"כשכתבתי את הספר שלי, הבן שלי עזר לי. יום אחד הוא אמר לי – אמא, את לא מפגינה רגשות! אבל לא היו לי רגשות. זה היה הכול אוטומטי. עשיתי מה שביקשו ממני, ולא באופן כועס, רק ש…שום דבר לא הרגשתי". אנחנו באמסטרדם, רגע לפני השקיעה. אופניים סביב, סירות שטות בתעלות, וארנה מספרת את סיפור חייה הבלתי יאמן בחצי חיוך, כאילו עדיין לא מאמינה שהיא הילדה שעברה את כל התלאות הללו, שהיא עדיין בחיים.
ארנה ליד החווה הראשונה שבה הוסתרה. צילום: קופ פלדרס
ארנה שטופר-בינדלגלס היום בת 86, כמעט 87. ב- 1943 היא הייתה בת 12. משפחת שטופר נאלצה לעזוב את הבית שבו גדלה ולעבור לגטו. הם היו 6 נפשות. אבא, אמא, שתי אחיות גדולות, ארנה ואבי, האח הקטן. הם עברו לגטו אבל התחושה הייתה שההולנדים לא יתנו לגרמנים לפגוע בהם. הם עוד לא ידעו כמה הם טועים. במלחמת העולם השנייה הולנד הייתה המדינה שממנה גורשו הכי הרבה יהודים למחנות המוות מלבד פולין.
"אבא שלי נלחם", אומרת ארנה, "לא היו לנו רובים או אקדחים, אבל הוא בדרכו שלו נלחם". נלחם, בגרסה של אבא איזיק היה לא לפתוח את הדלת לחיילים הגרמנים שערכו חיפושים אחרי יהודים בבתים. לנעול ולא לפתוח. באחד החיפושים, אבא אייזיק התחבא עם שלושת הילדים הקטנים, ואמא של ארנה עם אחותה הגדולה נשארו למטה. הן העמידו פנים שהאם עוברת הפלה. אבל כשהגרמנים פרצו את הדלת וערכו חיפוש הם מצאו את אבא ושלושת הילדים מתחבאים בעליית הגג. לקחו אותם לתחנת הרכבת, בדרך לאושוויץ. לאמא והאחות הגדולה הגרמנים הורו להישאר בבית, עד שאמבולנס יבוא לקחת אותם. ככה זה אצל הגרמנים – צריך להיות סדר, ואשה במהלך הפלה צריכה אמבולנס, גם אם הדרך היא ללא חזרה. אלא שאמבולנס מעולם לא הגיע. האם והאחות הגדולה נשארו בדירה, רואות מהחלון את כל משפחתן הולכת ולא יודעת אם יחזרו.
בתחנת הרכבת היו אלפי יהודים. אבא אייזיק פנה לארנה בת ה- 12 ואמר לה: קחי את אבי (האח הקטן), ותסתובבו בין האנשים, בתוך המהומה הגדולה כאן. איש לא ישים לב לשני ילדים קטנים, וכשתרגישו שאפשר – תברחו הביתה. אבא אמר, וארנה עשתה. לקחה את אבי וברחה. לימים, אבי סיפר לילדיו שמבחינתו זה היה רק משחק – לתת יד לאחות הגדולה ולרוץ הביתה, אבל ארנה, רק בת 12, כבר הבינה שלא מדובר במשחק. גם אחותה הגדולה הצליחה לברוח ולחזור הביתה, רק אבא אייזיק לא. הוא הועלה על הרכבת לאושוויץ.
"אחרי שאבא הלך, הכוח שהיה לו – כאילו עבר לאמא שלי" מספרת ארנה, ושוב היא נראית כאילו היא מדברת על ילדה אחרת ממשפחה אחרת. הגרמנים חששו ממחלות מדבקות, לכן לאמא, סופי, היה רעיון. רעיון כואב. היא גרדה כל יום את הגרון של ארנה עם כפית כדי שיהיה אדום ונפוח ותלתה על הדלת שלט שבמשפחה יש חולים בסקרלטינה, קדחת השני. "זה כאב, אוי כמה שזה כאב" אומרת ארנה. היא מספרת לנו את זה מתחת לבית שבו גרה אז המשפחה, ברחוב רטיפסטראט 39 באמסטרדם, ולרגע רואים שוב את הכאב מאז. כך הם חיו מספר שבועות, כשבכל פעם הגרמנים מגיעים ובודקים מחדש את התפתחות ה"המחלה". בסוף לקחו אותם, את כולם, אבל כיוון שהיו משפחה "חולה" הם לא נלקחו לתחנת הרכבת אלא לבית החולים היהודי. בעצם זה היה בית אבות ישן שהפך לבית החולים היחיד שקיבל יהודים.
