אמא שלי מתה, סוף סוף

בארבע השנים האחרונות מצאתי את עצמי לא אחת עומד מול אמא שלי וחושב ברצינות איך אני הורג אותה. הרבה דרכים רצו לי בראש. אקדח, כרית, לשפוך את תוכנם של כדורי שינה לבקבוק השתיה שלה. אם לא היו מקבלים על מעשה כזה כמה שנים טובות בכלא בואכה מאסר עולם, הייתי עושה את זה. היא תמיד הייתה אומרת לנו כשראתה קשיש אומלל במצב דומה – "אם אי פעם אגיע למצב הזה תירו בי". אם הייתי יכול הייתי עושה את זה. בשבילה, בשבילנו ומתוך אהבה.

אהבתי ואני אוהב את אמא שלי עד אין קץ. היא הייתה אמא נפלאה, סבתא נהדרת והעוגן של משפחתנו. אמא הייתה אשה גבוהת קומה, בלונדינית, עם נוכחות מרשימה שהותירה חותם בקרב כל מי שפגש אותה. היא הייתה מפקדת קורס קצינות, קצינת הארגון של גלי צה"ל והספרנית המיתולוגית של המושב. (עוד על אמא שלי וקורות חייה המרתקים והלא שגרתיים אפשר לקרוא כאן, ובטור הנהדר שכתבה אחותי, רונית, כאן).

אני לא עומד להשתמש בביטויים מכובסים כמו "נגאלה מייסוריה" או "לא הזדקנה יפה". אני רוצה לתאר את המציאות כהווייתה, והאמת הקשה היא שהשנים האחרונות של אמא שלי היו סיוט. סיוט וסבל. בדרך כלל למשפחות שעוטפות אנשים במצבה לא נעים לדבר על הגהנום הזה. מצפים ממך לסבול בשקט. לטפל ולשתוק. הלא זו אמא שנתנה את כולה בשבילך, ואתה אמור לעשות אותו הדבר בשבילה, והיא חולה ובמצב קשה, אז מה על מה התלונות? אז שתקתי בחייה, ועכשיו כשהיא איננה אני מספר. ועדיין – הטקסט הזה הוא רק קצה קצהו של קרחון המציאות – בגלל קוצר היריעה, ובעיקר כי בכל זאת הרבה פרטים הושמטו מטעמים של צנעת הפרט. אבל יש עוד סיבה שאני כותב. אני חושב שהגיע הזמן שמדינת ישראל תכיר בכך שיש מצבים שבהם טוב מותו של אדם מחייו, בשם האהבה.   

אמא שלי סבלה מדמנציה. מחלה נוראית שאוכלת את המוח מבפנים, ומותירה את האדם חסר מילים והיגיון. אני אחסוך את הכרוניקה הרפואית המתישה, כי בנוסף לדמנציה היא סבלה בשנותיה האחרונות מאינספור בעיות פיזיות. אם לוקחים לקסיקון רפואי עב כרס ופותחים אותו באקראי – סביר להניח שנופלים על איזו מחלה שהייתה לה. ההתדרדרות המשמעותית במצבה הקוגניטיבי החלה לפני חמש שנים, לאחר הרדמה בניתוח לתיקון מפרק הירך ששברה. שנה לאחר מכן היה ניתוח נוסף, ומההרדמה הזו היא כבר לא חזרה להיות האמא שהיכרנו. ארבע שנים של מדרון חלקלק וכואב.

יש דמנטים שהופכים להיות קשישים חייכנים חסרי כל דאגה. אמא שלי לא הייתה כזו. היא הפכה אגרסיבית, תוקפנית, מלאת זעם וטענות, במיוחד אלינו, המשפחה, וזה נורא. דוגמה אחת מני רבות: אמא רצתה סמארטפון. היה ברור שהיא לא תוכל לתפעל אותו, ולכן ניסינו לשכנע אותה להשתמש בטלפון פשוט עם לחצנים. זה היה פתח לשעות של טענות והטחות אשמה שאנחנו חושבים שהיא מטומטמת, ולמה חברות שלה יכולות והיא לא?. בסוף נשברנו, אלא שאפילו לענות לשיחה היא לא הצליחה לזכור איך עושים. שעות ישבנו ולימדנו אותה, כמעט כבר ביקשנו מסתם אנשים שעברו ברחוב שיתקשרו אליה כדי שתוכל לתרגל מענה לטלפון. מלמדים, ואחרי שעתיים כאילו כלום. רק האשמות – אין לכם זמן לאמא שלכם, אתם לא מלמדים אותי. אתה יודע שהטענות הן בגלל מחלה, ועדיין – זו אמא שלך שלא מרוצה ממך. אתה יושב מולה וסופג, לא מגיב. יודע שזו לא אמא שלך באמת, אבל זה כואב. מחורר את הלב.

