למה לחפש רוחות רפאים

יצאתי, בעזרתם של כמה אנשים טובים, למסע מדהים בעקבות רוח רפאים. הרוח הזאת, בניגוד למקובל בעדות הרפאים, חיה ונושמת, אבל לראות אחת בטבע – נדיר מאד. רק לשם המחשה – רוני, שכבר 4 שנים מסתובבת בנחלי הארץ ומחפשת אותן, פגשה אחת רק פעם אחת. עמית, שבעסק הזה כבר 15 שנה – ראה פעמיים.

ניסיון (נואש) לצלם את הלוטרה הזכר בגן החיות התנ"כי בלי גדר בפריים...

ניסיון (נואש) לצלם את הלוטרה הזכר בגן החיות התנ"כי בלי גדר בפריים…

אפשר לכתוב מאמרים שלמים על למה לחפש, ולפרט נתונים אינספור על איפה, ולמה וכמה, ולמי בכלל אכפת, והאם זה חשוב או לא, אבל נתן אלתרמן הסביר זאת טוב מכולם בשיר המופלא "לשם מה קיימים יתושים בעולם"

לשם מה קיימים יתושים בעולם?
יתושים, לשם מה קיימים?
מטרידים ועוקצים, דם אדם מוצצים
מן הדם מתקיימים ורק גרוד גורמים.
לשם מה הם בכלל קיימים?
יתושים קיימים בשביל צפרדעים
ובשרם לחיכם הוא ערב וטעים
קיימים הם בשביל הצפרדעים!

לשם מה קיימות הצפרדעים בעולם?
צפרדעים, לשם מה קיימות?
בביצה הן עומדות, מקרקור כבר צרודות
מיתושים מתקיימות וחירוש רק גורמות.
לשם מה הן בכלל קיימות?
צפרדעים קיימות בשביל החסידות
שאותן הן בולעות ועל רגל אחת עומדות.
קיימות הן בשביל החסידות!

לשם מה קיימות חסידות בעולם?
חסידות, לשם מה קיימות?
הן תמיד נודדות, משחיתות השדות,
גם אינן חכמות, רק להרס גורמות
לשם מה הן בכלל קיימות?
חסידות, זה ברור, מביאות ילדים
אשר יהיו אנשים נחמדים.
חסידות מביאות ילדים!

לשם מה קיימים אנשים בעולם?
אנשים, לשם מה קיימים?
הם הופכים עולמות ועושים מלחמות
לשם מה הם בכלל קיימים?
קיימים הם בשביל היתושים
אשר קיימים מדם אנשים!

לכן אל תתגאה אדם
ואל תרבה קושיות.
לכל יצור כאן בעולם יש סיבה לחיות
ואל תפגע נא ביתוש שעל אפך עומד
יבוא יום ובגללו עוד ילד יוולד

יש נשר בשמיים

זו טלנובלה של ממש, ערוץ "ויווה" במיטבו: אחד עזב את אשתו וברח עם צעירה, שני בוגד בבת הזוג. איפה בוגד? בבית של אמא חד הורית, אחת שמאחורי גבה קוראים לה "השרמוטה", כי היא מסתובבת עם כולם. לתוך הקלחת הזאת נכנס גם זוג חד-מיני שגידל ילד, אבל כשהגיעה איזו פרגית צעירה, אחד מהם עזב את בן הזוג ועבר לחיות עם הפרגית. זה נגמר במכות, אלימות של ממש. היו חייבים להפריד ביניהם. האמת, אם הם היו קוראים את השורות האלה גם אני הייתי מקבל מהם מכות – כי "פרגית" בעולם שלהם זה עלבון אמיתי. בעצם, כשחושבים על זה, הם כבר כמעט הרביצו לי פעם אחת.
640px-Eagle_beak_sideview_A
זו הייתה כתבה מפחידה. הפחד התחיל כשגלי שש הצלמת, ביקשה ממני שאכנס איתה לכלוב כדי לשמור עליה בזמן שהיא מצלמת. "בטח" אמרתי, ונכנסתי. כמובן שלא נכנסנו לבד. יגאל מילר, האחראי על רביית העופות הדורסים בחי-בר כרמל, נכנס לפנינו כדי לתפוס נשר ולחבר לו משדר. כשיגאל אומר "לתפוס נשר" זה נשמע פשוט אבל בפועל זו הייתה יריית הפתיחה לקקפוניה שלמה. צריך להבין את התמונה – מדובר בכלוב של הנשרים הצעירים, אלו שבקרוב ישוחררו לטבע. זהו כלוב תעופה – הוא גדול מאד כדי שהם יוכלו ללמוד לעוף ולתפוס רוח, לכן הוא ממוקם לא בתוך החי-בר עצמו, אלא בהמשך הוואדי בקצה מצוק. הנשרים עצמם פחות מתרשמים מהנוף ויותר מהאוכל שהם מקבלים. מה לעשות, נשרים לא אוכלים עלים של חסה בסכין ומזלג ומנגבים במפית בסיום הארוחה. רצפת הכלוב זרועה בפגרים וגוויות של בעלי חיים בשלבים שונים של ריקבון. הריח בהתאם.

