בנימין נתניהו – תמונת מצב

המשכורת הממוצעת לשכיר באור עקיבא היא כ- 7,700 שקלים בחודש. 40% מבני המקום משתכרים משכורת מינימום. כשחוצים את כביש החוף ועוברים לקיסריה המספרים משתנים. המשכורת הממוצעת לשכיר שם גדולה ביותר מפי 2 – 16,600 שקלים, ואם חושבים על כך – רבים מהתושבים שם לא שכירים, ומשכורתם גבוהה פי כמה.

נסענו אל אור עקיבא וקיסריה כדי לשאול על השכן – בנימין נתניהו, לכבוד פרויקט אנשי השנה של ערוץ 10. לכאורה, הדברים היו כתובים מראש. בקיסריה הצביעו לחבר מהשכונה 23%. יותר מ- 60% הצביעו שמאלה מהליכוד, כלומר ליש עתיד, המחנה הציוני ומרצ. ביבי לא להיט בשכונה של עצמו. באור עקיבא לעומת זאת, כמעט כל אדם שני הצביע לליכוד – 47%. שאר הקולות הלכו יותר ימינה מאשר שמאלה.

זהו כמובן מדגם רחוב לא מחייב, אבל דיברנו עם הרבה אנשים, הרבה יותר משרואים בכתבה. אם צריך לתמצת את התוצאות לכמה משפטים – אז בקיסריה עדיין לא אוהבים את נתניהו. עדיין לא אוהבים. בעיקר על רקע מדיני – התמיכה בהתנחלויות וההתנהלות מול האמריקנים. אם זאת, בין הטניס לגולף שמענו גם טון מפויס יותר כלפיו. לא בגלל אהבת בנימין – יותר כי לא רואים אלטרנטיבה באופק. לא שמענו על פרשות הבית, מני נפתלי, שרה או עסקת הגז. בעיקר דיברו על שטחים ושלום.

באור עקיבא מצאנו בעיקר אכזבה. אמנם היו מי שבשבילם "ביבי מלך ישראל" בכל מצב, ורק אנחנו, התקשורת הרעה מחפשת את רעתו, אבל הם היו מיעוט. באור עקיבא לא דיברו איתנו כמעט על עסקת הגז, איראן, הנאום בקונגרס או המו"מ שלא קיים מול הפלסטינים, אלא בעיקר על אכזבה. הטיעונים היו כלכליים. מאוכזבים מהמדינה, וראש הממשלה הוא המדינה. אין דיור, אין תמיכה, לעיר יש פוטנציאל אבל הוא לא ממומש. רבים מהמשפטים התחילו ב – "הצבעתי לו אבל….", או "אני ליכודניק מהבית, אבל…". הגישה הזאת בלטה במיוחד אצל הצעירים. פה לא שמענו במפורש על החקירות או על מני נפתלי, אבל בין השורות הדברים נאמרו – הוא דואג יותר לביתו מאשר לאזרחים.

לא שאלנו מה יצביעו בבחירות הבאות. הן עוד רחוקות – ובמדינת ישראל תמיד יכול להפציע איזה גנרל או איזה גרבוז, יכולה חלילה לפרוץ מלחמה או פיגוע. לך תדע. זו תמונת מצב – מה חושבים השכנים ליד הבית על ראש הממשלה ערב ראש השנה. שנה טובה לכולם.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1212584

