הפסיקו לתרום לישראל

 כשהייתי בן 13 לא רציתי לעשות בר מצווה. גם כי זה הגיל המורד, וגם כי מגיל צעיר היו לי ספקות רבים לגבי הסבא החביב בשמיים, ועוד יותר לגבי עושי דברו על היבשה. אבל כאן נכנסה המשפחה לתמונה. ההורים שלי ישבו איתי שעות ארוכות, ודיברו איתי בעיקר על סבתא שלי שגרה בית לידנו. שמה היה חווה, אבל כולם קראו לה סבתא יבה. היא הייתה אישה מקסימה וסבתא נהדרת, אוהבת אדם, חייכנית ומלאת חיים, בשלנית נפלאה ואשה חולה מאד. בקושי הלכה, ולמרות הקושי הייתה קמה כל בוקר ומחכה לנו עם סוכריות ביד, ומגניבה אותן ליד בדרך לבית הספר. "שיהיה לכם זיכרון מתוק ממני" הייתה אומרת בחיוך. סבתא יבה הייתה אשה דתיה. לא נסעה בשבת, בית כשר, כלים שונים לבשר לחלב וערכה נוספת של כלים לפסח שאוחסנה במחסן בקצה השני של החצר. עד היום, עם בוא האביב, זיכרונות ההליכה למחסן עמוסים בסירים ומחבתות גורמים לכאבי רגליים אצל בני המשפחה. אבל לא לטעות – יבה הייתה דתיה עם הרבה סובלנות. גם בכיפור הייתי מקבל את מנת הסוכריות היומית. סבא שלי היה חילוני בקיצור – הם הדוגמה שלי לאיך אפשר לחיות יחד בארץ הזאת למרות תפיסות עולם שונות, אבל נחזור לבר מצווה.

ההורים הסבירו לי שהבר מצווה שלי כנכד בכור היא אחד מאירועי השיא אליהם סבתא מצפה בימיה האחרונים, ושאם היא תשמע שאני לא מוכן לעלות לתורה, היא פחות או יותר תמות במקום. זה כבר היה טיעון שקצת קשה להתמודד איתו, בטח בגיל 13, ואני נכנעתי. קיללתי ללא הפסקה כשלמדתי את ההפטרה. אמא שלי חששה שבבית הכנסת תיפלט לי בטעות אחת הקללות שהייתי מוסיף אחרי כל מילה שניה בערך באימונים, אבל עוד לפני שהעניין הזה עמד למבחן צצה בעיה חדשה. הנחת התפילין. במושב עובדים של אמצע שנות ה- 80, לא היה שום סיכוי למצוא אנשים למניין להנחת תפילין ביום חמישי בבוקר. להורים שלי היה פתרון נחמד, או שלפחות נראה לכולנו אז נחמד. נעשה טיול לירושלים – תפסידו בית ספר, נסתובב במקומות יפים, נאכל במסעדה, ובבוקר נעבור בכותל ותניח תפילין.

The_Western_Wall.jpg

הגענו לכותל. אמא שלי (שהכי התרגשה מכל האירוע) ואחותי הלכו לנסות למצוא מקום שבו יוכלו להשקיף עלינו, כי הלא אסור להן להיכנס לעזרת הגברים, ואבי אחי ואני נכנסו פנימה. "מה אתם מחפשים"? שאל אותנו חרדי שראה שאנחנו מסתובבים ברחבה, קצת מחפשים את עצמנו. כשענינו, הביא אותנו לשולחן שלצידו עמדו עוד כעשרה נערים עם תפילין בשלבים שונים של הנחה, ולידם רב חמור סבר שפיקח על המתרחש. התברר שזה המקום להניח תפילין. הרגשתי לא שייך, מנותק, מאד מלאכותי. הוצאתי את התפילין, שמתי על הראש, התחלתי להניח על היד. הסתבכתי. לא הצלחתי לסובב 7 פעמים סביב הזרוע, אז הסתפקתי בשש. כל העסק התחיל לעלות לי על העצבים. סביבי היו רק גברים, כמעט כולם חרדים. איזה תמהוני תקע בשופר. לקחתי את הסידור כדי לקרוא אבל אחרי השורה הראשונה עצרתי. נמאס לי. "זהו", אמרתי לאבא שלי". "סיימתי, הולכים". אבא שלי קיבוצניק במקור. לא עשה בר מצווה, לא מבין בעניינים האלה, אבל היה מאד גאה שלבן שלו יש מושג מה עושים בכלל עם רצועות העור. הרב לעומת זאת, קפץ כנשוך נחש והתחיל לצרוח – "מה קורה פה??? לא הנחת טוב! לא ככה שמים על היד, ולא קראת את….." פה נשבר לי. לא הייתי ילד חצוף, אבל העובדה שהאיש הזר הזה חושב שיש לו זכות לומר לי מה לעשות גמרה אותי. "ששששש.." הרגעתי אותו בחיוך מתריס "תשעה מתוך עשרה (והצבעתי על הילדים האחרים) זה אחוז לא רע בשבילך", כאילו מדובר בזריקות עונשין בכדורסל, והלכתי. "מה הוא רצה" אבא שלי שאל. "עזוב, שום דבר" עניתי.