אייל טמיר ואני מחפשים נשרים בשמיים

אייל טמיר ואני מחפשים נשרים בשמיים


לתוך הברדק הזה נכנסו יגאל והעוזר שלו עם מקלות ארוכים ורשתות עגולות בקצה – כמו ללכידת פרפרים, רק לנשר. סוג של פרפר בשביל יגאל. הם איתרו את הנשר שהם רצו ודחקו אותו לפינה. בינתיים שאר הנשרים בכלוב – בטרוף. עפים לכל עבר, מדלגים מענף לענף. אני עומד ליד גלי שמצלמת וחושב – מה אני עושה לעזאזל אם אחד מהם תוקף אותנו, איך בדיוק אני אמור להגן עליה – להרים יד?, לתת לו אגרוף? לעשות לו בו???? הרי כל נשרון כאן יכול לקרוע לי את העור בלי לחשוב פעמיים (ולרגלי מוטלים כמה פגרים עם עור יותר עבה שלא היו אתגר ממשי לחבר'ה בכלוב). בעוד אני חושב, התיאוריה כמעט הפכה למציאות. פתאום אני מגלה נשר עף ישירות אלי. המקור האימתני שלו נסגר ונפתח בצרחה בלתי נשמעת, הטופרים הארוכים והחדים נשלחים לכיווני…. בדקה התשעים, מטר מאיתנו, הוא שבר בזווית חדה. יגאל תפס בינתיים את הנשרון שרצה, ולקח אותו על הידיים כאילו מדובר בתרנגולת. בשבילו זהו עוד יום בעבודה.
1_160088602
אחת התמונות שהכי זכורות לי מהטיולים השנתיים של בית הספר היא הביקור בגמלא. ההליכה על השבילים בעוד עשרות נשרים פורשים את מוטת הכנפיים האדירה שלהם וחגים ממש מעלינו, מרחק נגיעה. היום, אי אפשר לראות את המחזה הזה. בכל הארץ נותרו פחות מ- 200 נשרים בלבד. מלך העופות, הנשר המקראי, נמצא רגע לפני הכחדה. הסיבה העיקרית – הרעלות. חקלאים שמנסים לחסל תנים או זאבים שפוגעים להם בעדרים זורקים בשדה נבלה מורעלת ושוכחים שהנשר הוא הסניטר של הטבע, שממרום חוגו באוויר הוא מסוגל לראות למרחק של 6-7 קילומטרים. לכן הנשרים הם הראשונים להגיע לנבלות. הם מגיעים בלהקות ומתים בלהקות.

