המלחמה על גבול השלום

השם של שלוחת דאעש בסיני קצת מצחיק בשנייה הראשונה. "מחוז סיני". כאילו מדובר באיזו קופת חולים, או איזה ארגון מסודר שחבריו מסתובבים עם תעודת חבר מהוגנת בכיס. בפועל, שום דבר לא מעלה חיוך כשמדובר בארגון הזה. דאעש סיני נולד לפני כשנתיים, כשארגון טרור מקומי, "אנצאר בית אל-מקדס" נשבע אמונים למדינה האסלאמית. כ- 500 חיילים וקצינים של צבא מצרים נהרגו מאז בפיגועים שביצע דאעש סיני או בקרבות מול לוחמי הארגון. זהו מספר בלתי נתפס כמעט של אבדות לכוח סדיר מול לוחמי גרילה, אבל הוא מעיד על כוחו ועוצמתו של הארגון בחצי האי סיני. מאידך, חצי האי סיני הוא כר טבעי לארגון כמו המדינה האסלאמית. זהו אזור שמיושב בעיקר בשבטים בדואים שלהם היסטוריה רבת שנים של מרד בשלטון המרכזי והסתמכות על הברחות ופשע כדרך חיים. השילוב הקטלני של המהפכה במצרים, שרופפה את השלטון המרכזי במדינה, עליית האחים המוסלמים והדחתם, וכמובן -הקמת הח'ליפות החדשה, ארגון המדינה האסלאמית, רק נתנו דרור לכוחות הפועלים ממילא בחצי האי להגביר את כוחם.

למדינת ישראל יש כ- 400 קילומטר של גבול עם מצרים בחצי האי סיני. 400 ק"מ שגובלים עכשיו בכאוס ותוהו בבוהו. לא צריך להפליג בדמיון כדי להבין את גודל האיום. ב- 2010 ל 2012 ביצעו כוחות הג'יהאד העולמי מספר פיגועים נגד ישראל. באוגוסט 2011 נהרגו 8 ישראלים בפיגוע באוטובוס בכביש. שנה בדיוק אחר כך, באוגוסט 2012 בוצע נסיון חדירה דרך מעבר ניצנה באמצעות נגמ"ש שנגנב מהצבא המצרי, והיו מספר אירועים של ירי רקטות לעבר אילת – כל אלו, עוד לפני שדאעש נכנס לתמונה. מאז האיום רק גדל. תרחיש האיום הוא של ניסיון חדירה לישוב על הגבול וחטיפת בני ערובה, או לחילופין חטיפת חייל או תקיפה של מוצב צה"לי. כאמור, לא צריך לדמיין יותר מדי, או להפעיל מודיעין מתוחכם. אלו בדיוק הפעולות שנוקט הארגון נגד צבא מצרים. הוא גם מקפיד לתעד ולהעלות ליוטיוב את ההתקפות.

הצטרפתי השבוע ללוחמי יחידת המסתערבים של מג"ב שהוצבו בהחלטה של מערכת הביטחון בגבול. הקילומטרים הצחיחים שלאורך הגדר אינם "מקומם הטבעי", אין שם יישוב להסתערב בו. הם שם כי ברור היה שחייבים כוח עילית המתמחה בלוחמת נגד טרור סמוך ליישובים ולמעבר ניצנה, או כפי שהגדיר זאת מפקד היחידה, סנ"צ ר' – "אנחנו צריכים להגיע לאירוע תוך 10 דקות, אחרת, אין לנו מה לחפש שם". לכן הם שם, במגורים זמניים, פועלים ממתקנים מאולתרים. זו יחידה של מקצוענים. חצי מהם אנשי קבע, המחצית השניה לוחמים סדירים. סנ"צ ר', מפקד היחידה, מסיים השבוע את תפקידו אחרי שנתיים וחצי. בדיוק בשבוע שנכנס לתפקיד, נולדה לו בת. "אני לא מצליח ליהנות ממנה כפי שאני רוצה", אמר לי, "אבל זו העבודה". אצל החבר'ה האלה הביטוי "לילות כימים" הוא פשוטו כמשמעו.