לימים, אחת הפעמים הבודדות שבהן לא התחרטתי שעליתי לתורה, הייתה כשהייתי בארה"ב. הייתי חבר במשלחת נוער של משרד החוץ. הסתובבנו בזוגות בתיכונים, קולג'ים וכמובן בקהילות יהודיות וסיפרנו על ישראל. בכל קהילה שהגעתי אליה היו מבקשים ממני לעלות לתורה. היהודים החמים שמחו לשמוע את הפסוקים במבטא ישראלי קולח ובטעמים נכונים. ברוב הקהילות הזמינו גם את רוני, שותפתי למסע, לעלות לתורה, אלא שהיא נאלצה להתנצל שהיא "רק מקריאה" את הברכות, כיוון שבישראל לא מאפשרים לבנות לעלות לתורה. באותו מסע גם למדתי להכיר את אירועי ההתרמה למען ישראל. לפעמים קוראים להם "Israel Sunday" לפעמים בשם אחר, אבל בסופו של יום מדובר באותה פעילות. עושים אירוע גדול במרכז היהודי, הפעלות, ארוחה, רעש וצלצולים, ומקווים שבסופו של יום אנשים יפתחו את הלב ובעיקר הארנק לטובת מטרה בארץ. זו תעשיה שלמה שארגונים רבים בישראל נסמכים עליה – על הרצון הטוב של אחינו היהודים להיות חלק ממה שקורה כאן. מבט קצר על שלטי התורמים בכל בית חולים, אוניברסיטה או אפילו מרכז טניס מבהיר את חלקם של יהודי התפוצות בבניין הארץ והחברה בישראל.

עכשיו, יש לי בקשה פשוטה מיהודי ארצות הברית, בריטניה, קנדה ושאר העולם. תפסיקו לתרום. תפסיקו לתת כסף למי שלא מוכן לקבל אתכם, שלא סופר אתכם ואת הדרך שבה בחרתם לחיות את חייכם. היום ביטלה הממשלה את מתווה הכותל. אותו מתווה שאמור היה לחלק את הרחבה לגברים, נשים ובני אדם. אותו מתווה שבו יש מקום גם לאנשים כמוני שרוצים לבוא למקום עם המשפחות שלהם, וגם ליהודי התפוצות (יותר מ- 50% מיהדות ארה"ב הם קונסרבטיבים או רפורמים, רק 10% אורתודוקסים). הכותל נכבש פעמיים. בפעם הראשונה בידי צה"ל ב- 67. רוב החיילים בחטיבת הצנחנים לא חבשו כיפות, רובם לא היו דתיים, בוודאי לא חרדים, אבל הם התרגשו עד דמעות שאחד מסמלי העם היהודי חוזר לידינו. בפעם השנייה הכותל נכבש בידי האורתודוקסיה הרבנית. חופש הדת בישראל מוגבל להיות יהודי אורתודוקסי בלבד. אז, אנא, אחינו ברחבי העולם, כשמתקשרים אליכם מבית חולים, אוניברסיטה, מעון לילדים או מרכז למוגבלים שזקוקים לתרומה – אמרו לא. סליחה לא, אבל עד שאנחנו לא יכולים לבוא לכותל, לא בהכרח להתפלל, אלא פשוט לבוא לערש התרבות היהודית, לפי רצוננו – אנחנו לא פותחים את הכיס. אולי כך ילמדו, אולי כך יפנימו. אולי אם נשלב ידיים – אתם מבחוץ ואנחנו מבפנים נצליח להזיז משהו.

מתווה הכותל הוא פתרון מצ'וקמק. הוא מאפשר רחבה קטנה וצדדית לקבוצה הגדולה ביותר בעם היהודי, אבל זו פשרה שיש בה מקום לכולם, וזה משעוד יותר מרתיח. בעולם שלי – יש מקום למי שאני לא מסכים איתו. בעולם שלהם – אני ועוד רבים לא קיימים. סבתא יבה הייתה דתיה. קצת אחרי מלחמת ששת הימים אמא שלי לקחה אותה לראות את הכותל. עוד לא הייתה רחבה, עוד לא הייתה הפרדה, הרבנות האורתודוקסית עוד לא הפריעה לחיים ליד הכותל. זה לא הפריע לה להתרגש עד דמעות. סבא ישראל היה חילוני שעישן גם ביום כיפור. גם הוא התרגש עד דמעות.

