האישה שנותרה לבדה בעולם

היו לאצבעות שלה ניחוח של געגוע. וכשהיתה מלטפת את הראש שלי, אפשר היה להרגיש את הכמיהה כמו זולגת לה מבין האצבעות.

קראו לה רבקה בורלק. אמא של ישראל בורלק, שהשם שלו חקוק על המצבה שמאחורי.

רבקה בורלק היתה חברה של סבתא שלי. היא היתה באה לבקר אותה פעם בשבוע. הולכת ברגל מתל מונד, שם גרה בשנותיה האחרונות. בכפר הס כבר לא יכלה לגור יותר. זה היה כואב מדי.

ישראל בורלק נהרג בקרב על טירה. הוא היה בן יחיד. אבל הסטטוס הזה –"בן יחיד" לא מנע מישראל, "תולה" כפי שכינו אותו, להתעקש לשרת שירות קרבי למרות מחאות הוריו. "לא אשמתי שאין לי אחים ואחיות, מישהו לא צריך להיהרג בעדי" אמר. האמת שהיתה לו אחות, שמתה בילדותה. רבקה כבר איבדה ילד אחד לפניו.

אני זוכר את הדמות הקטנה, הנמוכה, שמטפחת ראש ומעין הילה של עצבות עטפו אותה. בניגוד לחברות אחרות של סבתא שהיו משחקות איתנו, הנכדים, רבקה התעלמה כמעט לחלוטין מהילדים סביבה. רק לפעמים, כשעברנו ממש לידה, היתה שולחת יד מגששת, כמעט טועה, ומלטפת ליטוף קצר שגם הילד בן שבע שהייתי הרגיש מייד שמיועד לראש אחר. בסוף הביקור, אחרי התה ועוגת הפרג, כמעט תמיד סירבה להצעה להסיע אותה בחזרה לתל מונד. אמא שלי היתה עומדת ומסתכלת ברבקה המתרחקת, מדדה על מקל – ואומרת בטון חצי שבור – " אין לה אף אחד. היא לגמרי לבד בעולם הזה".

_{ישראל בורלק ז"ל}

ישראל בורלק היה בן 18 כשנהרג. אחד הנערים שנקראו, יום לפני הכרזת המדינה, לקחת חלק בפעולת הסחה מצפון, רגע לפני שכובשים את טירה. כבר תיכננו את הקומזיץ שיעשו אחרי הניצחון, אבל הפעולה החובבנית הזאת הסתיימה ב- 24 הרוגים, חמישה מהם מכפר הס. בכל פעם שמדברים על "הקרב על טירה", אני נזכר ברבקה בורלק. פעם חשבתי שדור המייסדים של רבקה וחבריה חשקו שיניים וספגו בשתיקה את האובדן הנורא, את דין התנועה ששלחה את ילדיהם לקרב. עם השנים התברר שחודש אחרי שלחו ההורים השכולים מכתב למשרד הביטחון ותבעו למנות שופט חוקר. הניסוח במכתב מאופק – אנו משוכנעים, כתבו ההורים, כי פעולה זו שהביאה אסון כה כבד עלינו – בוצעה שלא כראוי. "לא כראוי". שופט חוקר מעולם לא הגיע. התחקירים הצבאיים היו יבשים וסיכמו את הקרב כ"פצע פתוח".

כילד, הזהירו אותי שלא לשאול את רבקה שאלות. לא לחטט בפצע הפתוח, ולי היו הרבה שאלות שלא העזתי לשאול – על ישראל, על הקרב, ולמה שתקה, ומה היתה עושה היום, בזמנים אחרים. ההזדמנות היחידה לדבר איתה על הנושא היתה כשרבקה תרמה סכום כסף לרכישת ספרים לספרית כפר הס. בתור הבן של הספרנית קיבלתי את המשימה להחתים כל ספר בחותמת סגולה – שעליה נכתב – "לזכר בני – ישראל בורלק, ולזכר בעלי – שאול בורלק". שאול מת משברון לב אחרי שבנו נהרג. כשבאנו להראות לה את הספרים הראשונים נושאי החותמת, ראיתי אותה מחייכת בפעם היחידה, ושוב לא העזתי לשאול, אבל אני חושב שהיא היתה מרוצה מההנצחה, ומהבמה שבחרה – על ספר שיום אחד ילד מכפר הס יפתח ויקרא. כי זה מה שנותר לה, לאישה שנותרה לבדה בעולם. הידיעה שלו לרגע – עוד מישהו יזכור את ישראל בורלק.