לא מתנצל

סיפור אמיתי: קצת לפני הפריימריס בליכוד הסתובבתי עם כמה מועמדים בשטח. תוך כדי השיטוט והניסיונות לשכנע, נכנס אחד מהם לשיחה ארוכה עם חבר מרכז שהיה מאוכזב מאד. מייד כשהסתיימה השיחה, פנה אלי אותו מועמד בלחץ: "תעשה טובה", הוא ביקש, "החבר מרכז הזה ליכלך על XXXX (נקב בשמו של ח"כ ידוע). תעשה טובה, תוריד את זה מהכתבה – אני לא צריך צרות עם XXX". "אבל הדברים שאמר על XXX הם לא כל כך קשים" הגבתי, "זה כלום לעומת איך שהוא טינף על נתניהו". "נכון", הודה המועמד, "אבל על נתניהו כולם מלכלכים. לא סובלים אותו".
זה לא היה המקרה היחיד. בשיחות עם אנשי שטח של הליכוד, שלא למצלמה כמובן, הם סיפרו שהבעיה הגדולה שלהם היא נתניהו, שאנשים לא אוהבים אותו, גם מצביעי ליכוד ותיקים. בכירים בליכוד סיפרו על סקרים פנימיים שמראים שהמפלגה בבעיה. זה לא הפריע לאנשי הליכוד, והימים בכלל להמשיך ולתקוף – התקשורת נגדנו.
האמת, נתניהו צדק – התקשורת אכן היתה נגדו, אבל תקשורת ספציפית מאד – ידיעות אחרונות ו- YNET. שם ניהלו קמפיין מביש כנגד נתניהו והימין. כתבות בלי סוף על המשבר הכלכלי, פושים על נושאים לא חדשותיים בכלל וכתבות בזכות הרצוג. הכתבים של ידיעות גם הרשו לעצמם להשתולל ברשתות החברתיות וללכלכך על הימים בצורה מחפירה. ממש כמו עוד עיתון במדינה – ישראל היום – שהכותרות שלו ("צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר") היו מבישות את פרבדה בימיו הטובים. למרות זאת, אני חושב שמה שידיעות עשו חמור יותר ממה שמתרחש בישראל היום. ישראל היום הוא עיתון מטעם. ממומן על ידי טייקון קזינו וכל הכותרות, לפחות אלו של העמוד הראשון, הן למעשה קיצור דף המסרים של הליכוד/נתניהו. מגעיל, אבל ידוע וברור שזה עיתון מטעם. ידיעות אחרונות פועל בכסות של עיתונאות לשמה לכאורה, שזה בעיני גרוע יותר. אבל בעיני ביבי בפרט והימין בכלל – זו "התקשורת".
אין כמו לפרוט על מיתר "התקשורת נגדנו". זה תמיד עוזר בימין. למעשה – זה הופיע בדף המסרים של הליכוד והבית היהודי. הלא "הרעים" מהתקשורת שונאים ימנים ומדירים אותם. "הם נגדנו". ינון מגל היה כתב בכיר בערוץ 10, מגיש המהדורה המרכזית בערוץ 1 ועורך ראשי ב"וואלה", אחד משני אתרי החדשות הגדולים בארץ. אין ספק – הדרה לשמה. אבל זה לא הפריע לו להתלונן ללא הפסקה על האפליה בתקשורת. חנוך דאום הגדיל לעשות והשתתף בתשדיר תעמולה של הבית היהודי (עם הצטרפותו של מגל למפלגה הוא יושב לצד מגל ובנט). זה לא הפריע לו לשבת בפאנלים כפרשן, ולהגיש תכנית אישית (טובה מאד) בה הוא מראיין פוליטיקאים. אגב, הוא התלונן בפני לונדון וקרשנבאום "מה היה קורה אילו נתנו לשני מגישים ימניים ולא שמאלנים כמוהם להגיש…".
2015-03-20 11.59.05
עכשיו הטרנד הוא הלקאה עצמית – איך לא ראינו, איך לא שמענו. חבל מאד, כי ראינו ושמענו, ושידרנו את שראינו ושמענו, לפחות רוב העיתונאים. הסקרים עד שבוע לבחירות הראו שהליכוד בבעיה. גם הסקרים של הליכוד, כאמור. אבל, וזהו אבל חשוב. בכל אותם סקרים לגוש הימין היה יתרון על גוש השמאל, והדברים נאמרו. גם אחרי הבחירות התברר שהשינוי הגדול לא היה בין הגושים אלא בתוכם (בכנסת ה- 19: הליכוד+ישראל ביתנו+ הבית היהודי – 43 מנדטים. בכנסת ה- 20: 44 מנדטים). כשהסתמן, נכון לאותם ימים, שהמחנ"צ הציוני תהיה המפלגה הגדולה ביותר דיברו על אפשרויות של הרצוג להקים קואליציה. למה דיברו: כי ידעו, משיחות פנימיות, על "אהבתם הרבה" של כחלון וליברמן לנתניהו. רק להזכיר: כחלון לא עזב את הליכוד כי היה לו חשוב לטפח את אוסף הסחלבים שלו… ועדיין – בכל אותם תרחישים היה יתרון לימין, והדברים נאמרו.
ואז הגיעו 5 הימים האחרונים – ונתניהו פתח בבליץ. התראיין אצל כולם – מיונית לוי ועד פילפילון. אותו מנהיג "מודר" שהתקשורת נגדו קיבל 1,450 דקות ראיונות (והאיש יודע להתראיין מצוין), והתלונן שהתקשורת נגדו, ושמונעים ממנו לדבר, והוא התראיין רק אצל מי שנפשו חפצה (חלילה אצל רביב דרוקר – עיתונאי הוגן והגון). אבל ככה זה – כשמגדירים בחירות כניסיון "להפיל" ממשלה, אזי כל ביקורת וכל שאלה שאינה מוצאת חן, נתפסת כדווקאית, מתריסה ומטעם. תקשורת – תפקידה לבקר את השלטון, לשאול שאלות אפילו לחפש את רוה"מ. אולמרט הלך הכי רחוק במו"מ עם הפלסטינים והלך הכי מהר הביתה כי התקשורת חיפשה אותו ובצדק על פרשות השחיתות, וטוב שכך!. ואגב – נתניהו ידע היטב שכל אמירה שלו על התקשורת רק נותנת לו נקודות אצל בוחריו. אבל זה לא הספיק – ולכן בדקה ה-90 הגיע נשק יום הדין – ערבים באוטובוסים בהמונים. בשעה שבה ראש הממשלה אמר את הדברים הללו, אחוז ההצבעה אצל הערבים היה נמוך מבבחירות הקודמות, לא היו אוטובוסים, ו- V15 (ההזוים והמיותרים בפני עצמם), כלל לא פעלו באזורים ערבים, אבל מי צריך את האמת? העיקר – הערבים והתקשורת נגדנו. ההפחדה פעלה.
עכשיו מכים על חטא. מדברים על ניתוק, על "השבט הלבן" שהפסיד לנציגי הפריפריה או בתרגום חופשי – האשכנזים מול המזרחיים (כלומר עמיר פרץ, איתן כבל איציק שמולי רויטל סוויד, דני עטר, יוסי יונה ויואל חסון שהפסידו לאנשי הפריפריה הידועים בנימין נתניהו, משה יעלון, יובל שטייניץ, בני בגין, גלעד ארדן, ואבי דיכטר). נכון – יש בשמאל קבוצה מנותקת, תל אביבית ברובה שחיה בבועה. אבל על כל אלונה קמחי (קחו ציאניד) יש חגי הוברמן (הרגה את בעלה ובוכה שהיא אלמנה) ודוגמאות נוספות לא חסרות. ממש כמו ביחסי ישראל והפלסטינים – כל צד מסתכל על הקיצון של הצד השני.
נכון – הטרנד הנוכחי לחפש איפה טעינו, למה ה"עם" מרגיש ככה. בהחלט – תמיד צריך לחשוב מה ניתן לשפר אבל אני במקום בנימין נתניהו, אני הייתי מוטרד מזה שבערב הבחירות במטה הליכוד איימו אנשים על נציגי התקשורת, מזה שיונתן גפן הוכה בביתו, ומזה שבליכוד רצו ווטסאפים הקוראים לשקר במדגם. זה ממש נהדר: לשקר, לחכך ידיים מן הדיון שמתנהל על סמך נתון שקרי ואז לומר שכולם נגדך. אני מוטרד יותר מהקלות שבה משקרים. אני מוטרד יותר מהשנאה. אני מוטרד כשמלבים שנאה.

