המלחמה על גבול השלום

השם של שלוחת דאעש בסיני קצת מצחיק בשנייה הראשונה. "מחוז סיני". כאילו מדובר באיזו קופת חולים, או איזה ארגון מסודר שחבריו מסתובבים עם תעודת חבר מהוגנת בכיס. בפועל, שום דבר לא מעלה חיוך כשמדובר בארגון הזה. דאעש סיני נולד לפני כשנתיים, כשארגון טרור מקומי, "אנצאר בית אל-מקדס" נשבע אמונים למדינה האסלאמית. כ- 500 חיילים וקצינים של צבא מצרים נהרגו מאז בפיגועים שביצע דאעש סיני או בקרבות מול לוחמי הארגון. זהו מספר בלתי נתפס כמעט של אבדות לכוח סדיר מול לוחמי גרילה, אבל הוא מעיד על כוחו ועוצמתו של הארגון בחצי האי סיני. מאידך, חצי האי סיני הוא כר טבעי לארגון כמו המדינה האסלאמית. זהו אזור שמיושב בעיקר בשבטים בדואים שלהם היסטוריה רבת שנים של מרד בשלטון המרכזי והסתמכות על הברחות ופשע כדרך חיים. השילוב הקטלני של המהפכה במצרים, שרופפה את השלטון המרכזי במדינה, עליית האחים המוסלמים והדחתם, וכמובן -הקמת הח'ליפות החדשה, ארגון המדינה האסלאמית, רק נתנו דרור לכוחות הפועלים ממילא בחצי האי להגביר את כוחם.

למדינת ישראל יש כ- 400 קילומטר של גבול עם מצרים בחצי האי סיני. 400 ק"מ שגובלים עכשיו בכאוס ותוהו בבוהו. לא צריך להפליג בדמיון כדי להבין את גודל האיום. ב- 2010 ל 2012 ביצעו כוחות הג'יהאד העולמי מספר פיגועים נגד ישראל. באוגוסט 2011 נהרגו 8 ישראלים בפיגוע באוטובוס בכביש. שנה בדיוק אחר כך, באוגוסט 2012 בוצע נסיון חדירה דרך מעבר ניצנה באמצעות נגמ"ש שנגנב מהצבא המצרי, והיו מספר אירועים של ירי רקטות לעבר אילת – כל אלו, עוד לפני שדאעש נכנס לתמונה. מאז האיום רק גדל. תרחיש האיום הוא של ניסיון חדירה לישוב על הגבול וחטיפת בני ערובה, או לחילופין חטיפת חייל או תקיפה של מוצב צה"לי. כאמור, לא צריך לדמיין יותר מדי, או להפעיל מודיעין מתוחכם. אלו בדיוק הפעולות שנוקט הארגון נגד צבא מצרים. הוא גם מקפיד לתעד ולהעלות ליוטיוב את ההתקפות.

הצטרפתי השבוע ללוחמי יחידת המסתערבים של מג"ב שהוצבו בהחלטה של מערכת הביטחון בגבול. הקילומטרים הצחיחים שלאורך הגדר אינם "מקומם הטבעי", אין שם יישוב להסתערב בו. הם שם כי ברור היה שחייבים כוח עילית המתמחה בלוחמת נגד טרור סמוך ליישובים ולמעבר ניצנה, או כפי שהגדיר זאת מפקד היחידה, סנ"צ ר' – "אנחנו צריכים להגיע לאירוע תוך 10 דקות, אחרת, אין לנו מה לחפש שם". לכן הם שם, במגורים זמניים, פועלים ממתקנים מאולתרים. זו יחידה של מקצוענים. חצי מהם אנשי קבע, המחצית השניה לוחמים סדירים. סנ"צ ר', מפקד היחידה, מסיים השבוע את תפקידו אחרי שנתיים וחצי. בדיוק בשבוע שנכנס לתפקיד, נולדה לו בת. "אני לא מצליח ליהנות ממנה כפי שאני רוצה", אמר לי, "אבל זו העבודה". אצל החבר'ה האלה הביטוי "לילות כימים" הוא פשוטו כמשמעו.

הם עובדים קשה, למרות שלשמחת כולם, דאעש לא הפנה את נשקו לעבר ישראל, לפחות בינתיים. הם מתכוננים במרץ ליום שזה יקרה, אבל בינתיים יש להם תעסוקה אחרת – קשה ומסוכנת לא פחות. מדינת ישראל בנתה גדר בעלות של מילארדי דולרים על הגבול עם מצרים. הגדר אמנם עצרה את הברחות בני האדם והגעת הפליטים, אבל לא עצרה את המבריחים הבדואים הפועלים מסיני. הברחות הסמים והנשק נמשכות, והגדר רק גרמה להם להיות מסוכנים יותר. ההברחות מתבצעות עכשיו תוך כדי ירי באש חיה. בעיקר על הצבא המצרי המוצב לאורך הגבול, אבל גם על הצבא הישראלי האורב להם. צריך לצפות בסרטונים מן ההיתקלויות באש המופיעים בכתבה כדי להבין עד כמה המצב אלים ומסוכן – שדה קרב של ממש. זו מציאות של קרבות הרחוקה מאד מעין הציבור הישראלי.