WhatsApp Image 2017-06-25 at 18.03.24.jpeg

סבתא יבה בצעירותה

שיר לשירה – מאחורי הקלעים של מצעד הגאווה

"כולם לחוצים כאן. באנו עם נעליים כדי שנוכל לברוח מהדוקרים. אז פשוט – להיות נחמדים", אמר אלישע לשוטרים בתדריך שהעביר להם. כן – אלישע היה זה שהעביר את התדריך לשוטרים, ולא ההפך. אלישע הוא טרנסג'נדר. הוא לא נולד "אלישע" אלא בת. הרגע הזה – שבו הוא מתדרך את השוטרים של ירושלים איך לדבר עם טרנסג'נדרים ואנשי הקהילה הלהט"בית הוא הרגע שהגדיר בעיני את המצעד. אלישע ואלה חברתו הסבירו לשוטרים שלא פעם יהיה להם קשה לדעת אם עומד בבידוק מולם בן או בת, לא צריך להתבייש לשאול, או לחילופין – להשתמש בלשון ניטרלית, למשל "לפתוח את התיק" כדי לא לפגוע. הם גם הוסיפו שרבים מבני הקהילה סבלו בעבר מן המשטרה, אז יכול להיות שיהיו קללות ומילים לא נעימות. הם התנצלו מראש וביקשו מהשוטרים להבין ולהכיל. מולם ישבו אנשים במדים כחולים, קצת בהלם חייבים להודות, אבל לא צחקו ולא גיחכו, אלא הקשיבו ברצינות ואפילו רשמו הערות בפנקס. כולם רצו שהמצעד הזה יצליח.

vvr.jpg

כגודל החשש, גדול ההצלחה. המצעד בירושלים היה רגע נדיר בתרבות הישראלית שבו פסיפס אנושי התאחד למען זכרה של ילדה, למען מטרה, ועשה את זה בחן וברצון טוב. עשרות אלפי אנשים, פי שלושה מההערכות הכי אופטימיות של המארגנים, שהתכנסו כדי להיות בעד ולא נגד. בעד חופש ביטוי, בעד זכויות לכולם, בעד קבלת האחר. זה היה קהל מגוון – חילונים ודתיים שהיה להם חשוב להפגין נוכחות דווקא בימים אלה, כשדברי הרב לוונשטיין על "סוטים" עוד מהדהדים, כששלוש מאות רבנים מוציאים מכתב תמיכה בו, כשראש העיר החילוני של ירושלים יורק על מצביעיו ומודיע שלא יגיע. המצעד הזה יכול היה בקלות להפוך למחאה נגד כל אלה – אבל האווירה היתה טובה – מספיק היה לראות את השלווה היחסית שבה עמדו כולם בתור האינסופי שנוצר לבידוק (לא חשבו שכל כך הרבה יגיעו), כדי להבין שיש פה משהו אחר – שמח, אופטימי וטוב.

ומסביב היתה משטרה. הרבה משטרה. המון – כ- 2,000 שוטרים. מצעד הגאווה הוא פצע בארגון הזה. הרצח של שירה בנקי בידי רוצח שעשר שנים קודם לכן כבר ביצע את אותו פשע בדיוק, לא היה צריך להתרחש, ובמשטרה יודעים את זה. הם היו עושים הכול כדי שהמצעד הזה יעבור בשלום ממילא, זה תפקידם, אבל אפשר היה להרגיש השבוע התגייסות מיוחדת, רצון עז מתמיד להצליח, וגם לחץ וחשש מכישלון נוסף. אפשר לקרוא לזה דחף לכפר על טעות, או יותר – להוכיח את עצמם. לזכותם – הם עמדו במשימה. בגדול. לא רק במבחן התוצאה – המצעד עבר בשקט, אלא שאפשר היה לחוש שהשוטרים משתלבים באווירה המיוחדת שהייתה ביום חמישי אחרי הצהרים בירושלים – ברצון של כול מי שנכח בבירה, שהכאב על הרצח הנורא של שירה בנקי יתועל לטוב ולא לזרוע עוד שנאה והרס.

לצפייה בכתבה: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1200539

ולתפארת מדינת ישראל

הנה סיפור שיפתיע רבים: בשלוש בבוקר, כשכולם כבר היו גמורים והוואן עשה את דרכו חזרה לתל אביב, הצל, יואב אליאסי, ואני דיברנו על ספרים. ועוד אחד – רק בעיות לוח זמנים מנעו ביום העצמאות הזה דואט בין הצל לבין הזמרת הערביה נסרין קדרי. הוא טוען שלמעריצים שלו זה לא היה אכפת. אני הטלתי ספק. ראה תקדים בית"ר ירושלים, אמרתי לו. הוא התעצבן. בכל אופן, הצל.

"אתה מתמתן" אמרתי לו, "בפעם הבאה שניפגש כבר תהיה פודל". הוא צחק. קצת מחה על הפודל, אבל הודה שהוא מתמתן, או כפי שהוא הגדיר זאת – "לומד את כללי המשחק". זה לא רק שלמסע ההופעות הזה הוא יצא עם אמא ואבא שלו, בת זוגו ובנו בן ה- 3. גם ההתבטאויות שלו, פחות תוקפניות. הוא לא שינה לרגע מעמדותיו – אבל הוא בהחלט משנה את הטרמינולוגיה. זה עובד לו. בשנה שעברה לא הוזמן לאף מופע ליום העצמאות. השנה היו לו שלושה, אם כי באופן פרדוכסלי, התדמית תרמה להזמנות. כשם שהוא "מוקצה" לרבים, יש רבים אחרים שדווקא בגלל שהוא מוקצה, רוצים להזמינו. דווקא הוא שם המשחק של הצל.