דמנטים מאבדים הכל – את המילים, את תחושת הזמן ואת ההיגיון הבריא. כתוצאה מזה הם חסרי מנוח. בשלבים מתקדמים יותר של המחלה אמא חיפשה כל הזמן את הבית. בית הוא סמל לשלווה, לרוגע שחסר להם. היא הייתה יכולה לשבת באמצע הסלון, על הכורסה שלה, ולהאשים שחטפו אותה מהבית שלה. שבלילה העברנו אותה לבית אחר. ואז אבא שלי, איש בן למעלה מ- 80 ולא בריא בעצמו, היה לוקח אותה (היא בקושי הלכה), נכנסים לרכב, עושים סיבוב במושב, וחוזרים הביתה. בכניסה לחצר היא הייתה מרוצה שהנה חזרה הביתה. הטקס הזה חזר על עצמו לפעמים 3-4 פעמים ביום. בהתחלה זה עבד. אחר כך כבר לא. מאוחר יותר הגיעו החרדות, הסיוטים והתעתועים. הייתה מתקשרת אלי לעבודה ובוכה שהיא כלואה במרתף בבית זר (הכל מאותה כורסה בסלון שהיא בקושי זזה ממנה), ומתחננת שאבוא להציל אותה. היו מקרים שהייתי מגיע ומנסה להרגיע, וללטף ולנחם ולהראות לה שהיא מוגנת, אבל אי אפשר לעשות את זה בכל יום כמה פעמים ביום. יש עבודה, וילדים וחיים. וכשעניתי שהיא לא במרתף אלא בבית, ושאני לא יכול לבוא כי אני בעבודה ורחוק, היא בכתה והאשימה שדווקא ממני היא ציפתה שאבין, שאבוא להציל אותה. בפנים ידעתי שאין דרך להציל אותה מעצמה, אבל שוב – זו אמא שלך, האישה שאתה כל כך אוהב, והיא במצוקה. אין לך דרך להציל אותה מעצמה, ובכל זאת אתה נמק מבפנים.

היו גם רגעים משעשעים ונוגעים ללב. הייתה תקופה שהיא סיפרה לנו בטון קצת מתפלא, קצת גאה וקצת מודאג שיש גבר, "בחור אחד", שמחזר אחריה. שהוא מאד נחמד אליה, ממש משתדל, מדבר אליה יפה, עושה כל מה שהיא מבקשת. היא חשבה שהוא רוצה להתחתן איתה. היא מצידה לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להתחתן, וזה היה קצת מביך מצד אחד, כי הלא מדובר באבא שלי שנשוי לה כבר יותר מ-50 שנה, ומאידך מחמיא – כי הוא עצמו הסיבה שהיא לא רוצה להתחתן עם אותו "זר מסתורי". והיה גם את שובם לחיינו של ההורים שלה, סבא וסבתא שלי, שמתו לפני 45, ו- 25 שנים בהתאמה. היא דיברה עליהם, התעניינה, סיפרה על מפגשים שקרו ממש לאחרונה וכמובן דרשה שנבקר אצלם ונדאג לשלומם. השימוש במילה "אבא" הפך בעייתי בבית, כי המילה יצרה בראשה המעורפל ממילא בלבול בין אבא שלי, החי מאד, לאבא שלה, שחי רק עבורה.

