל אחד יצטרף, וכשמאות אלפי אנשים צופים בתכנית, הבודדים הופכים למאסה ונוצרים מאות מפיצי שקרים. האנשים האלה מערערים על עובדות מדעיות, על האמת. בארצות הברית יש 2 מיליון מטורללים כאלה שמאמינים שכדור הארץ שטוח. בארץ מדובר בפחות מ- 1,000 – תופעה איזוטרית מדי מכדי לקבל חשיפה בבמה מרכזית, וכתבה תפיץ את בשורת השקר. לשמחתי, העמדה שלי התקבלה. יום הצילום השני בוטל, וכתבה מעולם לא שודרה.

אין כאן קריאה לצנזורה. ההפך, אין תופעה או נושא שלא ראוי לדווח עליהם. השאלה היא המסגור, התימוכין ובעיקר – העובדות. חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל לא פחות ממנו האמת, ואנחנו בעידן שבו יש לעיתים התנגשות בין השניים ובהתנגשות הזאת האמת קודמת. העובדות צריכות לקבל את קדמת הבמה, לא השקרים והקונספירציות בשם חופש הביטוי. כתבה או מאמר דעה הם לגיטימיים כשנטען בהם שדונלד טראמפ היה נשיא נהדר שעשה חסד מדהים עם ישראל כשהעביר את השגרירות לירושלים, חיסל את קאסם סולימאני ונתן חסות להסכמי השלום עם נסיכויות המפרץ או סתם כי התסרוקת שלו נהדרת. כתבה תהיה לא לגיטימית אם תטען שטראמפ חייב להיות נשיא כי בכירי הדמוקרטים מנהלים רשת פדופיליה ממרתף של פיצריה, ושמכונות ההצבעה בבחירות זייפו את התוצאה לרעתו. חשוב להביא לידיעת הציבור שיש כאלו טענות קונספירטיביות, אלא שהן צריכות להיות מוצגות כקונספירציה.

אלא שאז עולה השאלה – מי יחליט מה נכון ומה לא. גם אמת היא לעיתים בעיני המתבונן, ואין נוסחת פלא לקביעת האמת, לכן חופש הביטוי וריבוי הדעות חשובים כל כך. מקובל היה לומר, ובצדק, שברגע שמתחילים למנוע מאנשים להתבטא מגיעים ל"מדרון חלקלק" שסופו בסתימת פיות ולכן עדיף לפרסם הכל והקהל ישפוט. אלא שניסיון ההשתלטות על גבעת הקפיטול הוכיח שהמדרון חלקלק בכיוונים נוספים. אם נותנים לשקרים ולקונספירציות להשתולל, גם אם בשם חופש הביטוי, התוצאה עלולה להיות הרסנית. שלא יהיה ספק, זה היה נסיון הפיכה אלים שלשמחת (כמעט) כולם הסתיים בלא כלום כי היה בדמותו של טראמפ – הזוי, לא מאורגן ולא מתוכנן. אבל זו היתה קריאת אזהרה לעולם לפעול, שהמאבק על האמת חייב לעלות מדרגה.

הרשתות החברתיות התחילו עכשיו, באיחור ניכר להבין את זה. מדובר רק תחילתו של תהליך שסופו עדיין לא ידוע, אבל ברור שהטענה שלהן שמדובר רק בפלטפורמה ללא כל אחריות לתוכן המועבר בהן כבר לא תחזיק מים. באשר לעיתונות המסורתית – ובכן, היא צריכה לחזור לשורשים. בעולם שבו כל אדם יכול בקלות למצוא פלטפורמה לפרסם את דעתו, הנכס הכמעט היחיד שנותר לעיתונות המסורתית אמור להיות האמינות, ההבנה שמה שמתפרסם שם עובר דרך מסננת של ביקורת וחיפוש אחר עובדות. בסיס העבודה העיתונאית הוא הטלת ספק ושאילת שאלות, אבל אלו צריכים להיות מבוססים על עובדות. עריכה אינה צנזורה כפי שיש מי שמתיימרים להציג אותה אלא שגרה מקצועית. אין שום סיבה שעורך ששולח כתב למצוא עובדות נוספות כדי לחזק כתבה, או מחליט שלא לפרסם נושא מסוים כי הטקסט לא מספיק איכותי יקבל מאמר שמבוסס על שקרים ותיאוריות קונספירציה, אלא שבשנים האחרונות אפשר היה למצוא כאלה. יש כמה סיבות לכך: התחרות בין כלי התקשורת מורידה את הרמה, הניסיון להתחרות ברשתות החברתיות ולייבא חומרים שמסתובבים בהן, וגם – הטענות, בעיקר מימין, שחייבים "לאזן" ולתת במה לציבורים שלכאורה מופלים. האיזון חשוב, והכרחי שכל דעה תקבל את הייצוג שלה, אבל לא על חשבון האמת.