כדי להציל את אוכלוסיית הנשרים התגייסו רשות הטבע והגנים וגני חיות בארץ לפרויקט מיוחד. ברגע שזוג נשרים מטיל ביצה גונבים לו אותה. נשרה שמאבד את הביצה שלו בתקופת הדגירה מטילה מייד ביצה נוספת "ביצת מילואים" קוראים לה (שם שנורא הצחיק אותי משום מה) – כך מכפילים את תפוקת הביצים לעונה. עם קצת מזל, יהיו גם זוגות שיטילו שלוש ביצים בעונה. את הביצים המופרות מכל הארץ מביאים למרכז ההדגרה הארצי בגן החיות התנ"כי בירושלים – שם, תחת עיניה הפקוחות של מיכל ארז, תטופלנה הביצים באינקובטורים, בתנאים אופטימליים, בלי חשש שירמסו או יגנבו.
את הגוזלים שיבקעו, יגדלו באומנה במשך כ- 80 יום, ואז יעבירו לזוג נשרים בשבי, שיגדל אותם. איך יודעים שהזוג מקבל לחיקו את הגוזל? הם מקיאים עליו! נשרים מקיאים כשהם מתרגשים (אינסטינקט שקשור בצורך לאבד משקל במהירות כדי להימלט), ולכן זו קבלת הפנים המאושרת (והריחנית). אחרי שנתיים, הגוזלים יעברו לכלובי איקלום, ובהמשך, משוחררים לטבע.
נשרים נחשבים להורים למופת – הזכר והנקבה דוגרים יחד ומטפלים במשותף בגוזל. בכל המחקרים מציינים שמדובר בבעלי כנף מונוגמיים שחיים עם אותו בן זוג במשך כל החיים. נו, אז כתוב – איך יגאל אומר – גם עלינו, בני האדם כתוב שאנחנו מונוגמיים. המציאות כאמור היא טלנובלה במיטבה – בגידות, זוגות חד מיניים (שהיו הורים למופת, מיכל הדגישה), נטישות, פרידות ואהבות. וכמו בחיים, כשרואים את הילדים שוכחים מהכל. זה בדיוק מה שקרה לנו כשפגשנו את C4.C4 ממש מתוק.
C4 הוא הגוזל הראשון שבקע העונה. גוזל נשר בוקע במשך 24 שעות. תהליך הבקיעה מרתק ומרגש, ומדהים לראות את מיכל מאכילה את את הקטנצ'יק המכווץ ולחשוב שיום אחד, הוא יגדל ויהיה למלך השמיים, אם רק יתנו לו לחיות. כשחושבים על זה – בעלי הכנף הללו מכונים "עופות דורסים". שם כל כך מאיים, עוצמתי. בפועל, הם תלויים כיון לחלוטין בחסדי אנשים.

הכתבה הערב ביומן.

טומי לפיד והברווזים

השבוע נזכרתי בטומי לפיד ז"ל. בלי קשר ליאיר. הכנתי ליומן כתבה על ברווזים. מה הקשר בין השר והעיתונאי לשעבר לשארי הבשר של בלה מפינוקיו? סביר להניח שהוא אהב לאכול אותם, אבל במקרה הזה, הקשר בראש שלי בלבד.
לפעמים יום אסונו של אחד הוא יום ששונו של האחר. כך היה עם טומי לפיד ואיתי. היום שבו התחילה ההתרסקות הגדולה של "שינוי", היה אחד המשמעותיים בקריירה שלי. בערב הזה שידרתי את השידור החי הראשון שלי, אבל יותר חשוב – הבנתי משהו על עצמי כעיתונאי.

בבחירות 2006 הייתי כתב חדש יחסית בערוץ 1. קיבלתי לכסות את "שינוי" – מפלגה גדולה בת 15 מנדטים, שאמנם הייתה חשובה אבל לא היו צפויים בה זעזועים. לפיד המנהיג הבלתי מעורער (נשמע מוכר???), אברהם פורז מס' 2 ויחד הם שולטים ביד רמה במפלגה.
ערב הבחירות המקדימות בשינוי התחיל בנחת. טומי עוד הספיק לספר לנו על הדמוקרטיה הנפלאה במפלגה, על הסדר הטוב שכל כך שונה ממפלגות אחרות ועל התרבותיות שבה מתנהלים הוויכוחים, עד ש…. עד שרון לוונטל נבחר למקום השני על חשבונו של פורז. בן רגע מרכז שינוי הפך למרכז הליכוד בימיו הטובים. אין תרבות ואין נעליים. צרחות, צווחות, פורז הסתלק הביתה, טומי נעלם והוועידה התפוצצה ברעש גדול.
למחרת, ביקשו ממני לעשות כתבה ליומן על האירוע. חומרים לא היו חסרים לכאורה. הלפני והאחרי, הצרחות, פורז בביתו ברמת אביב, לוונטל מדושן מעונג – ועדיין, כשכתבתי את הכתבה בפעם הראשונה הרגשתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי קצת כמו שחקן שמשחק לרוחב, כלומר – עושה הכול נכון – מוסר, מתקל, אי אפשר לבוא אליו בטענות, אבל בעצם – לא באמת תכלס.
התיישבתי וכתבתי שוב את הכתבה. מהבטן. "השתוללתי", כפי שאני מכנה את זה. זו לא השתוללות לא אחראית, לכתוב מה שבא לך בלי לתת חשבון, אלא השתוללות אחרת. לתת מעצמך – קצת ציניות (הרבה במקרה שלי), קצת אירוניה, לשחק עם המילים, ללטף אותן, להתענג עליהן. להקשיב למרואיין ולהתייחס לדבריו באופן שיקדם את הסיפור, ולא סתם לתאר את מה שהמצלמה מראה ממילא – לדבר עם התמונה ולא עליה. זו הכתבה הראשונה שהרשיתי לעצמי לעשות זאת וכשבאתי לעורכת, עורכת ותיקה שכבר ראתה הרבה כתבות, והתחלנו לעבוד, היא אמרה לי: "זה טקסט נהדר, זו תהיה כתבה מצוינת" (הסמקתי, ועד היום אני מסמיק. ממנה זו הייתה מחמאה גדולה). עניתי לה שהרשיתי לעצמי ליהנות. שאני מקווה שאם אני נהנה לעבוד, הצופה נהנה מהתוצאה.