נושא כאוב נוסף היה המטפלת, או "הבנות" כפי שקראה לה. למה ברבים? אמא לא רצתה מטפלת בבית. סרבה בתוקף. המחלה גזלה ממנה את עצמאותה ואת כוחה, אבל העקשנות והגאווה נותרו. רק אחרי אשפוז ארוך נוסף בבית החולים הבאנו מטפלת סיעודית על אפה ועל חמתה, וחמתה היה בשפע. היא המטירה עלינו ועל העולם אש וגופרית, ומכיוון שההיגיון והשכל הישר כבר לא קיימים אין גם מחסומים, ואתה שומע את אימך – האישה החכמה והליברלית שלימדה אותך להתנהל בעולם בחמלה ובהתחשבות – אומרת דברים איומים. אתה מתבייש, כועס ותוהה מה לך ולאשה המזעזעת הזו, ואז שוב נכמר ליבך מרחמים כשאתה מבין שעבורה לא מדובר באישה אחת, אלא בכמה זרות מאיימות, "הבנות", בבית שכבר אינו בית ובעולם שהפך לכאוטי ומפחיד.

סחבנו כך כמה שנים. עיקר העול נפל על אבא שלי שסעד אותה למופת, בחום ובאהבה, ועשה מאמץ עילאי כדי למזער את הנטל עלינו, על הילדים. אבל אדם דמנטי בבית מחייב התגייסות משפחתית. בסופו של דבר לא נותרה ברירה אלא להכניס אותה לבית אבות סיעודי. בגלל אובדן תחושת הזמן והמקום דמנטיים מסוגה זקוקים לגירוי מתמיד, כמעט בכל שעות היממה ולהשגחה מתמדת, ובבית כמעט בלתי אפשרי לספק את זה. אבא שלי כמעט נגמר. גם אנחנו. עשר דקות אחרי שאבי היה הולך לישון היא הייתה מגיעה לחדרו בצעקות ותוכחות ש"בלתי אפשרי שהוא יישן כל היום" וישאיר אותה לבדה. אם נותרה דקה ללא השגחה "ברחה" מהבית לשכנים, ואנחנו נקראנו מהעבודה לא פעם כדי לקחת, לטפל וסייע.

קשה לקחת את מי שהעניקה לך חיים, ועכשיו חסרת ישע לחלוטין, ולהעביר אותה למקום זר. יש תחושת האכזבה מעצמך, שאתה מפקיד את אמא שלך בידי זרים, ובראש אתה מריץ את כל הכתבות הכי נוראיות שראית אי פעם על התעללות בקשישים. ההחלטה היא קשה, והבחירה באיזה מוסד לא פחות.. לבסוף כשהחלטנו ומצאנו הסעתי אותה לשם. בדרך היא קשקשה כרגיל דברים לא ברורים, ואמרה משפט לכאורה סטנדרטי על אבא שלה – אבל אז היא פתאום הסבירה לי שהתפקיד שלו היה לקחת אנשים למקום אחר, רחוק מהבית, כדי שימותו שם. כמעט עשיתי תאונה. זה מה שהיה נורא במצב של אמא שלי – היא הבינה ולא הבינה בו זמנית, יודעת ולא יודעת. אין הגיון, יש רק בליל של רגשות חשופים והבלחות של תובנה.

אמא אושפזה בדבורה בנורדיה – בית אבות סיעודי נהדר שאני מכיר תודה לאנשיו המסורים. בבית האבות המצב המשיך להידרדר. אמא רותקה לכסא גלגלים, ועברה ממחלקת תשושי נפש למחלקה סיעודית. ככל שהתקדם הזמן היא איבדה את היכולת לדבר. האישה שהמילים הכתובות והמדוברות היו סמל ההיכר שלה הייתה ממלמלת צלילים לא ברורים, מתחילה משפטים שמעולם לא הגיעו לסיומם, או סתם לא מוציאה הגה. מה שכן, כשפתאום הבליח לה משפט שלם וברור – הוא היה בשפה היפה שלה, עם המילים הכל כך מיוחדות רק לה. בשנה האחרונה היא הפסיקה לזהות אותנו. גם זה לא מדויק. לפעמים זיהתה, לפעמים לא, אבל תמיד ידעה שאנחנו שייכים, גם אם לא בדיוק מי ואיך. זה עשה את הכול נורא יותר. לה ולנו. כי אין ניתוק מושלם, היא לא חיה בעולם משלה, אלא מרפרפת בשדות הסבל בין העולמות, רדופה בסיוטים, חרדות וגעגועים. אפשר היה לשבת שעה מולה, לדבר, לספר סיפורים, להראות תמונות, למסור דרישות שלום – ללא תגובה. אבל לפרקים שאלה אחת – "אמא, רוצה לראות תמונות של הנכדים?" – הציתה אור מוכר בעיניים ותשובה ברורה "בטח, בשביל מה אני חיה?". לפעמים, אחרי שתיקה של דקות ארוכות, היא היתה מרימה את הראש ואומרת בצורה הכי ברורה שאפשר: "אני כל כך זקוקה לכם". ואפשר היה להרגיש את זה, את הצורך שלה. אם פספסנו ביקור או שבגלל סגרים והתפרצויות קורונה אסור היה לבקר בבית האבות – ראו את זה עליה בביקור שלאחריו. זה מה שהיה נורא כל כך. היא סבלה סבל עצום. המעבר לבית אבות הקל עליה ועלינו במובן מסוים, אבל גם הקשה.