תיאוריות קונספרציה הן לא המצאה חדשה, אלא שעכשיו היכולת להפיץ אותן בשילוב מנהיגים מסוגו של טראמפ גרמו לאינפלציה קשה בתחום. המאבק למען האמת ונגד השקרים והקונספירציות לא יצליח אם ישאר רק ברמת הרשתות החברתיות והעיתונות. מי שמפיץ שקרים צריך לשלם על כך. לא רק כפי שטראמפ שילם בכהונתו, אלא ממש – להוציא מהכיס. המאבק של חברת דומיניון הוא דוגמה מצוינת לכך (ממליץ לקרוא את מה שכתב רן הרנבו על כך). דומיניון היא חברה שסיפקה מכונות הצבעה אלקטרוניות ל- 28 מדינות בארצות הברית, והואשמה על ידי אנשיו של טראמפ שעובדיה הטו את תוצאות הבחירות. זו בכלל מזימה בינלאומית כי מדובר בחברה של מהגרים מוונצואלה שנשלחו על ידי הוגו צ'אבס. הרשתות החברתיות מלאות בסרטונים "המוכיחים" את הטענה. כמובן שלא היו דברים מעולם, אבל זה לא הפריע לרודי ג'וליאני לחזור על הקשקוש הזה בראיון ולנשיא טראמפ לצייץ את הדברים (בימים שטוויטר נתנו לו לשקר ללא אבחנה). מכיוון שלא רק שמה הטוב של החברה הוכתם, אלא גם מקור הפרנסה של אלפי עובדיה, החליט המנכ"ל להילחם. הוא תובע בבתי משפט את מי ששיקר ומי שנתן במה לשקר. הוא תבע בסכום של 1.3 מיליארד! דולר את עורכת הדין של טראמפ, סידני פאוול, ורשתות טלוויזיה כמו Fox News, ו Newsmax האולטרה ימנית שנתנו במה לשקרים. התגובה היתה מדהימה. פתאום השקרים נעלמו, התאדו. צריך לראות את ההתנצלות של Newsmax כדי להאמין – הם מכחישים את כל הדברים שהם חזרו ושידרו השכם וערב טרום התביעה, על קשרים בין דומיניון למשפחת פלוסי, הארווי ויינשטיין, משפחת קלינטון, הוגו צ'אבס או ממשלת ונצואלה, והם חוזרים ואומרים שלא היו להם כל ראיות להטיה של תוצאות הבחירות (התביעה עדיין קיימת. החברות שידרו את ההתנצלויות כדי לצמצם נזקים).

המאבק לניצחון האמת קיבל בשבועות האחרונים דחיפה עם ניצחונו של ביידן, אבל זהו תהליך שטרם הסתיים, במיוחד ברשתות החברתיות. טראמפ כבר לא נשיא אבל הטראמפיזם עדיין כאן, ולכן זו צריכה להיות השיטה. שיקרת – שילמת. האמת חייבת לנצח, אחרת כל אחד מאיתנו עלול להתעורר ולגלות שחייזרים ביקרו אותו בחצר.