צולל ביצות

צולל ביצות


אז מה בכל זאת הקשר לברווזים?
הנה העובדות היבשות על הכתבה שתשודר ב"יומן" הקרוב: צולל הביצות הוא ברווז קטן במיוחד, עם עיגול לבן סביב העין, ומסוגל לצלול עד לעומק של 10 מטרים. מדובר בעוף נודד שהיה נפוץ באירופה ובאסיה, אבל כרגע מוגדר מין בסכנת הכחדה – בגלל 2 סיבות עיקריות: האחת – ציד. בגלל גודלו, או יותר נכון, קוטנו, הצולל זקוק למרחק הרצה על המים כשהוא ממריא, מה שעשה אותו מטרה חביבה במיוחד על הציידים. השניה – הרס בתי הגידול. אזורי הביצות התמעטו, ובתחתיות בריכות הדגים יש כיום ציפוי פלסטיים שמונעים מהם למצוא את מזונם על הקרקעית. לא קל להיות ברווז.
לפני 4 שנים הביאו מצרפת לגן החיות התנ"כי בירושלים 4 ברווזים – 2 זכרים ו- 2 נקבות, במטרה להקים גרעין רביה שממנו ישוחררו ברווזים לטבע. שחרור חיות כה נדירות מחייב מעקב אחריהן, לראות שאכן הן שורדות, אבל ברווזים קשה לסמן בשיטה המקובלת – טבעת על הרגל. מדובר בעופות מים ששוחים או צוללים רוב הזמן, ולכן לא ניתן לעקוב בתצפית אחר הטבעת. אי לכך, נשלח טל, אחד מעובדי גן החיות לפורטוגל, ללמוד מהאקולוג ד"ר דוד רודריגז שפיתח שיטה מיוחדת לסימון ברווזים, כיצד לסמן את צוללי הביצות שבקעו בגן.
לפני כשנתיים הוחלט לשחרר את הקבוצה הראשונה של צוללי הביצות. כדי להקל עליהם את המעבר לטבע, הוחלט לשחרר אותם באגם של גן החיות התנ"כי בירושלים, בתקווה שמשם יפרשו כנפיים. 9 צוללים שוחררו שם, אולם הם נשארו בתחומי הגן ולא עזבו. הבעיה שהאגם קטן וצפוף בציפורים רבות (שכנפיהן קטומות – הן לא יכולות לצאת את תחומי הגן), והאפרוחים שבקעו לצוללים נטרפו (ככל הנראה בידי הקורמורנים) – כך שגם הריבוי נפגע וגם בעלי הכנף הנדירים הללו לא שבו אל הטבע.
אלו כאמור העובדות. בפועל – הכתבה נראית אחרת לגמרי. התחלה אחרת, שאי אפשר להבין ממנה לאן זה מתפתח, ממש כפי שטומי לא צפה את סיומו של אותו ערב, וטקסט ש…. טקסט שמדבר עם ברווזים ועם ירושלים. יותר מזה אני לא מוכן לומר. אני רק יכול לומר שמאד נהניתי לעשות אותה.

הכתבה תשודר ביום שישי 8.11.2013 ב"יומן".

היחמורים

בצפון, בנחל כזיב, פרויקט ההשבה לטבע של היחמורים הוא הצלחה גדולה. בהרי ירושלים לעומת זאת, הנסיונות להשיב את החיה האצילה והביישנית הזאת לאזור המחיה הטבעי שלה, איך נאמר בעדינות, קצת מקרטעים. למרות הקשיים האנשים שמאחורי הפרויקט, אנשי גן החיות התנ"כי בירושלים ורשות הטבע והגנים לא מוותרים – ויש להם סיבות טובות.

