לא מתנצל

סיפור אמיתי: קצת לפני הפריימריס בליכוד הסתובבתי עם כמה מועמדים בשטח. תוך כדי השיטוט והניסיונות לשכנע, נכנס אחד מהם לשיחה ארוכה עם חבר מרכז שהיה מאוכזב מאד. מייד כשהסתיימה השיחה, פנה אלי אותו מועמד בלחץ: "תעשה טובה", הוא ביקש, "החבר מרכז הזה ליכלך על XXXX (נקב בשמו של ח"כ ידוע). תעשה טובה, תוריד את זה מהכתבה – אני לא צריך צרות עם XXX". "אבל הדברים שאמר על XXX הם לא כל כך קשים" הגבתי, "זה כלום לעומת איך שהוא טינף על נתניהו". "נכון", הודה המועמד, "אבל על נתניהו כולם מלכלכים. לא סובלים אותו".
זה לא היה המקרה היחיד. בשיחות עם אנשי שטח של הליכוד, שלא למצלמה כמובן, הם סיפרו שהבעיה הגדולה שלהם היא נתניהו, שאנשים לא אוהבים אותו, גם מצביעי ליכוד ותיקים. בכירים בליכוד סיפרו על סקרים פנימיים שמראים שהמפלגה בבעיה. זה לא הפריע לאנשי הליכוד, והימים בכלל להמשיך ולתקוף – התקשורת נגדנו.
האמת, נתניהו צדק – התקשורת אכן היתה נגדו, אבל תקשורת ספציפית מאד – ידיעות אחרונות ו- YNET. שם ניהלו קמפיין מביש כנגד נתניהו והימין. כתבות בלי סוף על המשבר הכלכלי, פושים על נושאים לא חדשותיים בכלל וכתבות בזכות הרצוג. הכתבים של ידיעות גם הרשו לעצמם להשתולל ברשתות החברתיות וללכלכך על הימים בצורה מחפירה. ממש כמו עוד עיתון במדינה – ישראל היום – שהכותרות שלו ("צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר") היו מבישות את פרבדה בימיו הטובים. למרות זאת, אני חושב שמה שידיעות עשו חמור יותר ממה שמתרחש בישראל היום. ישראל היום הוא עיתון מטעם. ממומן על ידי טייקון קזינו וכל הכותרות, לפחות אלו של העמוד הראשון, הן למעשה קיצור דף המסרים של הליכוד/נתניהו. מגעיל, אבל ידוע וברור שזה עיתון מטעם. ידיעות אחרונות פועל בכסות של עיתונאות לשמה לכאורה, שזה בעיני גרוע יותר. אבל בעיני ביבי בפרט והימין בכלל – זו "התקשורת".
אין כמו לפרוט על מיתר "התקשורת נגדנו". זה תמיד עוזר בימין. למעשה – זה הופיע בדף המסרים של הליכוד והבית היהודי. הלא "הרעים" מהתקשורת שונאים ימנים ומדירים אותם. "הם נגדנו". ינון מגל היה כתב בכיר בערוץ 10, מגיש המהדורה המרכזית בערוץ 1 ועורך ראשי ב"וואלה", אחד משני אתרי החדשות הגדולים בארץ. אין ספק – הדרה לשמה. אבל זה לא הפריע לו להתלונן ללא הפסקה על האפליה בתקשורת. חנוך דאום הגדיל לעשות והשתתף בתשדיר תעמולה של הבית היהודי (עם הצטרפותו של מגל למפלגה הוא יושב לצד מגל ובנט). זה לא הפריע לו לשבת בפאנלים כפרשן, ולהגיש תכנית אישית (טובה מאד) בה הוא מראיין פוליטיקאים. אגב, הוא התלונן בפני לונדון וקרשנבאום "מה היה קורה אילו נתנו לשני מגישים ימניים ולא שמאלנים כמוהם להגיש…".
2015-03-20 11.59.05