הצל משכלל את אומנות ההליכה על הגבול. מגדף, מחרף, מעליב ובוטה, אבל נזהר שלא למתוח את החוט – "תראה לי משפט גזעני או מסית אחד שאמרתי" הוא חוזר ואומר. כשאני משיב לו שהוא מושך אש – שהטוקבקיסטים והעוקבים בדף הפייסבוק מנצלים את הבמה כדי לחצות את אותו הגבול הוא שולף את שפן חופש הביטוי. "למה לשמאל מותר חופש ביטוי ולימין לא?". זה עובד לו. מבחינתו – כולם נגדו – השמאל, התקשורת, ולאחרונה גם הימין – כי לא הזמינו אותו לעצרת התמיכה בחייל היורה בחברון.

התחושה הזאת שהוא מקפיד לשדר, של "כל העולם נגדנו", מנגנת על המיתר הנכון – זר לו היה מגיע לשכונת גילה או לבית שמש וצופה בקבלות הפנים לצל היה יכול לחשוב כי לא נתניהו ראש ממשלה, גם לא בוז'י, אלא זהבה גלאון, והאורח הוא זמר מחתרתי הנלחם את מלחמת העם. המהפך ב- 77 היה רק שמועה מתברר, ועל התחושות האלו בציבור הצל יודע לרכוב מצוין.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1188733

רוחות מלחמה מיותרות

אומרים שיירד גשם ביום שלישי הקרוב. הלוואי. קצת מים משמיים בהחלט יכולים לצנן את האווירה. בינתיים, אם מרימים את האף, לא מריחים את הגשם, גם לא עננים. באוויר יש ריח של מלחמה. עוד לא ריח חזק, אבל ניחוח מאד מורגש.

"חומת מגן 2", "יד ברזל", הרשת רוחשת שמועות על צווי 8 וגיוסי חירום (לא חברים, צה"ל לא מגייס דרך פייסבוק, תרגיעו עם השמועות. אולי מתגברים כמה יחידות מיוחדות, אבל הקבינט הוא זה שצריך להחליט). הכול כרגע ברמת השמועה, אבל האווירה – פמליית נתניהו מדליפה על "מלחמת חורמה", "אם תרצו" רק הריחו דם ומייד יצאו בקמפיין "ביבי תן פקודה" (איזו פקודה? כנראה שלא פקודה לסגת), מוטי יוגב כבר הניע את ה D9, נפתלי בנט, אילת שקד, שלא לומר סמוטריץ' מחממים את הגזרה – רק לצאת למבצע הגדול. בצד השני, אותו דבר. אבו מאזן ממשיך לבכות את גורל אל-אקצה למרות שדבר לא השתנה בהר הבית, בכירי הרשות נכנעים ללחץ (המדומה?) ומסרבים לגנות את הפיגועים וכל אחד תורם וזורק את גזיר האש שלו למדורה. כל צד שמח להאשים את התקשורת שהיא אינה מפרסמת את עוולות הצד השני. בימין הישראלי רועמים על עשרות מקרים של זריקות אבנים ובקבוקי תבערה שלא מקבלים כותרת ראויה. הפלסטינים מלינים שמספר דומה של אירועים שבהם פלסטינים נפגעו, אם מיידי מתנחלים ואם מיידי צה"ל, עוברים מתחת לרדאר של החברה הישראלית.

הסתובבתי הרבה בארבעת החודשים האחרונים באזורי העימות, בשטחים ובירושלים. הייתי עם אנשי כוחות הביטחון, עם מתנחלים ועם פלסטינים. צריך לומר את הדברים באופן ברור. עד עכשיו, זו לא הייתה אינתיפאדה!. ממש לא. זו לא הייתה ההתקוממות העממית הנרחבת שהכרנו בשני הסבובים הקודמים. מדובר היה בקבוצות קטנות, בעיקר של נערים שרובם קטינים, שיצרו את ההסלמה. חלילה להקל ראש. אבן או בקת"ב יכולים להרוג, ולא משנה מי הזורק. גם הקבוצות הללו, היו מוכוונות ומוסטות מלמעלה, אבל מה שאירע בשטח בחודשים האחרונים הדגים מצוין את הקלישאה עד כמה הסכסוך הזה מנוהל בידי הקיצונים, עד כמה הרוב השפוי בשני הצדדים שבוי של הקיצונים. מהצד הערבי, היה זה חימום האווירה בנושא הר הבית, נושא שתמיד מלהיט את היצרים, במיוחד לקראת החגים היהודים. בצד הישראלי, שיחקו לידי הקיצונים המוסלמים הקיצונים היהודים, שהעלו את הר הבית על נס.

משיחות שקטות, שלא למצלמה, עם האנשים בשטח התמונה הייתה שונה לחלוטין. אצל הפלסטינים – הרוב רוצה להמשיך לקום בבוקר, לצאת לעבודה ולהתפרנס בכבוד. אכפת להם מאל אקצה, אבל לא פחות מהמשכורת. דיברתי עם אנשים שממש כועסים על הנערים שזורקים אבנים, אבל לא יעזו לצאת נגדם. למה? תשובה מסודרת לא קיבלתי. מאמין שמדובר בלחץ חברתי, שיכול להסתיים בלחץ פיסי לא מתון. בצד המתנחלי קיבלתי תמונת מראה של הצד הפלסטיני. הרוב רוצים שקט. קבוצה קטנה קולנית ולוחמנית רוצה להדגים ולהראות לכל העולם שהכול, אבל הכול שלנו, ולא משנה המחיר. יש המתנגדים לה, אבל הם לא מדברים הרבה. למה? שאלה טובה.