הם עובדים קשה, למרות שלשמחת כולם, דאעש לא הפנה את נשקו לעבר ישראל, לפחות בינתיים. הם מתכוננים במרץ ליום שזה יקרה, אבל בינתיים יש להם תעסוקה אחרת – קשה ומסוכנת לא פחות. מדינת ישראל בנתה גדר בעלות של מילארדי דולרים על הגבול עם מצרים. הגדר אמנם עצרה את הברחות בני האדם והגעת הפליטים, אבל לא עצרה את המבריחים הבדואים הפועלים מסיני. הברחות הסמים והנשק נמשכות, והגדר רק גרמה להם להיות מסוכנים יותר. ההברחות מתבצעות עכשיו תוך כדי ירי באש חיה. בעיקר על הצבא המצרי המוצב לאורך הגבול, אבל גם על הצבא הישראלי האורב להם. צריך לצפות בסרטונים מן ההיתקלויות באש המופיעים בכתבה כדי להבין עד כמה המצב אלים ומסוכן – שדה קרב של ממש. זו מציאות של קרבות הרחוקה מאד מעין הציבור הישראלי.

שתי נקודות מעניינות שעלו מתוך השיחות עם לוחמי היחידה. האחת – היחסים עם הצבא המצרי. ככלל, זו יחידה סודית שפועלת בחתימה נמוכה, כך שהם מחפשים מינימום של מגע עם המצרים. רק לפעמים, כשהם גלויים ליד הגדר, יש חילופי צעקות. אבל כשיש התקלות עם מבריחים, וחשוב לזכור, המבריחים מכוונים את האש בעיקר נגד הצבא המצרי, חיילי הימ"ס מוצאים את עצמם בסיטואציה מורכבת. המבריחים יורים לכל עבר, כך גם החיילים המצרים. הוראות פתיחה באש מעולם לא היו הצד החזק של הצבא המצרי. חיילי הימ"ס צריכים גם להגן על חייהם וגם להיזהר לא לפגוע בחיילי צבא מצרים, כדי שלא תיווצר תקרית דיפלומטית. שיתוף הפעולה בגזרה הזאת חשוב מאד. החשש והמתח בגבול הם תמידיים, ונותנים את אותותיהם בכולם. לראיה – הירי של הכוח המצרי לעבר עובדי משרד הביטחון ממנו נהרג נימר אבו עמאר בן 15 (ירי שקרה ביום שבו צילמנו את הכתבה). לפי התחקיר, הכוח המצרי היה חדש, לא עודכן על העבודות בגדר, וחשד בנער שהלך לתוך השטח המצרי שהוא מבריח.

הנקודה השניה – היחידה משמרת גם את יכולת ההסתערבות המבצעית שלה. המבריחים ברובם מן הפזורה הבדואית, וכדי לפעול בתוך הישובים הבדואים ולתפוס אותם הלוחמים נוקטים בשיטות מסוערבות (סרטונים מפעילות מבצעית בכתבה). בין הלוחמים המשתתפים בפעולות מעין אלו גם חיילים בדואים. קל להם להסתוות בשטח, אבל הדילמה לא פשוטה. גם שיטות הפעולה נגזרות מן הפעולות הננקטות נגד מחבלים בשטחים, אלא שכאן מדובר בישוב ישראלי, שתושביו אזרחים וחלקם אף משרתים בכוחות הביטחון. "היינו מוותרים על כך אם יכולנו", אומר סגן ניצב ר', "אבל זו הדרך היחידה להגיע אל המבריחים האלה, ובסופו של דבר אנחנו גם שוטרים. גם חיילים המבצעים פעולות כאלה, וגם שוטרים שיש להם סמכויות לעצור אזרחים".