לא מתנצל

סיפור אמיתי: קצת לפני הפריימריס בליכוד הסתובבתי עם כמה מועמדים בשטח. תוך כדי השיטוט והניסיונות לשכנע, נכנס אחד מהם לשיחה ארוכה עם חבר מרכז שהיה מאוכזב מאד. מייד כשהסתיימה השיחה, פנה אלי אותו מועמד בלחץ: "תעשה טובה", הוא ביקש, "החבר מרכז הזה ליכלך על XXXX (נקב בשמו של ח"כ ידוע). תעשה טובה, תוריד את זה מהכתבה – אני לא צריך צרות עם XXX". "אבל הדברים שאמר על XXX הם לא כל כך קשים" הגבתי, "זה כלום לעומת איך שהוא טינף על נתניהו". "נכון", הודה המועמד, "אבל על נתניהו כולם מלכלכים. לא סובלים אותו".
זה לא היה המקרה היחיד. בשיחות עם אנשי שטח של הליכוד, שלא למצלמה כמובן, הם סיפרו שהבעיה הגדולה שלהם היא נתניהו, שאנשים לא אוהבים אותו, גם מצביעי ליכוד ותיקים. בכירים בליכוד סיפרו על סקרים פנימיים שמראים שהמפלגה בבעיה. זה לא הפריע לאנשי הליכוד, והימים בכלל להמשיך ולתקוף – התקשורת נגדנו.
האמת, נתניהו צדק – התקשורת אכן היתה נגדו, אבל תקשורת ספציפית מאד – ידיעות אחרונות ו- YNET. שם ניהלו קמפיין מביש כנגד נתניהו והימין. כתבות בלי סוף על המשבר הכלכלי, פושים על נושאים לא חדשותיים בכלל וכתבות בזכות הרצוג. הכתבים של ידיעות גם הרשו לעצמם להשתולל ברשתות החברתיות וללכלכך על הימים בצורה מחפירה. ממש כמו עוד עיתון במדינה – ישראל היום – שהכותרות שלו ("צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר") היו מבישות את פרבדה בימיו הטובים. למרות זאת, אני חושב שמה שידיעות עשו חמור יותר ממה שמתרחש בישראל היום. ישראל היום הוא עיתון מטעם. ממומן על ידי טייקון קזינו וכל הכותרות, לפחות אלו של העמוד הראשון, הן למעשה קיצור דף המסרים של הליכוד/נתניהו. מגעיל, אבל ידוע וברור שזה עיתון מטעם. ידיעות אחרונות פועל בכסות של עיתונאות לשמה לכאורה, שזה בעיני גרוע יותר. אבל בעיני ביבי בפרט והימין בכלל – זו "התקשורת".
אין כמו לפרוט על מיתר "התקשורת נגדנו". זה תמיד עוזר בימין. למעשה – זה הופיע בדף המסרים של הליכוד והבית היהודי. הלא "הרעים" מהתקשורת שונאים ימנים ומדירים אותם. "הם נגדנו". ינון מגל היה כתב בכיר בערוץ 10, מגיש המהדורה המרכזית בערוץ 1 ועורך ראשי ב"וואלה", אחד משני אתרי החדשות הגדולים בארץ. אין ספק – הדרה לשמה. אבל זה לא הפריע לו להתלונן ללא הפסקה על האפליה בתקשורת. חנוך דאום הגדיל לעשות והשתתף בתשדיר תעמולה של הבית היהודי (עם הצטרפותו של מגל למפלגה הוא יושב לצד מגל ובנט). זה לא הפריע לו לשבת בפאנלים כפרשן, ולהגיש תכנית אישית (טובה מאד) בה הוא מראיין פוליטיקאים. אגב, הוא התלונן בפני לונדון וקרשנבאום "מה היה קורה אילו נתנו לשני מגישים ימניים ולא שמאלנים כמוהם להגיש…".
2015-03-20 11.59.05