אנשי כוחות הביטחון סיפרו עד כמה הם מותשים. גם כשעטפו זאת במילים יפות על "עמידה במשימה" ו"מוכנים לכל", ברור היה שלא פשוט לאנשים שלא ראו שבועות את הבית ואת הילדים. גם מגמת ה"תיגבור כוחות" האינסופית שוחקת. בעוטף ירושלים יש כרגע פי 4 כוחות מג"ב באשר בשגרה. המצב דומה בעיר העתיקה בירושלים. כל 50 מטר שוטר. זה לא הפריע לצערנו אמש לדוקר לרצוח שני אנשים ולפצוע שנים נוספים. עכשיו מדברים על תגבור נוסף. מאיפה יביאו? איפה בדיוק יציבו אותם? התוצאה תהיה כנראה שוטרים בשרשרת ידיים בסמטאות העיר העתיקה. דבר נוסף שבולט בכל השיחות עם קצינים במשטרה ובצבא הוא שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, מציינים ששיתוף הפעולה לא נפגע לאורך כל התקופה, מוסיפים "בינתיים" בדאגה, ומציינים את חשיבותו, לנו ולהם.

הימים האחרונים העמידו את המצב הקשה, נפיץ, אך האין אינתיפאדה הזה בצומת מסוכן, ממש על פי תהום. שני מעשי הרצח הכפול, התגובות המתלהמות, והלהטת האווירה יוצרים תערובת נפיצה. בצד הישראלי – רוב השרים שכחו שהם בממשלה, ומתחרים מי יתרום יותר לחימום האווירה. ממש בזמן כתיבת שורות אלו, אני מקבל את ההודעה שציפי חוטובלי, סגנית שר, ולמעשה שרת החוץ בפועל, תצטרף ליוסי דגן בשביתת שבת מול בית ראש הממשלה. אפשר לדמיין את הסיטואציה – אם תהיה ישיבה בנושא משרדה, היא תעזוב את המשמרת, תיכנס לשבת עם נתניהו, ואח"כ תחזור לשבות ממול. יופי של קואליציה. בצד הפלסטיני – אותו דבר. שקרים, הסתה והיעדר קול חזק וברור נגד האלימות. כולם גיבורים גדולים, כולם יודעים שביד חזקה אפשר לפתור הכול. כולם גם שוכחים כמה קל להתחיל מבצע צבאי, אבל אף אחד לא יודע איך הוא יסתיים, או מה יהיה המחיר.

דרוש מבוגר אחראי, דרושים אנשים שיביאו את הסולם כדי לרדת מהעץ, ולא כאלו שישרפו את העץ בעודם עומדים עליו. המילים אופק מדיני, שחוקות, וכרגע נראות רחוקות, אבל צריך לתת תקווה לאנשים שאפשר גם אחרת, לא רק בכוח הזרוע. רק לפני כמה ימים אמר נשיא מצרים שצריך להרחיב את מעגל השלום עם ישראל, והנסיך הסעודי גם דיבר על הצורך הזה. עזבו שלום, זה רחוק מאד, זו האווירה שהדברים משדרים. כלומר – אם רוצים אפשר למצוא את הסולמות, ואת האנשים שיניחו אותם ליד העץ. לצערי הרב, אני חושש ששמענו היטב את תוכניתו המדינית האמיתית של ראש הממשלה שלנו בנאומו באו"ם. הוא פרט אותה לפרוטות במשך 44 שניות ארוכות.

שקט זמני

התחושה הייתה מוזרה. הסתובבנו עם צוותי מג"ב בעיר העתיקה ממש בזמן שהממשלה ישבה לדון בהחרפת הצעדים "מלחמת החורמה" במיידי האבנים, אלא שבסיורים לא היה כלום. שקט מוחלט. הסבירו לנו שעכשיו עיד אל אדחה, חג הקורבן, ולכן העיר שקטה. הסבירו גם שמדובר בתהליך מחזורי וקבוע.

הסיור הזה הותיר אותי בעיקר עם סימני שאלה. מצד אחד – מדברים על כך שמדובר בלשון החזאים ב"התחממות עונתית". כל שנה בתקופת החגים יש גורמים אסלאמיים קיצונים שגורמים לעליית המתח בבירה. השנה השילוב עם הדגש שנותנים גורמי ימין על הר הבית עשה את העניין נפיץ יותר, אז למה לעשות להוסיף שמן למדורה ולהחמיר? מצד שני – אבן זו אבן, ויכולה להרוג, כפי שלצערי נוכחנו רק לפני שבוע.