עכשיו הטרנד הוא הלקאה עצמית – איך לא ראינו, איך לא שמענו. חבל מאד, כי ראינו ושמענו, ושידרנו את שראינו ושמענו, לפחות רוב העיתונאים. הסקרים עד שבוע לבחירות הראו שהליכוד בבעיה. גם הסקרים של הליכוד, כאמור. אבל, וזהו אבל חשוב. בכל אותם סקרים לגוש הימין היה יתרון על גוש השמאל, והדברים נאמרו. גם אחרי הבחירות התברר שהשינוי הגדול לא היה בין הגושים אלא בתוכם (בכנסת ה- 19: הליכוד+ישראל ביתנו+ הבית היהודי – 43 מנדטים. בכנסת ה- 20: 44 מנדטים). כשהסתמן, נכון לאותם ימים, שהמחנ"צ הציוני תהיה המפלגה הגדולה ביותר דיברו על אפשרויות של הרצוג להקים קואליציה. למה דיברו: כי ידעו, משיחות פנימיות, על "אהבתם הרבה" של כחלון וליברמן לנתניהו. רק להזכיר: כחלון לא עזב את הליכוד כי היה לו חשוב לטפח את אוסף הסחלבים שלו… ועדיין – בכל אותם תרחישים היה יתרון לימין, והדברים נאמרו.
ואז הגיעו 5 הימים האחרונים – ונתניהו פתח בבליץ. התראיין אצל כולם – מיונית לוי ועד פילפילון. אותו מנהיג "מודר" שהתקשורת נגדו קיבל 1,450 דקות ראיונות (והאיש יודע להתראיין מצוין), והתלונן שהתקשורת נגדו, ושמונעים ממנו לדבר, והוא התראיין רק אצל מי שנפשו חפצה (חלילה אצל רביב דרוקר – עיתונאי הוגן והגון). אבל ככה זה – כשמגדירים בחירות כניסיון "להפיל" ממשלה, אזי כל ביקורת וכל שאלה שאינה מוצאת חן, נתפסת כדווקאית, מתריסה ומטעם. תקשורת – תפקידה לבקר את השלטון, לשאול שאלות אפילו לחפש את רוה"מ. אולמרט הלך הכי רחוק במו"מ עם הפלסטינים והלך הכי מהר הביתה כי התקשורת חיפשה אותו ובצדק על פרשות השחיתות, וטוב שכך!. ואגב – נתניהו ידע היטב שכל אמירה שלו על התקשורת רק נותנת לו נקודות אצל בוחריו. אבל זה לא הספיק – ולכן בדקה ה-90 הגיע נשק יום הדין – ערבים באוטובוסים בהמונים. בשעה שבה ראש הממשלה אמר את הדברים הללו, אחוז ההצבעה אצל הערבים היה נמוך מבבחירות הקודמות, לא היו אוטובוסים, ו- V15 (ההזוים והמיותרים בפני עצמם), כלל לא פעלו באזורים ערבים, אבל מי צריך את האמת? העיקר – הערבים והתקשורת נגדנו. ההפחדה פעלה.
עכשיו מכים על חטא. מדברים על ניתוק, על "השבט הלבן" שהפסיד לנציגי הפריפריה או בתרגום חופשי – האשכנזים מול המזרחיים (כלומר עמיר פרץ, איתן כבל איציק שמולי רויטל סוויד, דני עטר, יוסי יונה ויואל חסון שהפסידו לאנשי הפריפריה הידועים בנימין נתניהו, משה יעלון, יובל שטייניץ, בני בגין, גלעד ארדן, ואבי דיכטר). נכון – יש בשמאל קבוצה מנותקת, תל אביבית ברובה שחיה בבועה. אבל על כל אלונה קמחי (קחו ציאניד) יש חגי הוברמן (הרגה את בעלה ובוכה שהיא אלמנה) ודוגמאות נוספות לא חסרות. ממש כמו ביחסי ישראל והפלסטינים – כל צד מסתכל על הקיצון של הצד השני.
נכון – הטרנד הנוכחי לחפש איפה טעינו, למה ה"עם" מרגיש ככה. בהחלט – תמיד צריך לחשוב מה ניתן לשפר אבל אני במקום בנימין נתניהו, אני הייתי מוטרד מזה שבערב הבחירות במטה הליכוד איימו אנשים על נציגי התקשורת, מזה שיונתן גפן הוכה בביתו, ומזה שבליכוד רצו ווטסאפים הקוראים לשקר במדגם. זה ממש נהדר: לשקר, לחכך ידיים מן הדיון שמתנהל על סמך נתון שקרי ואז לומר שכולם נגדך. אני מוטרד יותר מהקלות שבה משקרים. אני מוטרד יותר מהשנאה. אני מוטרד כשמלבים שנאה.