עכשיו הטרנד הוא הלקאה עצמית – איך לא ראינו, איך לא שמענו. חבל מאד, כי ראינו ושמענו, ושידרנו את שראינו ושמענו, לפחות רוב העיתונאים. הסקרים עד שבוע לבחירות הראו שהליכוד בבעיה. גם הסקרים של הליכוד, כאמור. אבל, וזהו אבל חשוב. בכל אותם סקרים לגוש הימין היה יתרון על גוש השמאל, והדברים נאמרו. גם אחרי הבחירות התברר שהשינוי הגדול לא היה בין הגושים אלא בתוכם (בכנסת ה- 19: הליכוד+ישראל ביתנו+ הבית היהודי – 43 מנדטים. בכנסת ה- 20: 44 מנדטים). כשהסתמן, נכון לאותם ימים, שהמחנ"צ הציוני תהיה המפלגה הגדולה ביותר דיברו על אפשרויות של הרצוג להקים קואליציה. למה דיברו: כי ידעו, משיחות פנימיות, על "אהבתם הרבה" של כחלון וליברמן לנתניהו. רק להזכיר: כחלון לא עזב את הליכוד כי היה לו חשוב לטפח את אוסף הסחלבים שלו… ועדיין – בכל אותם תרחישים היה יתרון לימין, והדברים נאמרו.
ואז הגיעו 5 הימים האחרונים – ונתניהו פתח בבליץ. התראיין אצל כולם – מיונית לוי ועד פילפילון. אותו מנהיג "מודר" שהתקשורת נגדו קיבל 1,450 דקות ראיונות (והאיש יודע להתראיין מצוין), והתלונן שהתקשורת נגדו, ושמונעים ממנו לדבר, והוא התראיין רק אצל מי שנפשו חפצה (חלילה אצל רביב דרוקר – עיתונאי הוגן והגון). אבל ככה זה – כשמגדירים בחירות כניסיון "להפיל" ממשלה, אזי כל ביקורת וכל שאלה שאינה מוצאת חן, נתפסת כדווקאית, מתריסה ומטעם. תקשורת – תפקידה לבקר את השלטון, לשאול שאלות אפילו לחפש את רוה"מ. אולמרט הלך הכי רחוק במו"מ עם הפלסטינים והלך הכי מהר הביתה כי התקשורת חיפשה אותו ובצדק על פרשות השחיתות, וטוב שכך!. ואגב – נתניהו ידע היטב שכל אמירה שלו על התקשורת רק נותנת לו נקודות אצל בוחריו. אבל זה לא הספיק – ולכן בדקה ה-90 הגיע נשק יום הדין – ערבים באוטובוסים בהמונים. בשעה שבה ראש הממשלה אמר את הדברים הללו, אחוז ההצבעה אצל הערבים היה נמוך מבבחירות הקודמות, לא היו אוטובוסים, ו- V15 (ההזוים והמיותרים בפני עצמם), כלל לא פעלו באזורים ערבים, אבל מי צריך את האמת? העיקר – הערבים והתקשורת נגדנו. ההפחדה פעלה.
עכשיו מכים על חטא. מדברים על ניתוק, על "השבט הלבן" שהפסיד לנציגי הפריפריה או בתרגום חופשי – האשכנזים מול המזרחיים (כלומר עמיר פרץ, איתן כבל איציק שמולי רויטל סוויד, דני עטר, יוסי יונה ויואל חסון שהפסידו לאנשי הפריפריה הידועים בנימין נתניהו, משה יעלון, יובל שטייניץ, בני בגין, גלעד ארדן, ואבי דיכטר). נכון – יש בשמאל קבוצה מנותקת, תל אביבית ברובה שחיה בבועה. אבל על כל אלונה קמחי (קחו ציאניד) יש חגי הוברמן (הרגה את בעלה ובוכה שהיא אלמנה) ודוגמאות נוספות לא חסרות. ממש כמו ביחסי ישראל והפלסטינים – כל צד מסתכל על הקיצון של הצד השני.
נכון – הטרנד הנוכחי לחפש איפה טעינו, למה ה"עם" מרגיש ככה. בהחלט – תמיד צריך לחשוב מה ניתן לשפר אבל אני במקום בנימין נתניהו, אני הייתי מוטרד מזה שבערב הבחירות במטה הליכוד איימו אנשים על נציגי התקשורת, מזה שיונתן גפן הוכה בביתו, ומזה שבליכוד רצו ווטסאפים הקוראים לשקר במדגם. זה ממש נהדר: לשקר, לחכך ידיים מן הדיון שמתנהל על סמך נתון שקרי ואז לומר שכולם נגדך. אני מוטרד יותר מהקלות שבה משקרים. אני מוטרד יותר מהשנאה. אני מוטרד כשמלבים שנאה.

