המלחמה על גבול השלום

השם של שלוחת דאעש בסיני קצת מצחיק בשנייה הראשונה. "מחוז סיני". כאילו מדובר באיזו קופת חולים, או איזה ארגון מסודר שחבריו מסתובבים עם תעודת חבר מהוגנת בכיס. בפועל, שום דבר לא מעלה חיוך כשמדובר בארגון הזה. דאעש סיני נולד לפני כשנתיים, כשארגון טרור מקומי, "אנצאר בית אל-מקדס" נשבע אמונים למדינה האסלאמית. כ- 500 חיילים וקצינים של צבא מצרים נהרגו מאז בפיגועים שביצע דאעש סיני או בקרבות מול לוחמי הארגון. זהו מספר בלתי נתפס כמעט של אבדות לכוח סדיר מול לוחמי גרילה, אבל הוא מעיד על כוחו ועוצמתו של הארגון בחצי האי סיני. מאידך, חצי האי סיני הוא כר טבעי לארגון כמו המדינה האסלאמית. זהו אזור שמיושב בעיקר בשבטים בדואים שלהם היסטוריה רבת שנים של מרד בשלטון המרכזי והסתמכות על הברחות ופשע כדרך חיים. השילוב הקטלני של המהפכה במצרים, שרופפה את השלטון המרכזי במדינה, עליית האחים המוסלמים והדחתם, וכמובן -הקמת הח'ליפות החדשה, ארגון המדינה האסלאמית, רק נתנו דרור לכוחות הפועלים ממילא בחצי האי להגביר את כוחם.

למדינת ישראל יש כ- 400 קילומטר של גבול עם מצרים בחצי האי סיני. 400 ק"מ שגובלים עכשיו בכאוס ותוהו בבוהו. לא צריך להפליג בדמיון כדי להבין את גודל האיום. ב- 2010 ל 2012 ביצעו כוחות הג'יהאד העולמי מספר פיגועים נגד ישראל. באוגוסט 2011 נהרגו 8 ישראלים בפיגוע באוטובוס בכביש. שנה בדיוק אחר כך, באוגוסט 2012 בוצע נסיון חדירה דרך מעבר ניצנה באמצעות נגמ"ש שנגנב מהצבא המצרי, והיו מספר אירועים של ירי רקטות לעבר אילת – כל אלו, עוד לפני שדאעש נכנס לתמונה. מאז האיום רק גדל. תרחיש האיום הוא של ניסיון חדירה לישוב על הגבול וחטיפת בני ערובה, או לחילופין חטיפת חייל או תקיפה של מוצב צה"לי. כאמור, לא צריך לדמיין יותר מדי, או להפעיל מודיעין מתוחכם. אלו בדיוק הפעולות שנוקט הארגון נגד צבא מצרים. הוא גם מקפיד לתעד ולהעלות ליוטיוב את ההתקפות.

הצטרפתי השבוע ללוחמי יחידת המסתערבים של מג"ב שהוצבו בהחלטה של מערכת הביטחון בגבול. הקילומטרים הצחיחים שלאורך הגדר אינם "מקומם הטבעי", אין שם יישוב להסתערב בו. הם שם כי ברור היה שחייבים כוח עילית המתמחה בלוחמת נגד טרור סמוך ליישובים ולמעבר ניצנה, או כפי שהגדיר זאת מפקד היחידה, סנ"צ ר' – "אנחנו צריכים להגיע לאירוע תוך 10 דקות, אחרת, אין לנו מה לחפש שם". לכן הם שם, במגורים זמניים, פועלים ממתקנים מאולתרים. זו יחידה של מקצוענים. חצי מהם אנשי קבע, המחצית השניה לוחמים סדירים. סנ"צ ר', מפקד היחידה, מסיים השבוע את תפקידו אחרי שנתיים וחצי. בדיוק בשבוע שנכנס לתפקיד, נולדה לו בת. "אני לא מצליח ליהנות ממנה כפי שאני רוצה", אמר לי, "אבל זו העבודה". אצל החבר'ה האלה הביטוי "לילות כימים" הוא פשוטו כמשמעו.