ועוד מקרה אחד ברגע האחרון: הבוקר העיף יואב לימור את פרופ' אמיר חצרוני ובצדק, אחרי שחובב הפרובוקציות בשקל יצא נגד המזרחיים. יואב גם ליווה את הצעד הקיצוני בדברים קשים כלפי חצרוני. הנה מה שכותב "הצל" – מלבה שנאה ידוע, על האירוע: "אמיר חצרוני הוא בן אדם פח, חולה וגזען ואת זה כולנו כבר הבנו ..
אבל שימו לב מה קורה כשמושיבים אותו באולפן שמאלני פרנדלי שלדעתי ההבדל היחיד בינו לבין המראיינים זה שהוא אומר בקול את מה שהם באמת חושבים בלב ומדהים שהשמאל מנסה להאשים אנשים כמו חצרוני בהפסד שלהם, איך הם עדיין לא הצליחו להבין שאולי אם הם היו פחות סנובים, יפי נפש ומתנשאים, אז היו מתייחסים אליהם אחרת .
מה שכן שזרקו אותו מהאולפן לשניה אחת הייתי גאה בהם ."

אין מה להוסיף.

מבצע בבושקה

מיליון אנשים זה הרבה מנדטים. מיליון איש הגיעו מברה"מ לשעבר. הם כבר לא עולים חדשים אבל, עדיין עולים – עם בעיות ייחודיות להם וגם לדור השני, שכבר גדל בארץ. להצבעה של דוברי הרוסית היו עד כה שני מאפיינים: ימין וסקטוריאליות, אלא שבבחירות הנוכחיות ישראל ביתנו, שמשכה עד עכשיו את מרבית הקולות שלהם, עושה קולות שהיא לא ימין, ובעיקר לא סקטוריאלית. רק 4 מהעשיריה הראשונה הם דוברי רוסית. לאן הולכים הקולות שלהם?

מועמד הליכוד: חתול עם סטיקר

בכדורגל אומרים שאוהדים אמיתיים נמדדים כשהקבוצה במשבר, לא כשהיא לוקחת אליפות. פוליטיקה היא לא כדורגל, ואני לא בטוח שאפשר להגדיר את המצב של הליכוד כ"משבר", ועדיין – זו מפלגת השלטון כבר שש שנים, והחיצים מופנים אליה. מה שמעניין הוא שגם אנשי הליכוד, אזרחים שטרחו והתפקדו למפלגה, מלאים טענות כרימון. אחד על המצב הביטחוני, שני על המדיני ובעיקר – על יוקר המחיה. אבל, כמו באוהדי כדורגל, איש לא שוקל לנטוש, לשים פתק אחר.
מה שהדהים אותי בשבוע האחרון עוד יותר היה לשמוע את אנשי הליכוד מדברים על ראש מפלגתם, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הדיסוננס בהתגלמותו – מצד אחד, מלאים טענות כרימון, אפילו מקללים כשהמצלמה רחוקה (וגם כשהיא קרובה יותר), טוענים שעשה כל טעות אפשרית ובשיחה שקטה מודים שכבר שנים ארוכות לא הייתה אי שביעות רצון כזאת מנתניהו, שהוא בודד בליכוד. ואז, באותה נשימה, ממשיכים לטעון שהוא מנהיג, שאין אלטרנטיבה, שהוא היחיד שיביא את הניצחון ושהם מאחוריו.
ביום רביעי הקרוב פריימריס בליכוד. לקראת בחירות מפלגות בדרך כלל מחפשות את ה"כוכבים" שינחתו מבחוץ – גנרלים, אנשי אקדמיה, עיתונאים – "לרענן את הרשימה" אוהבים לקרוא לתופעה. כוכבים אורחים המגיעים מבחוץ ולכן נתפסים כנקיים יותר ומעוררי תקוות ל"פוליטיקה אחרת", והגעתם מעידה על שינוי והתחדשות. בפריימריס הקרובים בליכוד אין כאלה, גם כי הבחירות נחתו על כולנו בהפתעה, גם כי אחרי 6 שנים בשלטון צפוף בצמרת. זו יכולה להיות הזדמנות דווקא למספר צעירים, כי כאמור אנשים מחפשים את השינוי והרענון. זה גם נראה טוב בתשדירי התעמולה. הצטרפתי לשלושה צעירים כאלה, והאמת – היה מרתק.
יום רביעי. יהיה שמייח. כרגיל.
ואגב, כדי להבין את הכותרת – צריך לראות עד הסוף.