ועוד מקרה אחד ברגע האחרון: הבוקר העיף יואב לימור את פרופ' אמיר חצרוני ובצדק, אחרי שחובב הפרובוקציות בשקל יצא נגד המזרחיים. יואב גם ליווה את הצעד הקיצוני בדברים קשים כלפי חצרוני. הנה מה שכותב "הצל" – מלבה שנאה ידוע, על האירוע: "אמיר חצרוני הוא בן אדם פח, חולה וגזען ואת זה כולנו כבר הבנו ..
אבל שימו לב מה קורה כשמושיבים אותו באולפן שמאלני פרנדלי שלדעתי ההבדל היחיד בינו לבין המראיינים זה שהוא אומר בקול את מה שהם באמת חושבים בלב ומדהים שהשמאל מנסה להאשים אנשים כמו חצרוני בהפסד שלהם, איך הם עדיין לא הצליחו להבין שאולי אם הם היו פחות סנובים, יפי נפש ומתנשאים, אז היו מתייחסים אליהם אחרת .
מה שכן שזרקו אותו מהאולפן לשניה אחת הייתי גאה בהם ."

אין מה להוסיף.

מבצע בבושקה

מיליון אנשים זה הרבה מנדטים. מיליון איש הגיעו מברה"מ לשעבר. הם כבר לא עולים חדשים אבל, עדיין עולים – עם בעיות ייחודיות להם וגם לדור השני, שכבר גדל בארץ. להצבעה של דוברי הרוסית היו עד כה שני מאפיינים: ימין וסקטוריאליות, אלא שבבחירות הנוכחיות ישראל ביתנו, שמשכה עד עכשיו את מרבית הקולות שלהם, עושה קולות שהיא לא ימין, ובעיקר לא סקטוריאלית. רק 4 מהעשיריה הראשונה הם דוברי רוסית. לאן הולכים הקולות שלהם?

בחירות, שכר דירה, מחאה ויאוש

שכר דירה של 1,700 שקל לא נשמע הרבה במושגים של אזור המרכז. כשמדובר בדירת סטודיו קטנה, כשאין עבודה באזור, כשחייבים להחזיק רכב כי המכללה רחוקה ואין תחבורה ציבורית, פתאום שכר דירה של 1,700 ש"ח הוא הרבה, אפילו מאד. זה המצב של הסטודנטים במכללה האקדמית תל חי.

פתאום נחתו עלינו בחירות. יכול להיות שגננת מנוסה הייתה פותרת את המצב, אך היא לא הייתה בנמצא, לא ליד שולחן הממשלה. אז יש בחירות. במערכת הבחירות הקודמת כל המפלגות הבטיחו לטפל ב"יוקר המחיה", מושג מכובס לכמה יקר לחיות פה, בעיקר בגלל גל המחאה החברתית ששטף את המדינה. כמו הרבה אנשים, גם אני שאלתי את דפני ליף, שהקימה את האוהל הראשון במחאה החברתית, למה היא לא הולכת לפוליטיקה, למה היא לא רצה לבחירות. ההיגיון שלי אמר שבימים אלו, כשכל מפלגה מחפשת שפן לשלוף, היא יכולה להיות שפן לא רע בכלל. התשובה שלה הייתה קצרה וקולעת: "לא היו הרבה הצעות, ואמא שלי אמרה לי – מה יעשו איתך במשמעת קואליציונית". אחרי 1/2 יום עם דפני, מתברר שהקלישאה ש"אמא יודעת הכי טוב" נכונה.