לאורך כל ארבע השנים הללו חלה במקביל להחרפת הדמנציה גם הידרדרות מתמדת במצבה הפיסי של אמא. לא אכנס לפרטים, אבל מדובר בבעיות רפואיות קשות ומגוונות, שהטיפול בהן נעשה מורכב יותר ויותר כיוון שהיא לא הבינה מה קורה סביבה. כל נסיעה לרופא הפכה למבצע, כל בדיקה פשוטה לאירוע מתמשך שמחייב חופשה מהעבודה, זמן, מריבות איתה, מועקה נפשית ועצבים. כל רופא שולח לכמה בדיקות, ורוצה לברר "רק עוד כמה פרטים" בלי להבין שהמשמעות של ה"רק צילום ובדיקת דם שדורשת צום" מחייבת אותנו לשמור בצום אישה שגם כך אינה יודעת לומר אם אכלה ומתי ואז להסיע אותה למקום מרוחק שעל פי רוב אינו מותאם לצרכיה המיוחדים.

כל בעיה רפואית מטופלת בנפרד על ידי רופאים אחרים, כדור אחד סותר כדור אחר. אחת לכמה זמן, במיוחד כשאושפזה בבית החולים, עושים סדר, מתאימים את הדברים, אבל איכשהו הסדר הזה מצליח להתבלגן עם הזמן, כשמתגלות עוד ועוד בעיות, וגם הפנייה לרופאים גריאטריים – שאמורים להסתכל על מכלול הבעיות – אינה מסייעת. האשפוזים התכופים בבית החולים הם סרט אימה לכל המשפחה. 5 דקות אחרי שהיו מכניסים אותה למחלקה היא כבר היתה מופיעה במסדרון – "אני הולכת הביתה". לפעמים חיוך ו"תחזרי למיטה, אמא, עוד מעט נלך" היה מספיק כדי להרוויח עוד 1/2 שעה של שקט. לפעמים זה היה נגמר בריב וצעקות. אי אפשר להותיר אותה לבדה ללא השגחה, תרופות הרגעה עוזרות לשעתיים-שלוש, אבל מרגע שהשפעתן פגה היא הפכה לאגרסיבית ותוקפנית יותר, והרופאים והאחיות מרימים ידיים (מבחינתם בצדק) ומודיעים לנו שאי אפשר לטפל בה אם בן משפחה לא יהיה נוכח כל הזמן. 

אמא, כשעוד ניהלה את ענייניה בעצמה, הלכה להרבה רופאים. ליותר מדי, ובחלק הראשון של הדמנציה המשכנו את הטיפולים השונים, ניסינו לפתור את הבעיות. למה? רצון אמיתי שיהיה לה טוב, אנרציה, החשש לקבל החלטה על הפסקת טיפולים, ובעיקר – "כי ככה הרופא אמר". מבחינת הרופאים המתמטיקה פשוטה – אם יש בעיה, צריך לפתור אותה. בשלב מסוים קבלת ההחלטות עברו אל המשפחה – מה עושים, ובעיקר מה לא עושים. על מה מוותרים, ומה המחיר הרפואי שאמא תשלם על זה. דוגמה, ואחת הקלות שבהן – לאמא הייתה בעיה בעיניים שחייבה זריקה פעם בחודש בבית חולים. מצד אחד – ראיה היא צורך חיוני. מצד שני – כאמור, כל נסיעה לבי"ח הפכה למבצע צבאי, ובשלב מסוים לא היה ברור אם הטיפול עובד בכלל. דילמה, וזו כאמור הייתה אחת הקלות. כל הזמן נוספו עוד ועוד בעיות רפואיות ואיתן עוד החלטות שצריך לקבל.