מצד אחד – כוחות הביטחון מפעילים בבירה הרבה מאד כוחות כדי להשיג את השקט. זה משיג תוצאות, אבל כמה זמן אפשר יהיה לפעול ככה? עם כוחות כפולים, משולשים ומרובעים על קו התפר ובשכונות הערביות? זהו לא פתרון לטווח הארוך, וודאי כשככל שנוקף הזמן, אפקט החיכוך המתגבר עם האוכלוסייה המקומית עלול להחמיר את המצב. כאפה של שוטר פה, מכה מיותרת שם, והנה ההפך משקט. המשטרה גם מתגאה שביקשה מהממשלה את ההקלות בהוראות לפתיחה באש. שוב, אבן אכן יכולה להרוג, אבל הדינמיקה המוכרת מהשטחים, של מהומה – הרוג במהומה, הלוויה, מהומה בהלוויה, עוד הרוג, וחוזר חלילה, לא בטוח שתתרום לשקט בעיר הבירה. מצד שני, אי אפשר לתת פרס לאלימות הערבית, ובוודאי לא לקחת אותה כמובנה מאליה. ובכלל – יש רגעים שנראה שכדאי להביא גננת לטפל בבעיה, ולא קציני מג"ב. מקסימום יועצת טיפולית. 40% ממיידי האבנים שנתפסו בפעילות המואצת של לוחמי מג"ב בשבועיים האחרון הם קטינים, ולסטטיסטיקה הזאת לא נכנסו הקטינים שהם מתחת גיל 12, גיל האחריות הפלילית. זו סיטואציה מורכבת שדי ברור שהתשובה לה היא לא צבאית/משטרתית אלא עמוקה יותר, אבל שוב, ברגע האמת – אבן היא אבן, ויכולה להרוג.

לא רבים מתושבי ירושלים המזרחית משתתפים במהומות ובזריקות האבנים. כשצופים במצלמות האבטחה ואמצעי התצפית רואים שמדובר בבודדים, לפעמים עשרות, של צעירים. בכוחות הביטחון מאמינים כאמור, שמאחוריהם יש יד מכוונת ששמה לה למטרה לשבש את חיי היהודים בעיר ולהעלות את נושא הר הבית על סדר היום. הם מקבלים רוח גבית מהקיצונים היהודים. אחוות הקיצונים. על הדרך הם גם מצליחים לשבש מאד את חייהם של התושבים המוסלמים, שרובם רוצים רק שקט ולהגיע לעבודה בנחת, מה שקשה יותר בימים אלה. יש הרבה מחסומים ונוכחות משטרתית.

מהסיור הזה חזרתי עם המסקנות הכל כך שגרתיות לגבי הסכסוך בכלל, וירושלים בפרט. האחת, שאנחנו שבויים של הקיצונים בשני הצדדים. השניה, ירושלים מחולקת בפועל. אפשר לעטוף את זה בהרבה מילים יפות אבל אלה העובדות בשטח.

אלפי גוונים של אפור

"שלושה פלסטינים נפצעו, אחד מהם באורח בינוני ושוטר מג"ב נפצע באורח קל במהלך הפרות סדר בשכונת שועפט. צעירים פלסטינים יידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוח משמר הגבול בשועפט. הכוח הגיב בירי אמצעים לפיזור הפגנות…." – את הידיעה הזאת (הדמיונית אך מציאותית) ורבות כמוה שומעים בתדירות גבוהה במהדורות החדשות בשבועות האחרונים. לעומת זאת הידיעה הבאה מעולם לא תופיע בחדשות: "כמה צעירים השליכו אבנים לעבר קבר רחל בפאתי בית לחם. לוחמי מג"ב החלו בכניסה לשטחי הרשות הפלסטינית, אולם נכבדי הכפר, בתאום עם הצבא, מנעו מן הצעירים להמשיך ולזרוק אבנים. כוח מג"ב הפגין איפוק ונסוג, והאירוע הסתיים בשקט וללא נפגעים". עכשיו השאלה אלו אירועים מתרחשים בתדירות גבוהה יותר?

רק לפני שבועיים הייתי באזור שייח ג'ראח. כ- 15 נערים פלסטינים יידו אבנים והבעירו פח. מולם עמדו כ- 10 לוחמי מג"ב. פעם אלו רודפים, פעם אלו משליכים. מסביב – עסקים כמעט כרגיל. הערבים נוסעים ברחוב ואומרים לי על האירוע" זה קטן, רק כמה ילדים". המתנחלים שגרים לא רחוק אומרים "זה קטן, רק כמה ילדים". מכוניות נוסעות, אנשים ממשיכים בקניות. כמעט שגרה, או שאולי זו השגרה. ובכלל מהי שגרה באזורים האלה? ככתב, זו דילמה קבועה באירועים כאלה. על מה לדווח – על זריקות האבנים, הבערת הפח, המרדף, ירי גז מדמיע – הלא מדובר באירוע בלתי שגרתי בעליל. מאידך. החיים לא נעצרו, כמעט כולם מסביב לאותה מהומה המשיכו בשלהם, אפילו עברו דרכה לפעמים. זו החמרה במצב?