הם עובדים קשה, למרות שלשמחת כולם, דאעש לא הפנה את נשקו לעבר ישראל, לפחות בינתיים. הם מתכוננים במרץ ליום שזה יקרה, אבל בינתיים יש להם תעסוקה אחרת – קשה ומסוכנת לא פחות. מדינת ישראל בנתה גדר בעלות של מילארדי דולרים על הגבול עם מצרים. הגדר אמנם עצרה את הברחות בני האדם והגעת הפליטים, אבל לא עצרה את המבריחים הבדואים הפועלים מסיני. הברחות הסמים והנשק נמשכות, והגדר רק גרמה להם להיות מסוכנים יותר. ההברחות מתבצעות עכשיו תוך כדי ירי באש חיה. בעיקר על הצבא המצרי המוצב לאורך הגבול, אבל גם על הצבא הישראלי האורב להם. צריך לצפות בסרטונים מן ההיתקלויות באש המופיעים בכתבה כדי להבין עד כמה המצב אלים ומסוכן – שדה קרב של ממש. זו מציאות של קרבות הרחוקה מאד מעין הציבור הישראלי.

שתי נקודות מעניינות שעלו מתוך השיחות עם לוחמי היחידה. האחת – היחסים עם הצבא המצרי. ככלל, זו יחידה סודית שפועלת בחתימה נמוכה, כך שהם מחפשים מינימום של מגע עם המצרים. רק לפעמים, כשהם גלויים ליד הגדר, יש חילופי צעקות. אבל כשיש התקלות עם מבריחים, וחשוב לזכור, המבריחים מכוונים את האש בעיקר נגד הצבא המצרי, חיילי הימ"ס מוצאים את עצמם בסיטואציה מורכבת. המבריחים יורים לכל עבר, כך גם החיילים המצרים. הוראות פתיחה באש מעולם לא היו הצד החזק של הצבא המצרי. חיילי הימ"ס צריכים גם להגן על חייהם וגם להיזהר לא לפגוע בחיילי צבא מצרים, כדי שלא תיווצר תקרית דיפלומטית. שיתוף הפעולה בגזרה הזאת חשוב מאד. החשש והמתח בגבול הם תמידיים, ונותנים את אותותיהם בכולם. לראיה – הירי של הכוח המצרי לעבר עובדי משרד הביטחון ממנו נהרג נימר אבו עמאר בן 15 (ירי שקרה ביום שבו צילמנו את הכתבה). לפי התחקיר, הכוח המצרי היה חדש, לא עודכן על העבודות בגדר, וחשד בנער שהלך לתוך השטח המצרי שהוא מבריח.

הנקודה השניה – היחידה משמרת גם את יכולת ההסתערבות המבצעית שלה. המבריחים ברובם מן הפזורה הבדואית, וכדי לפעול בתוך הישובים הבדואים ולתפוס אותם הלוחמים נוקטים בשיטות מסוערבות (סרטונים מפעילות מבצעית בכתבה). בין הלוחמים המשתתפים בפעולות מעין אלו גם חיילים בדואים. קל להם להסתוות בשטח, אבל הדילמה לא פשוטה. גם שיטות הפעולה נגזרות מן הפעולות הננקטות נגד מחבלים בשטחים, אלא שכאן מדובר בישוב ישראלי, שתושביו אזרחים וחלקם אף משרתים בכוחות הביטחון. "היינו מוותרים על כך אם יכולנו", אומר סגן ניצב ר', "אבל זו הדרך היחידה להגיע אל המבריחים האלה, ובסופו של דבר אנחנו גם שוטרים. גם חיילים המבצעים פעולות כאלה, וגם שוטרים שיש להם סמכויות לעצור אזרחים".

