"יש תיאטרון ביידיש, יש תיאטרון רוסי, ויש תיאטרון מרוקאי' אז הגיע הזמן שיהיה גם תיאטרון הודי"' אמר יואל בחיוך, והאנשים סביבו הנהנו בהסכמה. הדגש הוא על החיוך. . לא בכעס, לא במירמור, אלא ממקום של גאווה. עכשיו תורנו להראות לילדים ולנכדים את התרבות שלנו, את השורשים מהם צמחנו. יואל בן 72, עלה מהודו בשנות הששים ועכשיו הוא שחקן בתיאטרון ההודי הראשון. החיוך שלו מספר את מה שהיה צריך לקרות כאן במדינה כבר מזמן. השד העדתי היה צריך להפוך לשדון.
סאנגם זו קלסיקה הודית. סרט שכתב וביים ראג' קאפור, שגם שיחק בתפקיד הראשי. ראג' קאפור, למי שנולד לעדה הלא נכונה, הוא כמעט אלוהים בבוליווד. אחד מאבני הדרך שהפכו את תעשיית הסרטים בתת היבשת לאימפריה שהיא היום, אחת הגדולות בעולם. הסרט הוא סיפור אהבה מפותל ומסובך. אם לסכם שלוש וחצי שעות של סרט במשפט – שני חברים טובים אוהבים את אותה הבחורה, ואחד מהם מוותר למען החברות. כמו כל סרט הודי, יש בו הרבה שירים, המון ריקודים, אין סוף צבעים – וסוף דרמטי במיוחד, כזה שלוחץ חזק על הכפתור של הדמעות אצל חובבי הז'אנר.
סאנגם יצא ב- 1964 בהודו, אבל ימיו הגדולים בארץ הקודש היו כעשור מאוחר יותר, בשנות ה- 70. בדימונה למשל הוא הוקרן במשך חודשים ארוכים בקולנוע היחיד שהיה בעיר, ארבע הצגות ביום. אורכו של הסרט כאמור שלוש שעות וחצי, כך שלמעשה, הוא הוקרן בלי הפסקה, והשמועה אומרת שהיו כאלה שלא עזבו את הקולנוע, ונשארו בכסא לצפות בהצגה אחרי הצגה, מתרגשים בכל פעם מחדש.
העליה מהודו התחילה בשנות ה- 50, אולם המסה העיקרית של העולים הגיעה בשנות ה- 60. כל מי שדיברנו איתו בדימונה סיפר על קשיי ההתחלה – בניגוד לעולים מהרבה מדינות אחרות הם לא עזבו את הודו בגלל אנטישמיות. היה להם טוב שם והתייחסו אליהם בכבוד. אנשים באו כיוון שרצו לארץ הקודש, למדינה משלהם. ואז – מקום חדש, חברה חדשה, עיירות פיתוח. כמעט כל בני העדה שדיברנו איתם חזרו על אותה מנטרה – להודים היה קשה להתבטא, לדבר, להעז. הסטנדרטים בארץ לא תאמו את מה שהכירו, הצורך להיות כוחני ובוטה היו שונים מהחינוך לאיפוק וסבלנות עליהם גדלו בבית. בתחילת הדרך, הם העדיפו להסתגר.
העולים הוותיקים מהודו מספרים שהסרט סאנגם היה אחד האלמנטים עזרו להם לפרוח החוצה מגבולות הקהילה. פתאום משהו "שלהם" היה פופולרי, הפך לשל כולם. אנשים מכל העדות נפתחו לשירים שלהם, לתרבות, למטען העשיר שהביאו משם, ובעקבות סאנגם ראו עוד סרטים. איך אמרה לנו מישהי – ישבו שעות וצפו אפילו שלא הבינו את השפה. בתחילת שנות ה- 2000 עשה הבמאי בני תורתי את הסרט המקסים "כיכר החלומות" על תופעת סאנגם, עדות עד כמה הסרט הזה חדר ללבבות.
עכשיו הופכים את סאנגם למחזה. הבמאי, אילן גרינברג, בן דימונה, בכלל ממוצא רומני, אבל זה בכלל לא משנה. הוא גדל שם, וספג את האווירה מילדות. אם תשאלו אותו – הוא בכלל אילן גרינברגקר. הודי למהדרין, ובוקרשט היא פרבר של בומביי. השחקנים, כולם חובבים, חלקם יוצאי הודו ובנים וחלקם מעדות אחרות. לאחד סבתא מרוקאית, לאחר, תוניסאית, והשלישית נראית כאילו עלתה מהודו לפני 5 דקות, אבל שם משפחתה הוא גולדשטיין. זו ישראל של שנות ה- 2000. ממילא כמעט כולם היו צריכים ללמוד את הטקסט בשפה שהם לא מכירים (הינדית), וכולם גאים להיות חלק מהתיאטרון ההודי הראשון. וזו הנקודה.
העשייה של ההצגה הזו היא דוגמה לאיך הנושא העדתי צריך להראות כיום. ישראל היא מדינת הגירה. כמעט לכולם היה קשה כשבאו – למי יותר ולמי פחות. אסור להתעלם מהעבר, אבל עוד יותר אסור להתחפר בו. צריך לזכור את הקשיים, לתקן עוולות ולהמשיך הלאה. הלאה משמעו לזכור את השורשים, להדגיש את התרבות, השירים, המאכלים, הריקודים, הסיפורים מבית אבא, הבדיחות – את המטען שהביאו הסבים וההורים שלנו, ולדעת להסתכל עליו בחיוך. "השד העדתי" משרת את מירי רגב, אריה דרעי, ליצמן וכל מי שהפילוג והשיסוי תורמים להם עוד מנדט וחצי, אבל די, באמת די. נמאס. במושב שלי, שהוקם בשנות ה- 30 על ידי יוצאי רוסיה חוגגים היום מימונה. למה? כי מימונה היא חלק מהתרבות של כול מי שגדל בארץ הזו, כי כבר מזמן אין במושב רק יוצאי רוסיה. בדימונה עושים תיאטרון הודי. למה? לא כדי "להחזיר" לתיאטרון ביידיש, לא כדי "להראות" לתיאטרון הרוסי ולא כדי "לעשות דווקא" לתיאטרון המרוקאי. עושים תיאטרון הודי כי גאים במה שסבא וסבתא הביאו משם ורוצים שגם הדור הבא יכיר וידע. וחוץ מזה – סאנגם אחלה סרט. עדות ועדתיות הם חלק מאיתנו, זו המציאות, אבל אסור שאחרי 70 שנים הן יכתיבו את המציאות. לא חייבים להחזיר את השד העדתי לבקבוק, אפשר סתם לשחק עם השדון.
לצפיה בכתבה על ההצגה סאנגם – לחצו כאן: https://www.10.tv/bidur/165698
מאחורי המצלמה - איתי ורד 