בחירות בטווין פיקס

 "זה כל כך הזוי, ממש כמו לצלם פרק בטווין פיקס" אמר לי טל ינוביצקי הצלם בסיום יום הצילומים הראשון של הכתבה בחצור הגלילית, ואני לא יכולתי אלא להסכים כל כך. ממש טווין פיקס. לא מכיוון שחצור הגלילית מקום הזוי, אלא המציאות הפוליטית הישראלית הזויה. מאד.

 הכוונה הייתה לתת תמונת מצב של מקום קטן שבועיים וחצי לפני הבחירות. הבחירה נפלה על חצור הגלילית כי במהלך הקדנציה האחרונה המקום עבר טלטלות קשות. מפעל פרי הגליל, שמעסיק רבים מבני העיירה, כמעט נסגר, ואז אחרי מאבק נמכר לבלעים חדשים ונפתח מחדש, ושוב שנתיים וחצי אחר כך כמעט ונסגר ושוב מאבק. הפעם בממשלה – שתיתן לבעלי המפעל מענק שהובטח לו. כיום המפעל מתפקד כרגיל, מעסיק פועלים מחצור ומישובי הסביבה, אבל במשך שבועות רבים המפעל הזה ובני חצור הגלילית היו בעין הסערה של הפוליטיקה הישראלית. ח"כים עלו לישוב לרגל – לדבר, לנסות לשנות את רוע הגזירה או סתם להצטלם. תהינו עד כמה ארבע שנים כאלו משפיעות על התושבים.

 בבחירות 2009, רגע לפני שכל הבלגאן התחיל, הליכוד קיבל בחצור הגלילית 30.5% מהקולות. ליברמן 16.7%, ש"ס 16%, אגודת ישראל 14% (יש במקום שכונה גדולה – הקריה החסידית – של חסידי גור), העבודה4.6%, קדימה זצ"ל 10%, המפד"ל 4% ומרצ 7. לא אחוזים שבעה קולות – 0.2%.

 מה השתנה? בגדול, כלום, או כמו שכמה מהאנשים חזרו ואמרו לנו: "יש פה אנשים שבטוחים שבגין עוד חי". ליכוד, ליכוד ועוד קצת ליכוד. בעצם יש גם מאוכזבי ליכוד. פגשנו את גבי – גנן באחד מבתי הספר, פעיל פוליטי מקומי ובעיקר איש מקסים שהקים עמותת צדקה לפני 15 שנים לזכר אבא שלו, ומסייע למאות אנשים במזון, תרופות, חינוך – במה שרק צריך. לגבי נמאס שהמחירים רק עולים כל הזמן, שדלק ואוכל ומסים במגמת עליה תמידית, הוא רוצה שינוי. לאן יפנה אדם שמאוכזב מהמדיניות הכלכלית – חברתית של הליכוד? לנפתלי בנט!!! כן, זו לא שגיאת דפוס – הבית היהודי, וצריך להקשיב היטב לטיעונים שלו למה הוא עשה את זה.

 בכלל, נדמה שבחצור הגלילית אין פניה שמאלה, רק ימינה. שמאל היא לפעמים מילת גנאי, או כמו שאמרו ב"ארץ נהדרת" – בתשבץ, מה זה ההיפך מימין, ארבע אותיות? – "בוגד". אתה מוצא את עצמך מדבר עם אדם שמספר לך שהוא בעד החזרת שטחים או לפחות חלק ניכר מהם, שהוא נגד המדיניות הכלכלית, תומך בשינוי סדרי העדיפויות, ולמי הוא מצביע? – "נתניהו". הוא לא טיפש, הוא מודע לדיסוננס, אבל אומר – נולדתי ליכודניק ואמות ליכודניק. ויותר מזה – הוא באמת מאמין שנתניהו מסוגל ורוצה לעשות את הדברים הללו.