אבל מעל כול הדילמות מרחף איום דאעש. יש קשר ישיר בין המלחמה בהברחות והחשש מפיגוע מעשה המדינה האסלאמית. הפלטפורמה המשמשת את המבריחים, השיטות והידע,יכולים בקלות לשמש גם את דאעש. בסופו של דבר, מדובר מאותם שבטים מצידו השני של הגדר ששיתוף פעולה ביניהם הוא מעשה יום יומי. סנ"צ ר' בטוח שפיגוע כזה הוא רק עניין של זמן. זמן והחלטה של אנשי דאעש. ועוד הערה קטנה – כדאי לזכור שכל המתואר כאן – מתרחש בגבול של שלום…

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1216026&sid=126

על גבול דאעש

1. דאעש

ישבתי עם הסבא בבית קפה באנטקיה. איש לא צעיר ששיער שיבה מעטר את ראשו. אסור לומר את השם שלו, כי הוא עדיין שם, ושם, מסתובבים הרבה "בוגרי" דאעש, שנשארו נאמנים לארגון גם אם הם מספרים שהם סתם פליטים. ישבנו בבית הקפה, והוא סיפר לי סיפור שספק אם תסריטאי צמרת בהוליווד היה מצליח לכתוב – כיצד הצליח במו ידיו להוציא את בתו, חתנו ושלושת נכדיו ממלתעות המדינה האסלאמית. הם עברו את הגבול לסוריה לפני שנה וחצי. המקרה היחיד עד כה, שבו אב משפחה לקח את אשתו וילדיו לסוריה. בהתחלה לא היה איתם קשר. אחר כך, התחילו להגיע הידיעות, והסבא הבין שאם הוא רוצה לראות אי פעם את הנכדים שלו – זה תלוי רק בו. האמנת שתראה אותם? אני שואל. "לא" הוא עונה.

התיאור ממש לא נתפס: "זה היה מאד קשה. אני לא מאחל לאף אחד להגיע למצב שהגעתי אליו. עבדתי שבועות, יום ולילה. הגעתי למקומות מסוכנים. לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל היה מאד קשה. לחפש. הפכתי את כל העולם. כמעט כל הכפרים בעולם, הפכתי אותם בית- בית, בין השדות, שאלתי את האנשים, הראתי להם תמונות, שאלתי אותם אם הם ראו את הילדים האלה. כולם אמרו לא. היית נשאר בגבול. ישן בחוץ… סבלתי הרבה. עצרו אותי על הגבול. זה מקום שאסור להיות בו. לקחו אותי לחקירות – מה אתה עושה פה? ברוך השם הצלחתי להשיג אותם".

האיש המופלא הזה עשה מסע בלתי יאמן והציל את המשפחה שלו. כלומר – הוא הציל את הנכדים שלו. שלושה ילדים שהיו שנה בלב התופת של סוריה ועיראק, שהבית שלהם פוצץ שניות אחרי שעזבו אותו. בתו וחתנו יבלו שנים בכלא הישראלי. הוא יודע את זה, גם אם לא אומר זאת במפורש, אבל הוא שם בשביל הילדים.

אני יושב מולו וחושב על המפלצת הזאת שנקראת דאעש – מה יש בה שמושך אנשים אליה? הקיצוניות הדתית? האלימות? הזעם הבלתי מרוסן? אני יושב מול אדם אוהב אדם. הוא בעל מקצוע, אחיו היה שוטר, ילדיו רופאים. אנחנו מדברים על חברים משותפים, יהודים וערבים, על הצורך בשלום. הוא אומר לי, בלי להזכיר במפורש את בתו וחתנו, שצעירים בכל העולם צריכים לפעול למען בני אדם ולא לפנות לטרור. למרות הקשיים הרבים שעומדים בפניו – בני משפחה במעצר טורקי והוא לבד בעיר שכוחת אל ומסוכנת – הוא אסיר תודה, וחוזר ואומר את זה – לשגרירות ישראל, לשגרירה אמירה אורן, לטורקים, לאנשים רבים שעזרו לו בארץ. אני יושב מול האיש המיוחד הזה, שגם ברגעים הקשים מצליח להישאר חיובי ואופטימי, ומנסה להבין איך הבת שלו נסעה לשם? איך בני משפחתו הצטרפו לארגון הרצחני וחסר הרחמים הזה? איזה תהליך עוברים? מה קורה בראש של האנשים האלה? מנסה להבין, ולא מצליח. אין הגיון אצל קנאי דת.