_{הוקרא בטקס יום הזיכרון בכפר הס, 3.5.2022}

להשתין על ההיסטוריה

נתחיל ב – 1924. אז סבא וסבתא שלי, ישראל וחווה לוין, היו חברים בגרעין "יזרעאל" שרק הוקם. 80 משפחות חלוצים שהתאגדו ("יצרו קולקטיב") כדי להקים מושב בארץ ישראל. למה יזרעאל? כי הם רצו להקים את המושב בעמק יזרעאל, ליד כפר יחזקאל למען הדיוק. למה דווקא שם? כי זה היה המרכז בה' הידיעה – נהלל, כפר יחזקאל, הצנתרום של הפיילה, כפי שאמרו אז, לב תחיית ההתיישבות הציוניות העובדת, הגואלת את הקרקע.

חברי ארגון יזרעאל

שבע שנים הסתובבו חברי גרעין יזרעאל בצפייה שחלומם יתגשם. בינתיים עבדו בשדות זיכרון יעקב ובנימינה, בעמק ובגליל – היכן שנזקקו לידיים עובדות ולבם יצא אל אדמות העמק. הזמן חלף, שנה ועוד שנה, ומושב לא קם. היו הבטחות, היו דיבורים, היו תוכניות גדולות אבל הם לא ראו דבר מהמוסדות ציוניים והקרנות למיניהן שהבטיחו מזומנים כדי לקנות אדמות, והשאירו את החלוצים רק עם קדחת, בלי מרכאות הפעם.  

לקראת 1930 רחשו שורות הפועלים – אפשר להקים יישוב במסגרת "התיישבות האלף" – המשמעות: יהיה מושב, תהיה הגשמה, יעבדו את האדמה, אבל בשרון ועם כוכבית – כל משפחה תקבל רק 7 דונם, ולא יוכלו להקדיש את עצמם לחלוטין לבניית יישובם – ביום יעבדו כשכירים בפרדסי האזור ובלילה יעבדו את חלקת אדמתם הקטנה. ומה עם העמק? החלום? החזון? בתוך ארגון יזרעאל הקטן רבו המחלוקות והריבים. לאספת החברים הסוערת שכונסה הגיע החבר אברהם הרצפלד -ממקימי ההסתדרות הכללית, ממייסדי אחדות העבודה, חבר אישי של ברל ופעיל הידוע בהקמת יישובים. החבר הרצפלד הפציר בחברים לעשות שינוי כיוון של מאה שמונים מעלות מהעמק לשרון שהיה אז דל בישובים יהודים, לשכוח מהריבים והפילוגים ולפעול יחד להנחת עוד אבן בחומת המדינה  שבדרך. הוא גם הבטיח כסף, 2/3 מעלות הקרקע (את השליש הנוסף הם שילמו מכספם ורשמו הכול על קק"ל, אבל זה כבר סיפור אחר). היו צעקות, מריבות, ויכוחים שהגיעו לטונים גבוהים, אך בעקבות הנאום חוצב הלהבות של הרצפלד הוחלט שעדיף ציפור בשרון מאשר שתיים בעמק יזרעאל. סבא וסבתא שלי היו בין 26 המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע. בהתחלה קראו לישוב "יזרעאל", ורק אחרי כמה שנים, כשהפנימו שאפשר לשכוח מהחלום והבינו את האבסורדיות שבעניין, שונה שמו לכפר הס.

 חוזרים ל- 2013: אתמול נסעתי עם שלושת הגמדים לאזכרה של סבא וסבתא השניים שלי, מצד אבא – אליעזר ולאה ורד, ממייסדי קיבוץ אפיקים (ככה זה אצל קיבוצניקים – האזכרות בשבת). אזכרה היא מילה כבדה מדי. מדובר במפגש של המשפחה המורחבת. באים לבית הקברות, יושבים קצת, מדברים הרבה, משלימים פערים ואח"כ נוסעים לארוחת צהריים אצל דודה הדס. ריטואל משפחתי.