ככל שמצבה הידרדר, היה לי כלל ברור – אם כואב או מפריע – מטפלים. לא מפריע – לא נוגעים. זה לא קל לקבל החלטה כזאת. יש הרבה אי ודאות, ויש גם לחץ מהמערכת. המערכת הרפואית עובדת לפי פרוטוקולים, ולא כל הרופאים מבינים שיש פרוטוקול ויש שכל ישר, ולא לכל הרופאים יש את האומץ להתעלם מהפרוטוקולים. לאמא התגלה גידול בעור בשכמה. עם הזמן הגידול גדל מאד. כשנה לפני מותה התקשרה אלי רופאה והייתה חד משמעית. "זה מסוכן" היא אמרה, "חייבים להוריד אותו". זה כבר היה בשלב שאמא בקושי זיהתה אותנו, "זה כואב לה?" שאלתי. "זה לא משנה", אמרה הרופאה בפסקנות. "זה גידול, זה לא יפה, וחייבים לנתח". –"אבל גם ניתוח יכאב לה, והיא לא תבין למה כואב, ולא תוכל לשכב על הגב ועל הצד", אמרתי. "זה גידול סרטני" הרימה הרופאה את קולה, "יהיו לה גרורות!". "בהצלחה לגרורות" עניתי. (הפתרון שמצאתי, בעזרת אשת צוות מקסימה, היה שכל הזמן טפחנו לה על השכמה לראות אם הגידול כואב לה. לא כאב. לא נגענו). אני חושב על משפחות של חולים שפחות מבינים, שפחות יודעים ולא יכולים לעמוד מול רופא שדורש בתוקף טיפול מיותר שגורם לסבל וכאב. כמה כאלו יש? כמה סבל נוסף לאנשים חסרי ישע?

הטיפול האינסופי בחולה דמנטי עולה הרבה כסף. כל איבחון, כל טיפול, כל פתרון, כל רופא שמביאים במיוחד לבית האבות. גם בית האבות עצמו – המשפחה שלנו נמצאת בדיוק בתפר – מעל לקו שבו המדינה מסייעת, אבל רחוקה מאד מלהיות עשירה. שני ההורים שלי היו שכירים כל חייהם, גם אנחנו, הילדים. אבל לאבא שלי לא היה בכלל ספק – שיהיה הכי טוב לאמא, כסף הוא לא השיקול. אם צריך לקנות מזרון מיוחד לפצעי לחץ, אז קונים רופא מומחה לביקור – מזמינים. רק שאמא לא תסבול, ומדובר באלפי שקלים בכל פעם.

כל החרא הזה נמשך ארבע שנים, שנדמות כארבעים. כל החרא הזה יושב לך על הנשמה כל הזמן. אתה מתחיל לשכוח את האמא האמיתית שלך, הנפלאה שאתה כל כך אוהב, ונתקע עם הדמות המיוסרת הזאת, המלאה בכאב, סבל וחרדות, שמחפשת את ההורים וממלמלת שגונבים לה. נמאס לך לחפש בתים מדומיינים, לשמוע היסטוריה מומצאת, ואתה לא רוצה לנסוע לבקר, אבל יודע שאתה מוכרח, כי אחרת אתה חסר לה. ואחרי הביקור, גם אם אתה לא מודע לזה – זה משפיע וחודר ומחלחל, ואתה מוצא את עצמך עצבני, לא מרוכז או סתם עצוב. ותוך כדי זה אתה חי את חייך – ילדים, מחליף עבודות, בת זוג (מדהימה, שהקפידה על הביקורים המתישים בבית האבות יותר מכולנו), אבא שגם בו השנים נותנות את אותותיהן. החיים ממשיכים ואתה ממשיך במרוץ, אלא שעם משקולת של חמש טונות על הרגל, יותר נכון על הנשמה. אתה מגיע לתהומות שאתה לא רוצה להיות בהם. רגעים בהם אתה שונא את אמא שלך, וזה לא מגיע לה. אתה מסתכל עליה ומבין שהיא סובלת, ואיתה משפחה שלמה סובלת, וברור לך שאין טעם לחיים האלה. כשאדם צלול יש טעם לחייו, ויש טעם להילחם על חייו, אבל אם הראש לא עובד אין שום משמעות לחיים. אתה מבין שהדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות לאמא שלך זה לסיים את הסבל שלה, אבל אסור. וכשאתה אומר את זה, אנשים פוקחים עיניים בתדהמה. רובם נעים באי נוחות ולא מאמינים למשמע אוזניהם. לא מקובל לדבר כך. דווקא בקרב אנשי מקצוע – רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים – אתה מגלה הבנה למצבך, גם אם אסור לומר את זה בקול רם. אתה נותן הנחיות שלא לעשות החייאה אם וכאשר, אבל זהו. זה המקסימום שאפשר.