2. אנטקיה

אנטקיה נמצאת בחבל הטאי, שבדרום טורקיה, לחופי הים התיכון. ממש מעל סוריה. זהו מחוז ערבי שסופח/נכבש (תלוי את מי שואלים) לטורקיה בתחילת המאה ה- 20. רוב התושבים מדברים ערבית. שומעים יותר ערבית מטורקית, ולא רק בגלל הפליטים הסורים שמציפים את העיר. אפשר היה לחשוב שדווקא באזור דובר ערבית הפליטים ירגישו יותר בבית, אבל באופן מפתיע דווקא ההפך. "אנחנו לא רוצים פליטים פה", אמר לי תושב המקום. "הם מעדיפים ללכת לאזור גזיאנטפ (מחוז סמוך – כ- 3 שעות נסיעה) כיוון ששם יש יותר ארגונים בינלאומיים שמטפלים בהם. פה אנחנו לא רוצים אותם. הם רק צרות. חצי מהם דאעש, למרות שהם מספרים שהם לא כאלה". אגב, בגזיאנטפ מספרים שגם ארגוני הסיוע בקשיים עכשיו. במסגרת מסעות הטיהורים של ארדואן אחרי ניסיון ההפיכה, נעצרו רבים מהפעילים בהם.

הייתי באנטקיה פעם ראשונה לפני כארבע שנים, כשפליטים רק החלו לברוח ממשטר אסאד. העולם אז הוכה בתדהמה למראה כ- 10,000 אנשים נמלטים. דאעש עוד לא נולד, ואיש לא תיאר העשרת האלפים האלה יהיו רק הסנונית הראשונה, ושמיליוני פליטים סורים יציפו את טורקיה, ירדן, לבנון ואירופה. מדהים היה לראות את ההבדל בהתנהלות העיר ב- 4 השנים שחלפו. ארבע שנים של מלחמה לא פוסקת בסוריה, ארגון טרור מהמחרידים שידעה האנושות, פיגועים בטורקיה עצמה וניסיון הפיכה. שרותי הביטחון הטורקים חונקים את העיר. כלומר – החיים מתנהלים בסוג של שגרה, יש חנויות, בתי קפה, מדרחוב נחמד, אבל כל הזמן שוטרים וחיילים מבצעים בדיקות. מי שהתעודות שלו לא תקינות, נלקח מייד למעצר. הם מחפשים פליטים סורים החשודים כאנשי המדינה האסלאמית וכורדים, לא בהכרח הסדר הזה. לחלק מהפליטים אין תעודות מסודרות, מה שדן אותם למעצר מיידי. בתוך העיר יש מתקן קטן יחסית, לפינוי ראשוני של העצורים (שם נמצאת גם המשפחה הישראלית – האב,  האם ושלושת הילדים), ומחוץ לעיר יש מחנה פליטים גדול, שמור היטב. אנטקיה הפכה לעיר משטרה.

כשנסעתי באוטובוס מגזיאנטפ לאנטקיה אפשר היה להרגיש את המתח, מרגע שהתקרבנו לאזור אנטקיה. חיילים עולים על האוטובוס ובודקים תעודות. לפליט סורי שישב מאחרי, בחור בן עשרים פלוס, לא היו תעודות. כלומר, היו לו, אבל לא לשביעות רצון החייל. הוא הורד מהאוטובוס. מבטי חבריו מלווים אותו בתוגה. גם אותי בדקו כל הזמן. זר שמסתובב באזור הזה חשוד כי הוא אירופי שרוצה להצטרף לדאעש, או אחד כזה שכבר היה בסוריה, ועכשיו בדרך הביתה. אלו נחשבים מסוכנים יותר, כי כבר צברו ידע ונסיון בטרור מתובלים בהסתה דתית קיצונית. אני הייתי בדילמה. השוטרים מחפשים את חותמת הכניסה של משטרת הגבולות, שמוכיחה כי נכנסת כדין לטורקיה, ולא הברחת את הגבול מסוריה. החותמת הזאת הייתה אצלי בדרכון הישראלי, וכששוטר או חייל מוצאים אותה הם מרוצים ומניחים לך. מצד שני, להיות ישראלי באזור שורץ סורים, חלקם תומכי דאעש, זה לא רעיון כל כך טוב. לכן, עדיף להראות את הדרכון האירופי שלי. שניה אחרי תום הבדיקה, כשכולם עוד עומדים בשורה עם התעודות, עדיף להיות אירופי בין סורים ולא ישראלי בין סורים. לך תדע מי עומד מימינך או משמאלך. אבל בדרכון האוסטרי אין חותמת של משטרת הגבולות הטורקית. אזרחי האיחוד האירופי נדרשים לוויזה בכניסה לטורקיה, ואילו ישראלים לא, והחייל הלא מחפש את החותמת…. מילכוד לא פשוט.