 

הכתבה, כפי ששודרה ב"יומן", 15.2.2013:

למה צריך הנחת סלב

בסוף זה פוליטיקה. תמיד. רק פוליטיקה. לא חייבים מפלגות בשביל לשחק את המשחק הזה, אבל כשחושבים על זה לעומק – גם כאן יש מפלגות, בריתות וקואליציות, ממש כמו במשחקי נתניהו-בנט-לפיד. למשל: מפלגת היחמורים נגד מפלגת הכלבים. הכלבים חברו לבני האדם, בעצם הם מפלגת לווין של בני האדם, לכן הצבאים הדורבנים והזירים חברו ליחמורים, לא רשמית – הם רק נהנים מהתנאים שהשיגו היחמורים במשא ומתן. משחק מסובך. פוליטיקה. אבל כמו בפוליטיקה, צריך לדעת את ההיסטוריה בשביל להבין את ההווה.

יחמורים בגן החיות התנ"כי

יחמורים בגן החיות התנ"כי

פעם, לפני הרבה שנים, חי היחמור הפרסי באזור המשתרע מאיראן ועד הנגב אצלנו. לאט לאט הלכה והדלדלה אוכלוסיית החיה האצילה הזאת עד שלפני כמאה שנה חשבו שפסו היחמורים מן העולם. נכחדו לחלוטין. ב- 1956 התגלה עדר של כ- 20 יחמורים באיראן, ומאז מנסים לשמר, להרבות ולשחרר לטבע את היחמורים במקומות שונים בעולם. לארץ הגיעו היחמורים במטוס האחרון שנמלט מאיראן רגע לפני שהחברים של חומייני לקחו שליטה. מאמצע שנות ה- 90 מחזירים את היחמורים לנחל כזיב בהצלחה מרובה – הפרויקט הזה נחשב לאחת ההצלחות הגדולות בעולם של השבת חיה לבית הגידול שלה. ב- 2005 הוחלט לנסות להשיב יחמורים גם לאזור הרי ירושלים, לשמורת נחל סורק. היחמורים לפרויקט זה מגיעים מגרעין הרביה שנמצא בגן החיות התנ"כי בירושלים.

בתשע השנים האחרונות שוחררו לנחל סורק יותר מ- 90 יחמורים. פחות מ- 20 מהם שרדו בטבע. זו בוודאי לא הצלחה. יתרה מזאת. לפני שנתיים הופסק שחרור היחמורים לחלוטין. להקות של כלבים טרפו ותקפו יחמורים. אנחנו מדמיינים רוטווילרים, כלבי זאב אימתניים או כלבי בר אכזריים, אבל מדובר בד"כ בכלבים שננטשו על ידי בעליהם והפכו פראים, או כמו שתיאר לי זאת שמוליק ידוב, הזאולוג הראשי של גן החיות שהיה עד למספר תקיפות: "היו שם גולדנים, לברדורים, אפילו כמה פודלים חביבים למראה, חלקם עדיין עם קולרים. מנהיג הכנופיה היה לברדור שחור ויפה. בנסיבות אחרות הייתי שמח שהיה לי כלב כזה". הכלבים לא אשמים, הבעלים שלהם כן, אבל הכלבים הפרו את האיזון בטבע, ולכן הוחלט להפסיק לשחרר יחמורים. לאנשי גן החיות התנ"כי לא הייתה כוונה להפוך למפעל הזנה לכלבי פרא, על אחת כמה וכמה שהמזון המדובר הוא חיות עדינות ורגישות שהם מטפלים ומטפחים בעמל רב. כל כך בעמל, שהעדר בגן גדל ל- 82 פריטים – העדר הגדול ביותר בעולם בשבי. מה עושים? משחררים לטבע! אבל הכלבים….