משהו צריך להשתנות. אני לא יודע לשים בדיוק את האצבע על מה ואיפה, אבל משהו בתהליך הזה דפוק. המדינה והמערכת הרפואית צריכים להבין שלא תמיד קדושת החיים קודמת לכול. מוות הוא לא סוף העולם ולעיתים עדיף על חיים. חשוב להבהיר – אני חלילה לא קורא להרג המוני של דמנטיים. אוי ואבוי אם מישהו יפרש כך את דברי. אבל משהו בריצה המטורפת וההגיונית כאחת של הרפואה המודרנית לרפא כל בעיה צריך להשתנות. צריך להפנים שבשלב מסוים כבר אי אפשר לרפא, ויותר גרוע – פתרון של בעיה אחת רק יגדיל ויעצים בעיה אחרת, קשה פי כמה. מי כמוני יודע כמה קשה לצייר את הקו, איפה בדיוק עובר הגבול שבו מתחילים לשחרר, אבל היום אני יודע שצריך לשרטט אותו מחדש. אני חושב על טיפולים שונים שאמא שלי עברה במהלך שנותיה האחרונות ותוהה אולי אני הייתי צריך לעמוד מוקדם יותר על שתי רגליים אחוריות ולומר – די. בוא ניתן לה כל סם אפשרי כדי שלא תסבול, אבל זהו. זו החלטה קשה, נוראית, אבל אולי הייתה חוסכת לה שנים של סבל נורא. ברור שיש כאן מחוכמת ה"בדיעבד", וגם אני לא העזתי בזמנו להעלות את האפשרות בפני הרופאים למרות שהמחשבה עברה לי בראש. וזו בדיוק הנקודה – האווירה הציבורית היא כל כך "החיים מעל הכל" שכל כפירה במוסכמות האלה נחשבת כמעט רצח. ברור גם ששינוי המצב הקיים עלול להוביל למדרון חלקלק, ברור שיש כאן סכנה. מרגע שקדושת החיים היא לא ערך עליון נפתח פתח מסוכן שמזמין ניצול לרעה, אם מסיבות כלכליות ואם מסיבות אישיות (ואנשים רעים לא חסרים). זו בדיוק הסיבה שסוף חייו של אדם צריכה להיות החלטה שלו עצמו.

ההגדרה בחוק של "חולה נוטה למות" היא של אדם הסובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, גם אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים. גם אמא שלי וגם אני היינו קונים שישה חודשים במקום השנים הארוכות של הסבל. אני לא מדבר על המתת חסד. המתת חסד רלבנטית רק לאדם שעושה זאת בדעה צלולה, לא אדם עם דמנציה. אבל אפשר וצריך להרחיב את חוק. לשנות את הגדרת החולה הנוטה למות ולבטל איסורים כמו איסור הפסקת טיפול רציף. שוב – אני לא משפטן ולא בקיא בדקויות המשפטיות, אלא מאמין ששינוי כזה ישנה גם את האווירה הציבורית ובעקבותיה את הריצה הבלתי פוסקת לרפא בכל מחיר, מבלי לראות את התמונה הגדולה. אני מאמין שכשם שאדם יכול כיום לבקש מבעוד מועד ובדעה צלולה שלא יבצעו בו החייאה בתנאים מסוימים המוגדרים בראש, צריך להרחיב את החוק כדי שאדם יוכל לבקש שימנעו ממנו טיפול אם יגיע למצב רפואי מסוים, והכל יבוצע תחת פיקוח והשגחה כמובן, כי כמו שכתבתי כבר קודם – אם הראש עובד שווה להילחם בעבור כל טיפת חיים, אבל אם אין ראש, אין טעם לחיים. אהבתי את אמא שלי מאד, והיא תמיד ביקשה ממני להרוג אותה אם תגיע למצב כזה, אבל כשהיא הגיעה, לא יכולתי לעזור לה.