אבל מעל כול הדילמות מרחף איום דאעש. יש קשר ישיר בין המלחמה בהברחות והחשש מפיגוע מעשה המדינה האסלאמית. הפלטפורמה המשמשת את המבריחים, השיטות והידע,יכולים בקלות לשמש גם את דאעש. בסופו של דבר, מדובר מאותם שבטים מצידו השני של הגדר ששיתוף פעולה ביניהם הוא מעשה יום יומי. סנ"צ ר' בטוח שפיגוע כזה הוא רק עניין של זמן. זמן והחלטה של אנשי דאעש. ועוד הערה קטנה – כדאי לזכור שכל המתואר כאן – מתרחש בגבול של שלום…

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1216026&sid=126

רוחות מלחמה מיותרות

אומרים שיירד גשם ביום שלישי הקרוב. הלוואי. קצת מים משמיים בהחלט יכולים לצנן את האווירה. בינתיים, אם מרימים את האף, לא מריחים את הגשם, גם לא עננים. באוויר יש ריח של מלחמה. עוד לא ריח חזק, אבל ניחוח מאד מורגש.

"חומת מגן 2", "יד ברזל", הרשת רוחשת שמועות על צווי 8 וגיוסי חירום (לא חברים, צה"ל לא מגייס דרך פייסבוק, תרגיעו עם השמועות. אולי מתגברים כמה יחידות מיוחדות, אבל הקבינט הוא זה שצריך להחליט). הכול כרגע ברמת השמועה, אבל האווירה – פמליית נתניהו מדליפה על "מלחמת חורמה", "אם תרצו" רק הריחו דם ומייד יצאו בקמפיין "ביבי תן פקודה" (איזו פקודה? כנראה שלא פקודה לסגת), מוטי יוגב כבר הניע את ה D9, נפתלי בנט, אילת שקד, שלא לומר סמוטריץ' מחממים את הגזרה – רק לצאת למבצע הגדול. בצד השני, אותו דבר. אבו מאזן ממשיך לבכות את גורל אל-אקצה למרות שדבר לא השתנה בהר הבית, בכירי הרשות נכנעים ללחץ (המדומה?) ומסרבים לגנות את הפיגועים וכל אחד תורם וזורק את גזיר האש שלו למדורה. כל צד שמח להאשים את התקשורת שהיא אינה מפרסמת את עוולות הצד השני. בימין הישראלי רועמים על עשרות מקרים של זריקות אבנים ובקבוקי תבערה שלא מקבלים כותרת ראויה. הפלסטינים מלינים שמספר דומה של אירועים שבהם פלסטינים נפגעו, אם מיידי מתנחלים ואם מיידי צה"ל, עוברים מתחת לרדאר של החברה הישראלית.

הסתובבתי הרבה בארבעת החודשים האחרונים באזורי העימות, בשטחים ובירושלים. הייתי עם אנשי כוחות הביטחון, עם מתנחלים ועם פלסטינים. צריך לומר את הדברים באופן ברור. עד עכשיו, זו לא הייתה אינתיפאדה!. ממש לא. זו לא הייתה ההתקוממות העממית הנרחבת שהכרנו בשני הסבובים הקודמים. מדובר היה בקבוצות קטנות, בעיקר של נערים שרובם קטינים, שיצרו את ההסלמה. חלילה להקל ראש. אבן או בקת"ב יכולים להרוג, ולא משנה מי הזורק. גם הקבוצות הללו, היו מוכוונות ומוסטות מלמעלה, אבל מה שאירע בשטח בחודשים האחרונים הדגים מצוין את הקלישאה עד כמה הסכסוך הזה מנוהל בידי הקיצונים, עד כמה הרוב השפוי בשני הצדדים שבוי של הקיצונים. מהצד הערבי, היה זה חימום האווירה בנושא הר הבית, נושא שתמיד מלהיט את היצרים, במיוחד לקראת החגים היהודים. בצד הישראלי, שיחקו לידי הקיצונים המוסלמים הקיצונים היהודים, שהעלו את הר הבית על נס.