אז יש אינתיפאדה או אין אינתיפאדה? עליית מדרגה באלימות בשטחים בכלל ובאזור ירושלים בכלל יש, אין ספק, בוודאי לאחר שבוע שבו נהרגו שני אזרחים ישראלים בפיגועי טרור בת"א ובגוש עציון, אבל התשובה , כך מתברר אינה צבועה בשחור לבן. סנ"צ אורי ביטון, מפקד גדוד מג"ב המופקד על הצד הדרומי של עוטף ירושלים, הגדיר זאת כעליית מדרגה, אבל רוב האירועים, הוא אומר, אינם חורגים מן השגרה – רק ההיקפים. השגרה של ביטון ולוחמיו מורכבת מאירועים כמעט כולם צפויים ומתוזמנים. תלמידים מסיימים ללמוד במחנה פליטים בשעה 1500, וב- 15:15 יש זריקות אבנים קבועות על עמדה X. ליד אבו- דיס בימי שישי אחרי התפילה יעופו אבנים באותו מקום ובאותה שעה ויש עוד עשרות דוגמאות. מה השתנה בשבועיים-שלושה האחרונים? ההיקפים. אם השגרה היא 10-15 צעירים, אז לאחרונה מדובר ביותר אנשים, עם מסיתים, זיקוקים ובקבוקי תבערה, ועדיין – לדבריו, מדובר בשגרה. שוב אותה מילה – שגרה.

בני אדם אוהבים להבין את העולם סביבם בשחור ולבן, עם הגדרות ברורות. יום בשטח עם לוחמי מג"ב מוכיח עד כמה המציאות צבועה באלפי גוונים של אפור.

סינדרום ירושלים

מדכא להסתובב על קו התפר בירושלים ביום שלאחר פיגוע. כמעט מכולם, יהודים וערבים , שומעים טענות מוכרות שבמקרה הטוב לא תורמות לשום דבר, ובמקרה הפחות טוב מלבות את היצרים הבוערים ממילא. כולם מדברים על אינתיפאדה, מרגישים באוויר קצת אינתיפאדה, אבל באותה נשימה גם מודים שהאינתיפאדה הזאת בינתיים עוד בעצימות נמוכה מאד.

יש הסכמות ויש "הסכמות" בין יהודים לערבים בירושלים. נתחיל מה"הסכמות". שני הצדדים טוענים שהמשטרה והשר לביטחון הפנים אשמים. הימין מאשים את המשטרה באוזלת יד, בהפגנת רכות, רפיסות. למה לא נכנסים עמוק יותר לשכונות הערביות, למה לא מכסחים/מרביצים/מונעים/מסלקים. החצים האלה מופנים בעיקר כלפי מעלה, אל הממשלה. יש שמועות ואמירות ששמים מגבלות לשוטרי מג"ב. הערבים מסכימים בחפץ לב שבמשטרה אשמה, אך מהסיבות ההפוכות בדיוק – יד חזקה מדי, קשה, מעצרי שווא. עיקר התרעומת היא על מעצר ילדים, על שילדים מפחדים ללכת לבית הספר מאימת המשטרה.

