רגע אחרי הלהבות

fire.jpg

צילום: דוברות המשטרה

הדרך לרוממה היתה חסומה. אי אפשר לעבור הסבירו השוטרים, עדיין נלחמים שם באש. כשהגענו לשכונה, בדרך עוקפת, המלחמה לכאורה הסתיימה. הלהבות כבר כובו, או יותר נכון רובן כובו. הכבאים מנעו מהאש שעלתה מהואדי לפלוש לשכונה, להיכנס לרחובות, אבל המחיר היה כבד – בתים שלמים נשרפו, מכוניות הוצתו. הקרב בין האדם והאש הוא בעצם מלחמה ללא מנצחים.

היינו שם עם האנשים בדקות הראשונות אחרי שהכול נגמר. חושך מוחלט, כיוון שהחשמל נותק. אי אפשר לראות את קצה היד. האוויר היה דחוס, מלא עשן. בכל פינה אפשר היה להבחין בגחלים אדומות, שהרוח משחקת בהן, מלבה ומציתה את מחדש. הסתובבנו בין האנשים – הכבאים שעדיין נלחמו בכל גחל ובכל להבה שהרוח הנפיחה בהן חיים ואנשי חברת החשמל שניתקו את הכבלים החשופים שנפלו על הכביש. פגשנו עובדי קבלן שהלילה הזה היה בשבילם הזדמנות להרוויח עוד קצת. הם הוזעקו לשמור על בית אבות שדייריו פונו מבעוד מועד, משל היינו מדינת עולם שלישי שהביזה היא שגרה בה. לשמחתנו, עסקי הביזה היו חלשים באותו ערב. השומרים התרכזו בעיקר בטלפונים הניידים.

והיו התושבים. אזרחים שבמשך יום שלם רק ראו בטלוויזיה את השכונה עולה בלהבות ולא ידעו אם הבית שלהם שלם, אם הרכב עדיין חונה תחתיו, ואם הכלב או החתול שהשאירו בבית כשהלכו לעבודה שרדו את התופת, את העשן המחניק. התושבים האלה מצאו את דרכם חזרה לשכונה, למרות החסימות. חלקם נשמו לרווחה כשראו את הבית, אחרים גילו שכל זכרונות ילדותם מעלים עשן. לצד כל אלה פגשנו כמה דמויות מיוחדות. אנשים שהם עצמם לא ידעו אם הם אמיצים או חסרי אחריות, מתי המעט שהחליטו לא להתפנות, לא לעזוב. להישאר בתוך האש והלהבות ולהילחם על הבית.

ככתב, אלו רגעים מיוחדים. להיות שם עם המצלמה, ולמרות החושך והעשן, לתעד, ללוות בני אדם, ולספר את הסיפור שלהם.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1220532

צו סגירה

זו החלטה שהייתה באוויר כמה חודשים. סגירת הפנימיות הצבאיות. שורת הבוגרים של הפנימיות מרשימה. שני רמטכ"לים, עשרות אלופים, תתי אלופים, מפקדי אוגדות, חטיבות וטייסות – אפשר למצוא אותם בכל פינה בצה"ל. האנשים האלה, למודי המלחמות והקרבות, יצאו למאבק בהחלטה לסגור את בית הספר שלהם. זו גם הייתה הבעיה של המאבק. הם נאבקו ברוח ססמת הפנימיה – "בהשקט ובבטחה", בלי להפוך שולחנות, בלי התלהמות, בלי קרב אמיתי, כי מדובר באנשי צבא שהיו כל אחד עשרות שנים על מדים, מורגלים בהיררכיה ובפקודות. הם מביעים מחאה, אומרים בנימוס את דעתם שההחלטה מוטעית, אבל בסופו של דבר לא מסוגלים באמת להתנגד נמרצות להחלטה של הרמטכ"ל ושר הביטחון.

מדובר בחיסכון של 15 מיליון ש"ח. בוטנים במושגי תקציב הביטחון. במושגים כלכליים, זו שאלה של עלות-תועלת. הפנימיות "מייצרות" פחות ממאה בוגרים בשנה. לא בטוח שמצדיק את ההשקעה, במיוחד לאור העובדה שלצה"ל לא חסרים קצינים היום. ההפך, יש יותר מתנדבים לקצונה בכל התפקידים מכפי שצריך. בוגרי הפנימיות טוענים שהם קצינים "אחרים". איכותיים יותר, שהצבא לא יכול להרשות לעצמו לוותר עליהם. לפני שנתיים בדיוק נדרש הרמטכ"ל הקודם, בני גנץ, לבעיה. גם הוא הגיע לאותה מסקנה, שיש בעיה עם ה"תפוקה", עם העלות-תועלת, אלא שההכרעה שלו הייתה  הפוכה לחלוטין. הוא הורה להרחיב את הפנימיות, שייצרו עוד בוגרים. כך נוצר מחזה האבסורד שרואים בכתבה. השבוע הודיעו על סגירת הפנימיות, בעוד שבשטח סיימו לבנות מבנה חדש לחלוטין ושיפוץ השני נמשך. הרבה כסף כבר נשפך שם.

סגירת הפנימיות מעלה שתי שאלות יותר גדולות מאשר תכנית קיצוץ כזאת או אחרת. הראשונה – האם באמת הכל נמדד בכסף, על אחת כמה וכמה כשמדובר לא בהשקעה גבוה. האם אין מקום לראות מעבר לדולרים, לסעיפי התקציב, ולתכניות ההתייעלות, ולדבר על נושאים שכשה לכמת – מסורת, מורשת והיסטוריה. השאלה השנייה קשה לא פחות. כשהקימו את הפנימיות הצבאיות, צה"ל היה מרכז החברה הישראלית, שהייתה מגויסת ומיליטנטית באופיה. צבע העם, בעצם – צבא שיש לו עם. 62 שנים אחר כך צה"ל עדיין חשוב מאד, אבל החברה הישראלית השתנתה. השתחררה, התאזרחה. אולי לכן סגירת מוסד צבאי בעל עבר מפואר עוברת בשקט.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1163425&sid=126