משיחות שקטות, שלא למצלמה, עם האנשים בשטח התמונה הייתה שונה לחלוטין. אצל הפלסטינים – הרוב רוצה להמשיך לקום בבוקר, לצאת לעבודה ולהתפרנס בכבוד. אכפת להם מאל אקצה, אבל לא פחות מהמשכורת. דיברתי עם אנשים שממש כועסים על הנערים שזורקים אבנים, אבל לא יעזו לצאת נגדם. למה? תשובה מסודרת לא קיבלתי. מאמין שמדובר בלחץ חברתי, שיכול להסתיים בלחץ פיסי לא מתון. בצד המתנחלי קיבלתי תמונת מראה של הצד הפלסטיני. הרוב רוצים שקט. קבוצה קטנה קולנית ולוחמנית רוצה להדגים ולהראות לכל העולם שהכול, אבל הכול שלנו, ולא משנה המחיר. יש המתנגדים לה, אבל הם לא מדברים הרבה. למה? שאלה טובה.

אנשי כוחות הביטחון סיפרו עד כמה הם מותשים. גם כשעטפו זאת במילים יפות על "עמידה במשימה" ו"מוכנים לכל", ברור היה שלא פשוט לאנשים שלא ראו שבועות את הבית ואת הילדים. גם מגמת ה"תיגבור כוחות" האינסופית שוחקת. בעוטף ירושלים יש כרגע פי 4 כוחות מג"ב באשר בשגרה. המצב דומה בעיר העתיקה בירושלים. כל 50 מטר שוטר. זה לא הפריע לצערנו אמש לדוקר לרצוח שני אנשים ולפצוע שנים נוספים. עכשיו מדברים על תגבור נוסף. מאיפה יביאו? איפה בדיוק יציבו אותם? התוצאה תהיה כנראה שוטרים בשרשרת ידיים בסמטאות העיר העתיקה. דבר נוסף שבולט בכל השיחות עם קצינים במשטרה ובצבא הוא שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, מציינים ששיתוף הפעולה לא נפגע לאורך כל התקופה, מוסיפים "בינתיים" בדאגה, ומציינים את חשיבותו, לנו ולהם.

הימים האחרונים העמידו את המצב הקשה, נפיץ, אך האין אינתיפאדה הזה בצומת מסוכן, ממש על פי תהום. שני מעשי הרצח הכפול, התגובות המתלהמות, והלהטת האווירה יוצרים תערובת נפיצה. בצד הישראלי – רוב השרים שכחו שהם בממשלה, ומתחרים מי יתרום יותר לחימום האווירה. ממש בזמן כתיבת שורות אלו, אני מקבל את ההודעה שציפי חוטובלי, סגנית שר, ולמעשה שרת החוץ בפועל, תצטרף ליוסי דגן בשביתת שבת מול בית ראש הממשלה. אפשר לדמיין את הסיטואציה – אם תהיה ישיבה בנושא משרדה, היא תעזוב את המשמרת, תיכנס לשבת עם נתניהו, ואח"כ תחזור לשבות ממול. יופי של קואליציה. בצד הפלסטיני – אותו דבר. שקרים, הסתה והיעדר קול חזק וברור נגד האלימות. כולם גיבורים גדולים, כולם יודעים שביד חזקה אפשר לפתור הכול. כולם גם שוכחים כמה קל להתחיל מבצע צבאי, אבל אף אחד לא יודע איך הוא יסתיים, או מה יהיה המחיר.

דרוש מבוגר אחראי, דרושים אנשים שיביאו את הסולם כדי לרדת מהעץ, ולא כאלו שישרפו את העץ בעודם עומדים עליו. המילים אופק מדיני, שחוקות, וכרגע נראות רחוקות, אבל צריך לתת תקווה לאנשים שאפשר גם אחרת, לא רק בכוח הזרוע. רק לפני כמה ימים אמר נשיא מצרים שצריך להרחיב את מעגל השלום עם ישראל, והנסיך הסעודי גם דיבר על הצורך הזה. עזבו שלום, זה רחוק מאד, זו האווירה שהדברים משדרים. כלומר – אם רוצים אפשר למצוא את הסולמות, ואת האנשים שיניחו אותם ליד העץ. לצערי הרב, אני חושש ששמענו היטב את תוכניתו המדינית האמיתית של ראש הממשלה שלנו בנאומו באו"ם. הוא פרט אותה לפרוטות במשך 44 שניות ארוכות.