ליף הגיעה לצפון כחלק מהמחאה החדשה/ישנה שלה – וועד שוכרי הדירות. "אמרו עלינו במחאה החברתית שאנחנו לא ממוקדים", היא אומרת, "אז הנה עכשיו יש לנו מטרה ממוקדת". זו יוזמה התנדבותית שמנסה להשיג פיקוח בחקיקה על דמי השכירות, ומניעת ההתעמרות והניצול של בעלי דירות בשוכרים. קצת הגינות, קצת אנושיות – לזכור שמדובר בבני אדם ולא רק במשוואות כלכליות. בכנסת הנוכחית היו שתי הצעות חוק בנושא, אבל הן מתאדות עכשיו עם כל הכנסת הזאת. הבחירות אולי הרגו את החקיקה, אבל הן גם הזדמנות – הזדמנות להשפיע, לדרוש להעלות נושא לסדר היום – בשביל זה בדיוק דפני הגיעה לצפון. היא מנסה להשיג 200,000 חתימות על עצומה, והבחירות בשבילה הן הזדמנות, כדבריה, לעשות לפוליטיקאים את החיים הכי קשים שאפשר, כי אלו בחירות שלא באמת היו צריכות להיות, או שוב, בלשונה הכל כך מדויקת – הבחירות האלה לא מכבדות אותנו.

במכללת תל חי לומדים כ- 5,000 סטודנטים. תל-חי, צפונית לקרית שמונה – פריפריה. חלקם הגיעו לשם בדיוק מהסיבה הזאת. לצד השקט והנוף הקסום – יוקר המחיה, אותו צמד מילים קטלני, אמור להיות נמוך יותר. אמור, רק אמור. אמנם שכר הדירה נמוך יותר, אבל אז מתחילה שורת האבלים. המצב הכלכלי בקיבוצים והמושבים בצפון לא משובח, בלשון המעטה. כך גם בקרית שמונה. פתאום יש אפשרות להשכיר דירות לסטודנטים. יש ביקוש, יש הרבה סטודנטים שצריכים לגור באזור. וכמו תמיד כשיש ביקוש – המחיר עולה. גם הניצול. למשל, סטודנט סגר עם בעל דירה באחד המושבים רק לאחר שבעל הדירה התחייב לעשות שיפוץ במבנה הישן בן עשרות השנים. ביום שבו הסטודנט ושותפו היו אמורים להיכנס לדירה, התברר שב"שיפוץ" ירד הקיר בין השרותים למטבח. "אני אשים לכם וילון", אמר בעל הדירה. לא צריך להוסיף יותר מדי מילים. בשורה התחתונה – דווקא משום שהסטודנטים הגיעו שכר הדירה עלה. בניגוד למרכז – אפשרויות התעסוקה באזור מצומצמות ביותר. והשילוב של מרחקים בין המושבים/קיבוצים והמכללה והיעדר תחבורה ציבורית מחייבים להחזיק רכב. התוצאה – את מקור המימון העיקרי של מרבית הסטודנטים אפשר להגדיר בפשטות כ- אמא-אבא.

אחת הסיבות (לכאורה) לנפילת הממשלה היא חוק מע"מ אפס. אבל הקלות ברכישת דירה נראות רחוקות מאד מהסטודנטים של תל חי. הם בני 23-30, חיים על חשבון ההורים, אין להם עבודה קבועה, או עבודה מכניסה והם לא מאמינים שבשנים הקרובות יוכלו להגיע בכלל לרכוש דירה משלהם. בעיקר אין להם אמונה שמשהו הולך להשתנות. הבחירות האלה – לא מדברות אליהם, לדור הזה. הם לא מיואשים – הם צוחקים, יושבים על הדשא, ממצים את החיים ואת הגיל, מעשנים הרבה, אבל הם בעיקר לא מאמינים. החיים במילכוד – הם באו לפריפריה, ויוקר המחיה רודף אחריהם. הם רוצים שינוי, ולא מאמינים שיש מישהו למעלה שיכול לבצע אותו. ודפני ליף מאמינה שצריך להדליק להם מחדש את הפתיל.