לפני חודשיים חתם גלעד ארדן, השר להגנת הסביבה, על תקנה המתירה לפקחי רשות הטבע והגנים לירות בכלבים משוטטים בשטח השמורה. הנה הפוליטיקה, ולא בגלל ארדן, בין ארגוני זכויות בע"ח לגן החיות ורשות שמורות הטבע, או אם תרצו – בין הכלבים ליחמורים. מדוע שווים חיי יחמור יותר מחיי כלב? אף אחד מהפקחים לא שש לבצע את המשימה, וכולם אומרים שיעשו זאת רק באין ברירה. ואולי צריך פשוט להפסיק לשחרר יחמורים באזור ירושלים, להפנים שהפרויקט נכשל וזהו. לא רק הכלבים גובים קורבנות מהיחמורים – גם הרכבת שנתיבה עובר באמצע הוואדי (גם כן שמורת טבע…) ודרסה מספר יחמורים והציידים – בשורה התחתונה האדם הוא האויב מספר אחת של היחמורים.

פחות מ- 20 מתוך תשעים. עם המספר הזה אי אפשר להתווכח. "אם מסתכלים על מספר היחמורים" אומר שמוליק, "הפרויקט הוא כשלון. אם מסתכלים על התמונה הכוללת – מדובר בהצלחה, ופוטנציאל להצלחה עוד יותר גדולה". מהי ההצלחה? על היחמורים ששוחררו שומרים פקחים, מסיירים ומגינים. לציידים קשה להגיע, והמטיילים מודעים יותר לחשיבות השמירה על הטבע ולא הורסים את הנוף, לא משתוללים עם טרקטרונים ולא מעלים מדורות. אף אחד לא מעז לבנות בתים במקום – הרי יש שם יחמורים שבעמל רב מנסים להשיב לטבע, לחדש ימיהם כקדם כבתקופת המקרא, ולכן – באזור השמורה רואים יותר צבאים, תנים, שועלים, דרבנים ואפילו חזירים (שמאד נדירים באזור ירושלים) נצפו. כלומר – בזכות השמירה על היחמור, האזור כולו פורח ובית הגידול כולו מתעורר לחיים.

מחפש יחמורים עם שמוליק ידובצילום: דני לוי

מחפש יחמורים עם שמוליק ידוב
צילום: דני לוי

מה יש בו ביחמור? למה בשבילו מתגייסים כולם? למה המטייל, הפקח איש הועדה לתכנון ערים – כולם מתגייסים להגנתו. פוליטיקה כמובן, פוליטיקה של הטבע מהולה בפסיכולוגיה בגרוש (אבל נכונה). צריך להיות פריק טבע אמיתי, ירוק בנשמה על גבול הפנאט, כדי להתגייס לשמירה על עכביש מיוחד, פרח שפורח רק על מדרון מסוים או כל חרג'וק אחר שאיזה פרופסור באוניברסיטה החליט שהוא אנדמי, כלומר ייחודי לאזור ספציפי. אבל להגן על במבי? כן במבי. יונק יפיוף, עם קרנים שובות לב, ריסים ארוכים ונקודות לאורך הגוף (לא עכשיו כשהם עם פרוות חורף). על במבי כולם מוכנים לשמור. במילים אחרות, היחמור הוא בר רפאלי. סלב של הטבע, ובשביל הסלב הזה כולם מוכנים שהשכונה לא תיבנה, הטרקטורון לא יירד מהשביל, והפקח יעשה עוד שני סיורים והאזור כולו יהיה מוגן יותר. ובזכות הסלב, בזכות ההסבר שלכאורה הוא כל כך שטחי – אזור שלם, עשרות ומאות מינים של בעלי חיים וצמחים מרוויחים. סלב יש אולי אחד, הנחת סלב'ס לכולם. זו אולי הנחת הסלב המוצדקת ביותר, אם לא היחידה, בארץ.

לפני ארבעה שבועות הפרויקט חודש. שחררו שוב יחמורים לטבע. 6 יחמורות ענוגות שהתווספו אל המעטים שעדיין חיים בשמורה. המטרה היא לא רק לשמר את התודעה, את "הסלביות", אלא באמת לשקם אוכלוסיה שפעם חיה במקום וראוי שתשוב להסתובב בהרים, או כמו שאומר שמוליק בחיוך – "החלום שלי הוא שיתקשרו להתלונן שהיחמורים מטרידים, שיש כל הרבה שהם עושים בעיות….". התלוותי לשמוליק, גלעד ורושדי מגן החיות ולדקל איש רשות הטבע והגנים שיצאו לראות מה קורה בוואדי הקסום, ולנסות למצוא יחמורים (משימה כמעט בלתי אפשרית).

הכתבה תשודר ב"יומן" בשעה 20:00. עדיף לצפות ב- HD בערוץ 511.