שקט זמני

התחושה הייתה מוזרה. הסתובבנו עם צוותי מג"ב בעיר העתיקה ממש בזמן שהממשלה ישבה לדון בהחרפת הצעדים "מלחמת החורמה" במיידי האבנים, אלא שבסיורים לא היה כלום. שקט מוחלט. הסבירו לנו שעכשיו עיד אל אדחה, חג הקורבן, ולכן העיר שקטה. הסבירו גם שמדובר בתהליך מחזורי וקבוע.

הסיור הזה הותיר אותי בעיקר עם סימני שאלה. מצד אחד – מדברים על כך שמדובר בלשון החזאים ב"התחממות עונתית". כל שנה בתקופת החגים יש גורמים אסלאמיים קיצונים שגורמים לעליית המתח בבירה. השנה השילוב עם הדגש שנותנים גורמי ימין על הר הבית עשה את העניין נפיץ יותר, אז למה לעשות להוסיף שמן למדורה ולהחמיר? מצד שני – אבן זו אבן, ויכולה להרוג, כפי שלצערי נוכחנו רק לפני שבוע.

מצד אחד – כוחות הביטחון מפעילים בבירה הרבה מאד כוחות כדי להשיג את השקט. זה משיג תוצאות, אבל כמה זמן אפשר יהיה לפעול ככה? עם כוחות כפולים, משולשים ומרובעים על קו התפר ובשכונות הערביות? זהו לא פתרון לטווח הארוך, וודאי כשככל שנוקף הזמן, אפקט החיכוך המתגבר עם האוכלוסייה המקומית עלול להחמיר את המצב. כאפה של שוטר פה, מכה מיותרת שם, והנה ההפך משקט. המשטרה גם מתגאה שביקשה מהממשלה את ההקלות בהוראות לפתיחה באש. שוב, אבן אכן יכולה להרוג, אבל הדינמיקה המוכרת מהשטחים, של מהומה – הרוג במהומה, הלוויה, מהומה בהלוויה, עוד הרוג, וחוזר חלילה, לא בטוח שתתרום לשקט בעיר הבירה. מצד שני, אי אפשר לתת פרס לאלימות הערבית, ובוודאי לא לקחת אותה כמובנה מאליה. ובכלל – יש רגעים שנראה שכדאי להביא גננת לטפל בבעיה, ולא קציני מג"ב. מקסימום יועצת טיפולית. 40% ממיידי האבנים שנתפסו בפעילות המואצת של לוחמי מג"ב בשבועיים האחרון הם קטינים, ולסטטיסטיקה הזאת לא נכנסו הקטינים שהם מתחת גיל 12, גיל האחריות הפלילית. זו סיטואציה מורכבת שדי ברור שהתשובה לה היא לא צבאית/משטרתית אלא עמוקה יותר, אבל שוב, ברגע האמת – אבן היא אבן, ויכולה להרוג.

לא רבים מתושבי ירושלים המזרחית משתתפים במהומות ובזריקות האבנים. כשצופים במצלמות האבטחה ואמצעי התצפית רואים שמדובר בבודדים, לפעמים עשרות, של צעירים. בכוחות הביטחון מאמינים כאמור, שמאחוריהם יש יד מכוונת ששמה לה למטרה לשבש את חיי היהודים בעיר ולהעלות את נושא הר הבית על סדר היום. הם מקבלים רוח גבית מהקיצונים היהודים. אחוות הקיצונים. על הדרך הם גם מצליחים לשבש מאד את חייהם של התושבים המוסלמים, שרובם רוצים רק שקט ולהגיע לעבודה בנחת, מה שקשה יותר בימים אלה. יש הרבה מחסומים ונוכחות משטרתית.

מהסיור הזה חזרתי עם המסקנות הכל כך שגרתיות לגבי הסכסוך בכלל, וירושלים בפרט. האחת, שאנחנו שבויים של הקיצונים בשני הצדדים. השניה, ירושלים מחולקת בפועל. אפשר לעטוף את זה בהרבה מילים יפות אבל אלה העובדות בשטח.