ועוד מקרה אחד ברגע האחרון: הבוקר העיף יואב לימור את פרופ' אמיר חצרוני ובצדק, אחרי שחובב הפרובוקציות בשקל יצא נגד המזרחיים. יואב גם ליווה את הצעד הקיצוני בדברים קשים כלפי חצרוני. הנה מה שכותב "הצל" – מלבה שנאה ידוע, על האירוע: "אמיר חצרוני הוא בן אדם פח, חולה וגזען ואת זה כולנו כבר הבנו ..
אבל שימו לב מה קורה כשמושיבים אותו באולפן שמאלני פרנדלי שלדעתי ההבדל היחיד בינו לבין המראיינים זה שהוא אומר בקול את מה שהם באמת חושבים בלב ומדהים שהשמאל מנסה להאשים אנשים כמו חצרוני בהפסד שלהם, איך הם עדיין לא הצליחו להבין שאולי אם הם היו פחות סנובים, יפי נפש ומתנשאים, אז היו מתייחסים אליהם אחרת .
מה שכן שזרקו אותו מהאולפן לשניה אחת הייתי גאה בהם ."

אין מה להוסיף.

בחירות, שכר דירה, מחאה ויאוש

שכר דירה של 1,700 שקל לא נשמע הרבה במושגים של אזור המרכז. כשמדובר בדירת סטודיו קטנה, כשאין עבודה באזור, כשחייבים להחזיק רכב כי המכללה רחוקה ואין תחבורה ציבורית, פתאום שכר דירה של 1,700 ש"ח הוא הרבה, אפילו מאד. זה המצב של הסטודנטים במכללה האקדמית תל חי.