תומר בבית העלמין באפיקים

הגענו גם אנחנו – בית הקברות באפיקים הוא מקום יפהפה – כולו עצים, ודשא, והגמדים רצו ישר להשקיף על הירדן המתפתל למרגלותיו ועל הגבעה המוריקה ממול. סתו (בת 10) ותומר (6.5) אוהבים לדון בהרחבה – על הקיבוץ, על סבא וסבתא ("יש ציור של בננות על הקבר של סבא-רבא כי הוא היה אחראי על הבננות"), על הירדן ("הירדן קטנצ'יק – אתה בטוח שזה נהר"), על הנוף, על המתים ועל החיים – בקיצור לא חסר. אלעד (בן 3), לעומת זאת, פחות התרשם. הוא יותר התלהב מהמרחבים, מהדשא ומהמבנים המוזרים מבטון שאפשר לעלות ולרדת מהם. ניסינו להסביר שלא מקובל ואסור אבל לא היינו בטוחים עד כמה העניין הופנם באמת.

סתו, תומר ואלעד

סיימנו באפיקים. הבעיה עם הגמדים היא שמאז שאבא שלהם מנחה תכנית טיולים, הם דורשים גם לטייל, ורצוי לאותם מקומות בדיוק שאבא היה בהם. צודקים. מכיוון שרק לאחרונה סיימנו לצלם את "על הדרך" בדרום הכנרת (תשודר ביום שלישי 26.3 ב- 21:00) והגמדים שמעו לא מעט חוויות, נשמעו באוטו לא מעט טרוניות ודרישות לנצל את אור השמש. עשיתי להם הפתעה – לקחתי אותם ל"רוב רוי" ושטנו על קאנו אינדיאני בירדן. האושר היה בשמיים ("וואו אבא, הירדן ממש לא קטנצ'יק").

הגמדים בקאנו על הירדן

זה לא הספיק. לאור דרישת הקהל המיניאטורי וגם אי הפנמה מסוימת של תקדימי הבוקר, נסענו לבית הקברות של קיבוץ כנרת. גם שם היינו בצילומי התכנית. סתו רצתה מאד לראות את הקברים של נעמי שמר ורחל, תומר את הקבר של משה הס ואלעד שמח לצאת מהמכונית. המקום מדהים – על שפת המים שחזרו אחרי הגשמים, כולו בצל והאווירה רגועה ושקטה, במיוחד כשהיינו שם לבד לגמרי, מה שיתברר כמזל גדול. התהלכנו בין הקברים שכל אחד מהם מספר סיפור שונה ופרק אחר בתולדות המדינה. ליד נעמי שמר שרנו את "חורשת האקליפטוס", ראינו את קברו של משה הס, ישבנו על ספסל השיש ליד רחל הוצאנו את ספר השירים וקראנו – זו הייתה פשוט חוויה. כמובן שביקרנו גם את בורוכוב ופינסקר וברל כצנלסון שקבור בין אהובתו לאשתו, ועל כל אחד סיפרנו ודיברנו, ואלעד בינתיים רץ למעלה ולמטה, מצא אבנים ופרחים – גם הוא נהנה. ואז ראינו את הקבר של אברהם הרצפלד. אבן גדולה שלרגליה שני שיחים נאים. "לא רק משה הס קבור כאן, אלא עוד מישהו שקשור מאד לתולדות המושב שלנו", וסיפרתי להם על הרצפלד, והאסיפה והויכוח.

המשכנו ללכת סתו, תומר ואני בין שורות המצבות, דיברנו על החיים הקשים שהיו לחלוצים, החום, הקדחת, העבודה הקשה, כשלפתע שמענו צעקה רמה: "אני צריך פיפי". ועוד לפני שהספקנו לזנק, לעצור, למנוע (אי הפנמה של תקדימים, כבר אמרתי) – ראינו מכנסיים מופשלות, טוסיק קטן חשוף, וקשת אלגנטית דווקא על….. שני השיחים הנאים לרגליו של הרצפלד המנוח. 

אני אישית מודה מעומק לב להרצפלד על שבזכותו כפר הס עומד היכן שהוא ולא אי שם בקצה העמק, ואני באמת לא יודע מה הייתה העמדה של סבא שלי באותם לילות ארוכים של דיונים. אומרים עליו שבניגוד לנכד היה איש שקט שלא הרבה במילים. יכול להיות שדווקא בשל כך, ייתכן שהמילה האחרונה בויכוח בין המוסדות הציוניים לארגון יזרעאל נאמרה אתמול, 83 שנים אחרי.