בבית החולים אמא סופי, בתושיה שאין כמותה, הצליחה ליצור קשר עם המחתרת ההולנדית. באמצע הלילה, בין המשמרות של האחיות והשומרים, היא הבריחה את ארנה ואבי האח הקטן דרך חלון קטן לידי אנשי המחתרת. האם ושתי האחיות הגדולות נשארו בבית החולים. הן לא היו מסוגלות לעבור בחלון הצר. את ארנה הפרידו מאחיה. היא הייתה כמה ימים אצל משפחה אמידה ("נתנו שם לחם עם שוקולד" היא אמרה בחיוך וכל הנכדים צחקו), ואחרי כמה ימים באה חברת מחתרת צעירה ולקחה אותה.
קשה להאמין, אבל כל מה שסיפרתי עד כה, שגם הוא סופר בקיצור נמרץ ותוך השמטת מאות פרטים, הוא רק המבוא לסיפור האמיתי של ארנה, המסע שעברה ילדה בת 12 לבדה. כבר אמרנו – הולנד הייתה מקום מסוכן ליהודים. בכל פינה פעלו משתפי פעולה עם הנאצים שהסגירו יהודים תמורת כסף או מסיבות אידאולוגיות. רחוק מאד מהתדמית ההולנדית הפרו-ישראלית של היום, אבל זו הייתה המציאות אז. המחתרת ההולנדית העבירה את ארנה לאזורי הכפר, לחוות חקלאיות, אבל גם שם ארבו לה המלשינים. התוצאה – במשך פחות משנתיים הבריחו אותה אנשי המחתרת 13 פעמים מחווה לחווה, ממסתור למסתור. בכל פעם, ניצלה ממש ברגע האחרון מידי המלשינים, בזכות תושיית מארחיה ואנשי המחתרת, ובזכות כושר הישרדות ועוצמות נפשיות נדירים של ילדה בת 12.
לפני מספר שבועות חזרה ארנה להולנד עם משפחתה המורחבת – ילדים, נכדים ואחיינים – הילדים של אחיה ואחיותיה. היא עברה בין המשפחות שהסתירו אותה בימי המלחמה, פגשה את בניהם ונכדיהם של האנשים שסיכנו את חייהם כדי שהיא תחייה, והודתה להם. בכל מקום הראתה לילדים ולנכדים היכן הסתתרה, לאן נמלטה, איפה החביאו אותה. ביער אחד התחבאה בבור, אבל פחדה מבעלי החיים יותר מהאנשים שחיפשו אותה. את הדרך ההיא עשתה בעגלה, מתחת ערימה של קש ולא ידעה שמדובר באזור שהבריטים מצניחים בו נשק למחתרת והסכנה כפולה שבעתיים, ובחווה אחרת לקחו אותה על אופניים אל שדה נסתר בזמן שהגרמנים פשטו על החווה. "וכל הזמן הזה – שאלת על בני משפחתך?" שאלתי אותה. "לא" ענתה, "לא העזתי לחשוב עליהם. הם לא היו חלק מחיי אז".
התלוויתי לארנה ובני משפחתה במהלך המסע הזה. בביקור בחוות, בהליכה בעקבות המשפחה באמסטרדם, בטקס הענקת אות חסידי אומות העולם לבניהן של אחת המשפחות, ובעוד הפתעה שהמתינה לה בסיום המסע – עוד חסד שאנשים טובים עשו למענה. זו בדיוק הנקודה – אנשים טובים שבימים רעים ידעו להיות בני אדם. 72 שנים אחרי עולות הרבה שאלות – על זיכרון, על אומץ, על נכונות להקריב ולהסתכן למען זר מוחלט – נושאים שרלוונטים גם היום, ולא בטוח שיש עליהם תשובה מוחלטת. הכתבה המלאה תשודר מחר, יום שישי ב"שישי עם אילה חסון" (אפיק 14 בשלט למי שעוד לא רגיל).
לצפייה בכתבה כפי ששודרה בשישי לחצו כאן: https://www.10.tv/news/81585
מאחורי המצלמה - איתי ורד 