 בשביל להבין את התופעה עד הסוף צריך לחזור לפרי הגליל. מוטי חזיזה הוא יו"ר ועד העובדים במפעל, איש למוד קרבות. מוטי חבר מפלגת העבודה, ובמהלך ארבע השנים של המאבק נתקל בפוליטיקאים מכל המפלגות שבאו והלכו כאילו היה המקום תחנת הרכבת שלא תקום בו בעתיד הקרוב. רובם הגיעו בשביל הפוטו אופ, בשביל ההזדמנות להיכנס למהדורות החדשות. מוטי מציין ארבעה חברי כנסת שבאמת ובתמים עזרו לו – משה גפני, עמיר פרץ, אבישי ברוורמן ומעל לכולם את אילן גילאון.

בכתבה עשיתי למוטי הפתעה. הבאתי למפגש איתו את ויקטור פרידמן איש מרצ מקיבוץ גדות. כשויקטור שמע על ההפגנות במפעל, הוא ארגן כמה חברים ובא, אבל לא רק להדהות. הם הקימו אוהלים, נשארו לישון עם העובדים (למרות שחלק מהפועלים כעסו כשראו חולצות של מרצ השמאלנים), ציירו שלטים, דאגו לאספקת אוכל. איך מוטי אמר – הליכוד וש"ס לא באו, הם כן. ויקטור הוא זה שהזעיק למקום את אילן גילאון.

שאלתי את ויקטור אם הוא לא פראייר – עבד, השקיע, תמך במקום שנתן למרצ מספר קולות של גבינה רזה (ראו תחילת העמוד), והסיכוי שהמצב ישתנה שקול לסיכוי של מכבי יפו לקחת אליפות. ויקטור ענה שהוא לא מרגיש פראייר, שהוא עשה את זה בשביל האידיאולוגיה. שגם הוא פועל, ולא יכול לשבת בבית כשיש בעיות לשכנים. עניתי לו שיש מי שיחשוב שזה רק מדגיש עד כמה הוא ומרצ בכלל פראיירים, שלא לומר נאיביים. התשובה של ויקטור הייתה נהדרת – הוא סיפר שהוא מאד אוהב את אנשי חצור הגלילית, שיש לו שם הרבה חברים אבל יש לו כלל פשוט. הוא לא מדבר איתם לא על פוליטיקה ולא על דת. הוא לא רוצה לריב עם חברים ובעיקר – והוא מבין אותם. הוא מבין כי גם הוא שמרן. נולד הפועל תל אביב, הילדים שלו הפועל תל אביב, הנכדים אדומים וגם הנינים יהיו. "מפלגה ודגל לא מחליפים" אמר הקיבוצניק בחיוך חביב. מי אמר שרק אנשי עיירות הפיתוח שמצביעים באוטומט? הזוי. טווין פיקס.

 שתי הערות לסיום:

–         לכאורה זו כתבה על נושא ידוע מראש, כתבה שלא מחדשת דבר. זה בדיוק הכוח שלה. העיתוי חשוב – שבועיים וחצי לפני שניתנת לנו האפשרות להשפיע על חיינו, לשים פתק בקלפי.  צריך וחשוב לראות את האנשים, לשמוע את הקולות, להקשיב לטיעונים ולא רק לחייך, לצחוק או לבכות מהם. זו תמונת המראה שלנו, של החברה הישראלית.

–         בכל בית ספר לתקשורת (שמעולם לא טרחתי ללמוד בהם, אבל זה כבר סיפור אחר) מלמדים שצריך ורצוי לסיים כתבה בפאנץ'. ובכן, הודות לטבע – האנושי ובעיקר בעלי החיים, יש לכתבה הזאת סיומת מדהימה!!!!!

 הכתבה על חצור הגלילית תשודר הערב ב"יומן", ערוץ 1 ב- 20:00.