עוד "הסכמה" היא הקביעה שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים. הערבים קובלים שהבתים שהמתנחלים רכשו בסילואן, ובכלל בלב שכונות ערביות, אינם חוקיים, שהקנייה נעשתה בדרכי רמייה, אך במתנחלים לא נוגעים בעוד שבבניה הערבית מטפלים בחומרה. היהודים מתלוננים שיהודי שהיה מפגין את רמת האלימות שנהוגה בשכונות הערביות, להלן זריקת אבנים/בקת"בים/מכל-הבא-ליד היה נעצר/מורחק מזמן, ובכלל – שערבים יכולים להסתובב ולגור בכל העיר, בעוד ליהודים יש אזורים שהם סכנה של ממש.
אבל מעניין יותר היה לשמוע את ההסכמות האמיתיות, ואת האמירות שנאמרות בטון קצת יותר נמוך מן הצעקה המזרח תיכונית המקובלת. במפתיע – גם אנשי ימין יהודים וגם ערבים, כל אחד מסיבותיו הוא, חושבים שהעירייה והמדינה צריכות להשקיע יותר בשכונות מזרח העיר, לצמצם את העוני, לשפר תשתיות – במיוחד חינוך – לתת תקווה לחיים טובים יותר, דבר שיגרום לירידה במפלס האלימות.
היה מעניין לשמוע ערבים יוצאים נגד הרשות הפלסטינית, אומרים ש"אלה סידרו את עצמם טוב מאד ברמאללה ובשכם, אבל שכחו אותנו". הם אמרו שלא באמת מעניין אותם מי יהיה הריבון, דיברו על הרצון לחיות בשכנות טובה עם היהודים, אבל לא כך. לא כשנכנסים בחשכת הליל לגור בשכונה, כשהבית נקנה ברמייה, בעסקה סיבובית דרך מתווכים לא ישרים. להבדיל, היה מרתק לראות את אריה קינג, פעיל מוכר – מקבל טלפון ממש מול עיני מערבי המעוניין למכור לו בית בשייח ג'ראח. זו תופעה מוכרת, אמר קינג. מייד אחרי שיש כניסה של מתנחלים לבתים במזרח ירושלים, מגיעים טלפונים מערבים המעוניינים למכור, לעשות כסף.
פגשנו יהודים שהעידו שהם מפחדים, ערבים שאמרו שהם מפחדים, ובעלי עסקים שהתלוננו על ירידה דרסטית בהכנסות. מה שמדהים היה שכולם הסכימו שיש אינתיפאדה, ובאותה נשימה גם הודו שזה עדיין "בקטן". עמדנו בשייח ג'ראח מול פח בוער, 5-6 נערים זורקי אבבנים וכ- 10 מג"בניקים שניסו לעשות סדר. החיים מסביב נמשכו, כמעט כסדרם. הערבים שעברו אמרו לנו שזה "בקטן", וחלקם ציינו שהם סובלים מזה לא פחות מהיהודים (אין עבודה, אין קונים יהודים, אין רכבת). היהודים בהתנחלות מעלה זיתים הסמוכה אמרו לנו שזה בקטן, שידעו ימים קשים מאלו, שהם בקלות מתגברים על זה, שהמהומה הקטנה היא לא הדבר שירתיע אותם, ובכלל. מכוניות נסעו, אנשים דיברו זה עם זה וברקע כמה מגב"ניקים וצעירים ערבים שיחקו באינתיפאדה.
מתי המשחק נגמר – כשמדברים על הר הבית. אני לא חושב שבציבור היהודי מבינים את האפקט שיש לניסיונות קיצונים יהודיים להתפלל בהר הבית (בגיבוי נלהב של חברי כנסת) על הרחוב הערבי. זה לא רק אבו מאזן והמלך חוסיין שיצאו פומבית נגד הניסיונות הללו, אלא כמעט כל ערבי שפגשנו ברחוב. "האינתיפאדה השנייה החלה כששרון עלה על הר הבית" הזהירו, "גם האינתיפאדה השלישית עלולה להתחיל שם". גם גם הגדולים שבמתונים – אלו שדיברו נגד האלימות, שאמרו במפורש שאחרי שהאינתיפאדה השניה הרסה להם 4 שנים מהחיים הם בוודאי לא רוצים שלישית, טענו שהקו האדום הוא הר הבית. "יש סטטוס קוו" אמר אחד מהם, "למה לא לשמור עליו?. ראית מוסלמים מתפללים בכותל? למה אתם צריכים להתפלל בהר הבית? בואו נשמור על הסטטוס קוו".
לפני כמה שנים טובות ישבתי לשיחה מרתקת עם בתו של אחד המנהיגים הפלסטינים הבולטים בשטחים. בחורה מרתקת, משכילה, שהתחנכה במיטב בתי הספר והאוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה. דיברנו על הסכסוך, על פתרונות. עברנו נושא אחר נושא וגילינו שאם העניין היה בה ובי, כל ה"תהליך המדיני" היה מתקדם די בקלות. ואז הגענו להר הבית. הייתה שתיקה, ואז היא חייכה ואמרה – מצידי – תקחו אותו אתם. עזבי, אמרתי – קחו אתם. שוב הייתה שתיקה ושנינו צחקנו. צחוק מר הפעם. זה לא ילך. יותר מדי קדושה. הרבה יותר מדי.
התבקש שאשים כאן את הכתבה שעשיתי מאותו יום שוטטות על התפר, בין אינתיפאדה לשגרה, אבל נזכרתי שלפני כשנה ניסיתי בדרך קצת אחרת לומר עד כמה הקדושה העודפת הזאת מוציאה את ירושלים מדעתה. נראה לי מתאים יותר.

רכבת לא קלה

"אתה יודע, כל הירושלמים יוצאים כאן פחדנים או גזענים", אמרה לי לאה העורכת, שהיא ירושלמית גאה. בבקשה – עניתי. יש לנו שעתיים חומר גלם, בואי ננסה למצוא משהו אחר. האדם היחיד שדיבר קצת אחרת הייתה מירי, שאמרה את הדבר הכי בנאלי והכי נכון – ירושלים שבויה של קיצונים מחרחרי ריב. זה נכון על ירושלים, זה נכון על הסכסוך כולו.
כשחושבים על זה – ביום שלישי בערב, עם היוודע הרצח המזעזע של שלושת הנערים, יצאה הפגנת הימין הקיצוני. קראו "מוות לערבים", הרביצו לערבים עוברי אורח. כמה אנשים היו שם? 2,000 – 3,000?
למחרת, כשנודע על הרצח המזעזע כל הנער משועפאט, התחילו המהומות בעיר המזרחית – שרפו תחנות רכבת, זרקו אבנים, הרביצו ליהודים עוברי אורח. כמה מתפרעים היו שם? – 2,000 – 3,000? ועדיין – ביום חמישי בבוקר היו התושבים תחת הרושם העמוק של מעשי שני הצדדים. שעות ארוכות נסענו ברכבת הקלה, מהר הרצל ועד לגבעת התחמושת, התחנה האחרונה נכון לעכשיו, ולעוד הרבה חודשים. פחד ושנאה התערבבו להם.
מה שכן – הרבה אמרו לנו – אם הייתם באים כמה ימים קודם – הרכבת הייתה דוגמה לדו-קיום. אשליית העיר שחוברה לה יחדיו.