בחירות בטווין פיקס

 "זה כל כך הזוי, ממש כמו לצלם פרק בטווין פיקס" אמר לי טל ינוביצקי הצלם בסיום יום הצילומים הראשון של הכתבה בחצור הגלילית, ואני לא יכולתי אלא להסכים כל כך. ממש טווין פיקס. לא מכיוון שחצור הגלילית מקום הזוי, אלא המציאות הפוליטית הישראלית הזויה. מאד.

 הכוונה הייתה לתת תמונת מצב של מקום קטן שבועיים וחצי לפני הבחירות. הבחירה נפלה על חצור הגלילית כי במהלך הקדנציה האחרונה המקום עבר טלטלות קשות. מפעל פרי הגליל, שמעסיק רבים מבני העיירה, כמעט נסגר, ואז אחרי מאבק נמכר לבלעים חדשים ונפתח מחדש, ושוב שנתיים וחצי אחר כך כמעט ונסגר ושוב מאבק. הפעם בממשלה – שתיתן לבעלי המפעל מענק שהובטח לו. כיום המפעל מתפקד כרגיל, מעסיק פועלים מחצור ומישובי הסביבה, אבל במשך שבועות רבים המפעל הזה ובני חצור הגלילית היו בעין הסערה של הפוליטיקה הישראלית. ח"כים עלו לישוב לרגל – לדבר, לנסות לשנות את רוע הגזירה או סתם להצטלם. תהינו עד כמה ארבע שנים כאלו משפיעות על התושבים.

 בבחירות 2009, רגע לפני שכל הבלגאן התחיל, הליכוד קיבל בחצור הגלילית 30.5% מהקולות. ליברמן 16.7%, ש"ס 16%, אגודת ישראל 14% (יש במקום שכונה גדולה – הקריה החסידית – של חסידי גור), העבודה4.6%, קדימה זצ"ל 10%, המפד"ל 4% ומרצ 7. לא אחוזים שבעה קולות – 0.2%.

 מה השתנה? בגדול, כלום, או כמו שכמה מהאנשים חזרו ואמרו לנו: "יש פה אנשים שבטוחים שבגין עוד חי". ליכוד, ליכוד ועוד קצת ליכוד. בעצם יש גם מאוכזבי ליכוד. פגשנו את גבי – גנן באחד מבתי הספר, פעיל פוליטי מקומי ובעיקר איש מקסים שהקים עמותת צדקה לפני 15 שנים לזכר אבא שלו, ומסייע למאות אנשים במזון, תרופות, חינוך – במה שרק צריך. לגבי נמאס שהמחירים רק עולים כל הזמן, שדלק ואוכל ומסים במגמת עליה תמידית, הוא רוצה שינוי. לאן יפנה אדם שמאוכזב מהמדיניות הכלכלית – חברתית של הליכוד? לנפתלי בנט!!! כן, זו לא שגיאת דפוס – הבית היהודי, וצריך להקשיב היטב לטיעונים שלו למה הוא עשה את זה.

 בכלל, נדמה שבחצור הגלילית אין פניה שמאלה, רק ימינה. שמאל היא לפעמים מילת גנאי, או כמו שאמרו ב"ארץ נהדרת" – בתשבץ, מה זה ההיפך מימין, ארבע אותיות? – "בוגד". אתה מוצא את עצמך מדבר עם אדם שמספר לך שהוא בעד החזרת שטחים או לפחות חלק ניכר מהם, שהוא נגד המדיניות הכלכלית, תומך בשינוי סדרי העדיפויות, ולמי הוא מצביע? – "נתניהו". הוא לא טיפש, הוא מודע לדיסוננס, אבל אומר – נולדתי ליכודניק ואמות ליכודניק. ויותר מזה – הוא באמת מאמין שנתניהו מסוגל ורוצה לעשות את הדברים הללו.