פתאום נחתו עלינו בחירות. יכול להיות שגננת מנוסה הייתה פותרת את המצב, אך היא לא הייתה בנמצא, לא ליד שולחן הממשלה. אז יש בחירות. במערכת הבחירות הקודמת כל המפלגות הבטיחו לטפל ב"יוקר המחיה", מושג מכובס לכמה יקר לחיות פה, בעיקר בגלל גל המחאה החברתית ששטף את המדינה. כמו הרבה אנשים, גם אני שאלתי את דפני ליף, שהקימה את האוהל הראשון במחאה החברתית, למה היא לא הולכת לפוליטיקה, למה היא לא רצה לבחירות. ההיגיון שלי אמר שבימים אלו, כשכל מפלגה מחפשת שפן לשלוף, היא יכולה להיות שפן לא רע בכלל. התשובה שלה הייתה קצרה וקולעת: "לא היו הרבה הצעות, ואמא שלי אמרה לי – מה יעשו איתך במשמעת קואליציונית". אחרי 1/2 יום עם דפני, מתברר שהקלישאה ש"אמא יודעת הכי טוב" נכונה.

ליף הגיעה לצפון כחלק מהמחאה החדשה/ישנה שלה – וועד שוכרי הדירות. "אמרו עלינו במחאה החברתית שאנחנו לא ממוקדים", היא אומרת, "אז הנה עכשיו יש לנו מטרה ממוקדת". זו יוזמה התנדבותית שמנסה להשיג פיקוח בחקיקה על דמי השכירות, ומניעת ההתעמרות והניצול של בעלי דירות בשוכרים. קצת הגינות, קצת אנושיות – לזכור שמדובר בבני אדם ולא רק במשוואות כלכליות. בכנסת הנוכחית היו שתי הצעות חוק בנושא, אבל הן מתאדות עכשיו עם כל הכנסת הזאת. הבחירות אולי הרגו את החקיקה, אבל הן גם הזדמנות – הזדמנות להשפיע, לדרוש להעלות נושא לסדר היום – בשביל זה בדיוק דפני הגיעה לצפון. היא מנסה להשיג 200,000 חתימות על עצומה, והבחירות בשבילה הן הזדמנות, כדבריה, לעשות לפוליטיקאים את החיים הכי קשים שאפשר, כי אלו בחירות שלא באמת היו צריכות להיות, או שוב, בלשונה הכל כך מדויקת – הבחירות האלה לא מכבדות אותנו.

במכללת תל חי לומדים כ- 5,000 סטודנטים. תל-חי, צפונית לקרית שמונה – פריפריה. חלקם הגיעו לשם בדיוק מהסיבה הזאת. לצד השקט והנוף הקסום – יוקר המחיה, אותו צמד מילים קטלני, אמור להיות נמוך יותר. אמור, רק אמור. אמנם שכר הדירה נמוך יותר, אבל אז מתחילה שורת האבלים. המצב הכלכלי בקיבוצים והמושבים בצפון לא משובח, בלשון המעטה. כך גם בקרית שמונה. פתאום יש אפשרות להשכיר דירות לסטודנטים. יש ביקוש, יש הרבה סטודנטים שצריכים לגור באזור. וכמו תמיד כשיש ביקוש – המחיר עולה. גם הניצול. למשל, סטודנט סגר עם בעל דירה באחד המושבים רק לאחר שבעל הדירה התחייב לעשות שיפוץ במבנה הישן בן עשרות השנים. ביום שבו הסטודנט ושותפו היו אמורים להיכנס לדירה, התברר שב"שיפוץ" ירד הקיר בין השרותים למטבח. "אני אשים לכם וילון", אמר בעל הדירה. לא צריך להוסיף יותר מדי מילים. בשורה התחתונה – דווקא משום שהסטודנטים הגיעו שכר הדירה עלה. בניגוד למרכז – אפשרויות התעסוקה באזור מצומצמות ביותר. והשילוב של מרחקים בין המושבים/קיבוצים והמכללה והיעדר תחבורה ציבורית מחייבים להחזיק רכב. התוצאה – את מקור המימון העיקרי של מרבית הסטודנטים אפשר להגדיר בפשטות כ- אמא-אבא.

אחת הסיבות (לכאורה) לנפילת הממשלה היא חוק מע"מ אפס. אבל הקלות ברכישת דירה נראות רחוקות מאד מהסטודנטים של תל חי. הם בני 23-30, חיים על חשבון ההורים, אין להם עבודה קבועה, או עבודה מכניסה והם לא מאמינים שבשנים הקרובות יוכלו להגיע בכלל לרכוש דירה משלהם. בעיקר אין להם אמונה שמשהו הולך להשתנות. הבחירות האלה – לא מדברות אליהם, לדור הזה. הם לא מיואשים – הם צוחקים, יושבים על הדשא, ממצים את החיים ואת הגיל, מעשנים הרבה, אבל הם בעיקר לא מאמינים. החיים במילכוד – הם באו לפריפריה, ויוקר המחיה רודף אחריהם. הם רוצים שינוי, ולא מאמינים שיש מישהו למעלה שיכול לבצע אותו. ודפני ליף מאמינה שצריך להדליק להם מחדש את הפתיל.