את ריכוז הסורים הגדול ביותר שלא במחנה המעצר ראיתי בבית החולים. המלווה שלי, פליט סורי בעצמו שחי כבר שנה בעיר, לקח אותי לשם, רק כדי שאקבל את התחושה. הוא מחלב, ורצה שאראה את בני עמו. אתה רואה מאות אנשים, ילדים, נשים, זקנים, יושבים במסדרונות. מחכים. מחכים לטיפול, מחכים שמשהו ישתנה בחיים שלהם. אתה רואה את המבטים בעיניים. את חוסר התקווה. אסור לצלם שם. שוטרים עוצרים את מי שמצלם. אבל בבית החולים הזה אפשר לראות את הזוועה שמעבר לגבול, רק כמה דקות נסיעה, משתקפת על פני האנשים.

לצפייה בכתבה ששודרה בשישי לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1207677

סדיר בגבעתי, מילואים בדאעש

בוקר אחד קם צעיר מוסלמי ומתגייס לצבא ההגנה לישראל, ליחידה קרבית. לא צעד מובן מאליו. אבל מה גורם לאותו צעיר חמש שנים אחר כך לנסוע בחשאי לתורכיה ומשם לגנוב את הגבול לסוריה ולהצטרף לדאעש? ממש לא מובן מאליו.

מהרגע ששמענו על הסיפור הזה שפרסם אבי יששכרוף בוואלה, הוא ריתק אותנו. אפשר לפטור את "חסן" כ"מטורף" ולגמור עניין. יכול להיות שיש אמת באמירה הזאת, אבל הלא הוא לא היחיד שעושה את הדרך. אלפי צעירים מכל העולם נוהרים לסוריה ולעיראק להילחם בשם מכונת ההרג והטרור המכונה "המדינה האסלאמית". אני כותב להילחם בשם מכונת ההרג, ולא בשם האסלאם, כי כל מוסלמי שפגשתי במסע אחרי "חסן", גם הדתיים ביותר מבינם, חזר והדגיש בפני שזו לא דת האסלאם, שהזוועות שנעשות בשם האסלאם ממלאות אותם בושה. שאלת הבושה עלתה לא פעם במסע בעקבות "חסן". מהרבה כיוונים שונים.

רוב האנשים שמכירים את "חסן" מתרחקים עכשיו ממנו כמו מאש. פוחדים, חוששים. כנראה גם מתביישים. בשיחות עם חברים יהודים של "חסן", הם הדגישו את תהליך ההקצנה הדתית שעבר. ערבים חזרו וסיפרו על המצוקה הכלכלית במגזר הערבי, שהיא כר לאלימות ולקיצוניות. אני לא פסיכולוג, ובוודאי לא מתיימר להיות פסיכולוג בגרוש. אני לא יודע אם אפשר לקחת את תיק "חסן" ולהשליך עליו את ההסבר לסוד המשיכה של דאעש בעולם. המקרה שלו קיצוני אפילו בסטנדרטים של ארגון הטרור הזה. גם זה אומר דרשני. לכן – זהו סיפורו – תחנות חייו, הטלטלות שעבר. אני רק יכול לומר שנדהמתי לפגוש בכל אחת מהתחנות אדם שונה.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1164596&sid=126