אלפי גוונים של אפור

"שלושה פלסטינים נפצעו, אחד מהם באורח בינוני ושוטר מג"ב נפצע באורח קל במהלך הפרות סדר בשכונת שועפט. צעירים פלסטינים יידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוח משמר הגבול בשועפט. הכוח הגיב בירי אמצעים לפיזור הפגנות…." – את הידיעה הזאת (הדמיונית אך מציאותית) ורבות כמוה שומעים בתדירות גבוהה במהדורות החדשות בשבועות האחרונים. לעומת זאת הידיעה הבאה מעולם לא תופיע בחדשות: "כמה צעירים השליכו אבנים לעבר קבר רחל בפאתי בית לחם. לוחמי מג"ב החלו בכניסה לשטחי הרשות הפלסטינית, אולם נכבדי הכפר, בתאום עם הצבא, מנעו מן הצעירים להמשיך ולזרוק אבנים. כוח מג"ב הפגין איפוק ונסוג, והאירוע הסתיים בשקט וללא נפגעים". עכשיו השאלה אלו אירועים מתרחשים בתדירות גבוהה יותר?

רק לפני שבועיים הייתי באזור שייח ג'ראח. כ- 15 נערים פלסטינים יידו אבנים והבעירו פח. מולם עמדו כ- 10 לוחמי מג"ב. פעם אלו רודפים, פעם אלו משליכים. מסביב – עסקים כמעט כרגיל. הערבים נוסעים ברחוב ואומרים לי על האירוע" זה קטן, רק כמה ילדים". המתנחלים שגרים לא רחוק אומרים "זה קטן, רק כמה ילדים". מכוניות נוסעות, אנשים ממשיכים בקניות. כמעט שגרה, או שאולי זו השגרה. ובכלל מהי שגרה באזורים האלה? ככתב, זו דילמה קבועה באירועים כאלה. על מה לדווח – על זריקות האבנים, הבערת הפח, המרדף, ירי גז מדמיע – הלא מדובר באירוע בלתי שגרתי בעליל. מאידך. החיים לא נעצרו, כמעט כולם מסביב לאותה מהומה המשיכו בשלהם, אפילו עברו דרכה לפעמים. זו החמרה במצב?

אז יש אינתיפאדה או אין אינתיפאדה? עליית מדרגה באלימות בשטחים בכלל ובאזור ירושלים בכלל יש, אין ספק, בוודאי לאחר שבוע שבו נהרגו שני אזרחים ישראלים בפיגועי טרור בת"א ובגוש עציון, אבל התשובה , כך מתברר אינה צבועה בשחור לבן. סנ"צ אורי ביטון, מפקד גדוד מג"ב המופקד על הצד הדרומי של עוטף ירושלים, הגדיר זאת כעליית מדרגה, אבל רוב האירועים, הוא אומר, אינם חורגים מן השגרה – רק ההיקפים. השגרה של ביטון ולוחמיו מורכבת מאירועים כמעט כולם צפויים ומתוזמנים. תלמידים מסיימים ללמוד במחנה פליטים בשעה 1500, וב- 15:15 יש זריקות אבנים קבועות על עמדה X. ליד אבו- דיס בימי שישי אחרי התפילה יעופו אבנים באותו מקום ובאותה שעה ויש עוד עשרות דוגמאות. מה השתנה בשבועיים-שלושה האחרונים? ההיקפים. אם השגרה היא 10-15 צעירים, אז לאחרונה מדובר ביותר אנשים, עם מסיתים, זיקוקים ובקבוקי תבערה, ועדיין – לדבריו, מדובר בשגרה. שוב אותה מילה – שגרה.

בני אדם אוהבים להבין את העולם סביבם בשחור ולבן, עם הגדרות ברורות. יום בשטח עם לוחמי מג"ב מוכיח עד כמה המציאות צבועה באלפי גוונים של אפור.