 בשביל להבין את התופעה עד הסוף צריך לחזור לפרי הגליל. מוטי חזיזה הוא יו"ר ועד העובדים במפעל, איש למוד קרבות. מוטי חבר מפלגת העבודה, ובמהלך ארבע השנים של המאבק נתקל בפוליטיקאים מכל המפלגות שבאו והלכו כאילו היה המקום תחנת הרכבת שלא תקום בו בעתיד הקרוב. רובם הגיעו בשביל הפוטו אופ, בשביל ההזדמנות להיכנס למהדורות החדשות. מוטי מציין ארבעה חברי כנסת שבאמת ובתמים עזרו לו – משה גפני, עמיר פרץ, אבישי ברוורמן ומעל לכולם את אילן גילאון.

בכתבה עשיתי למוטי הפתעה. הבאתי למפגש איתו את ויקטור פרידמן איש מרצ מקיבוץ גדות. כשויקטור שמע על ההפגנות במפעל, הוא ארגן כמה חברים ובא, אבל לא רק להדהות. הם הקימו אוהלים, נשארו לישון עם העובדים (למרות שחלק מהפועלים כעסו כשראו חולצות של מרצ השמאלנים), ציירו שלטים, דאגו לאספקת אוכל. איך מוטי אמר – הליכוד וש"ס לא באו, הם כן. ויקטור הוא זה שהזעיק למקום את אילן גילאון.

שאלתי את ויקטור אם הוא לא פראייר – עבד, השקיע, תמך במקום שנתן למרצ מספר קולות של גבינה רזה (ראו תחילת העמוד), והסיכוי שהמצב ישתנה שקול לסיכוי של מכבי יפו לקחת אליפות. ויקטור ענה שהוא לא מרגיש פראייר, שהוא עשה את זה בשביל האידיאולוגיה. שגם הוא פועל, ולא יכול לשבת בבית כשיש בעיות לשכנים. עניתי לו שיש מי שיחשוב שזה רק מדגיש עד כמה הוא ומרצ בכלל פראיירים, שלא לומר נאיביים. התשובה של ויקטור הייתה נהדרת – הוא סיפר שהוא מאד אוהב את אנשי חצור הגלילית, שיש לו שם הרבה חברים אבל יש לו כלל פשוט. הוא לא מדבר איתם לא על פוליטיקה ולא על דת. הוא לא רוצה לריב עם חברים ובעיקר – והוא מבין אותם. הוא מבין כי גם הוא שמרן. נולד הפועל תל אביב, הילדים שלו הפועל תל אביב, הנכדים אדומים וגם הנינים יהיו. "מפלגה ודגל לא מחליפים" אמר הקיבוצניק בחיוך חביב. מי אמר שרק אנשי עיירות הפיתוח שמצביעים באוטומט? הזוי. טווין פיקס.

 שתי הערות לסיום:

–         לכאורה זו כתבה על נושא ידוע מראש, כתבה שלא מחדשת דבר. זה בדיוק הכוח שלה. העיתוי חשוב – שבועיים וחצי לפני שניתנת לנו האפשרות להשפיע על חיינו, לשים פתק בקלפי.  צריך וחשוב לראות את האנשים, לשמוע את הקולות, להקשיב לטיעונים ולא רק לחייך, לצחוק או לבכות מהם. זו תמונת המראה שלנו, של החברה הישראלית.

–         בכל בית ספר לתקשורת (שמעולם לא טרחתי ללמוד בהם, אבל זה כבר סיפור אחר) מלמדים שצריך ורצוי לסיים כתבה בפאנץ'. ובכן, הודות לטבע – האנושי ובעיקר בעלי החיים, יש לכתבה הזאת סיומת מדהימה!!!!!

 הכתבה על חצור הגלילית תשודר הערב ב"יומן", ערוץ 1 ב- 20:00.