שתי נקודות מעניינות שעלו מתוך השיחות עם לוחמי היחידה. האחת – היחסים עם הצבא המצרי. ככלל, זו יחידה סודית שפועלת בחתימה נמוכה, כך שהם מחפשים מינימום של מגע עם המצרים. רק לפעמים, כשהם גלויים ליד הגדר, יש חילופי צעקות. אבל כשיש התקלות עם מבריחים, וחשוב לזכור, המבריחים מכוונים את האש בעיקר נגד הצבא המצרי, חיילי הימ"ס מוצאים את עצמם בסיטואציה מורכבת. המבריחים יורים לכל עבר, כך גם החיילים המצרים. הוראות פתיחה באש מעולם לא היו הצד החזק של הצבא המצרי. חיילי הימ"ס צריכים גם להגן על חייהם וגם להיזהר לא לפגוע בחיילי צבא מצרים, כדי שלא תיווצר תקרית דיפלומטית. שיתוף הפעולה בגזרה הזאת חשוב מאד. החשש והמתח בגבול הם תמידיים, ונותנים את אותותיהם בכולם. לראיה – הירי של הכוח המצרי לעבר עובדי משרד הביטחון ממנו נהרג נימר אבו עמאר בן 15 (ירי שקרה ביום שבו צילמנו את הכתבה). לפי התחקיר, הכוח המצרי היה חדש, לא עודכן על העבודות בגדר, וחשד בנער שהלך לתוך השטח המצרי שהוא מבריח.

הנקודה השניה – היחידה משמרת גם את יכולת ההסתערבות המבצעית שלה. המבריחים ברובם מן הפזורה הבדואית, וכדי לפעול בתוך הישובים הבדואים ולתפוס אותם הלוחמים נוקטים בשיטות מסוערבות (סרטונים מפעילות מבצעית בכתבה). בין הלוחמים המשתתפים בפעולות מעין אלו גם חיילים בדואים. קל להם להסתוות בשטח, אבל הדילמה לא פשוטה. גם שיטות הפעולה נגזרות מן הפעולות הננקטות נגד מחבלים בשטחים, אלא שכאן מדובר בישוב ישראלי, שתושביו אזרחים וחלקם אף משרתים בכוחות הביטחון. "היינו מוותרים על כך אם יכולנו", אומר סגן ניצב ר', "אבל זו הדרך היחידה להגיע אל המבריחים האלה, ובסופו של דבר אנחנו גם שוטרים. גם חיילים המבצעים פעולות כאלה, וגם שוטרים שיש להם סמכויות לעצור אזרחים".

אבל מעל כול הדילמות מרחף איום דאעש. יש קשר ישיר בין המלחמה בהברחות והחשש מפיגוע מעשה המדינה האסלאמית. הפלטפורמה המשמשת את המבריחים, השיטות והידע,יכולים בקלות לשמש גם את דאעש. בסופו של דבר, מדובר מאותם שבטים מצידו השני של הגדר ששיתוף פעולה ביניהם הוא מעשה יום יומי. סנ"צ ר' בטוח שפיגוע כזה הוא רק עניין של זמן. זמן והחלטה של אנשי דאעש. ועוד הערה קטנה – כדאי לזכור שכל המתואר כאן – מתרחש בגבול של שלום…

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1216026&sid=126

נהרות של דם

במשך יומיים חיפשתי כל הזמן מחסה. אלו היו הימים הראשונים של המהפכה במצרים. נחתתי בחמישי בלילה, שישי היה יום טירוף – הפגנות, עימותים, כמעט מאתיים הרוגים. נהרות של דם. בשישי בלילה, נכנס הצבא. טנקים, נגמ"שים והמון חיילים. הסתובבתי ברחובות קהיר, בדרכים המובילות אל כיכר תחריר וממנה, וכל הזמן חישבתי לאן לברוח ברגע שהחיילים יפתחו באש. היה לי ברור שהפקודה תגיע והחיילים יבצעו. התקדים התרחש כבר – נהרות הדם של אותו יום שישי אחר הצהריים. טעיתי. הצבא לא רק שלא פתח באש, אלא הקריאה – "העם והצבא יד אחת" הפכה לאחת מססמאות המהפכה, סמל לאחדות המטרה בין המפגינים והצבא הרוצים מצרים אחרת – בעיקר מצרים לא מושחתת.

אחד הרגעים החשובים בתולדות המהפכה: המצרים מעזים להתעמת  עם משטרת המהומות. (צילום שלי)

אחד הרגעים החשובים בתולדות המהפכה: המצרים מעזים להתעמת עם משטרת המהומות. (צילום שלי)

לקח לי יומיים להבין את הטעות. האש של יום שישי, זו ששפכה נהרות של דם בעיקר ליד משרד הפנים בקהיר, לא נורתה מרובי החיילים, אלא מהקנים של משטרת המהומות. המשטרה השנואה ביותר על המצרים, זרועו הארוכה והמושחתת של השלטון המושחת של מובארכ. אלו שוטרים אלימים, חסרי אלוהים, שהפכו לסמל היד החזקה של המשטר הישן, ואת שר הפנים, חביב אל-עדלי לאחת הדמויות השנואות ביותר בארץ הנילוס. ראיתי במו עיני ביום הראשון את משטרת המהומות על מדיה הכחולים בפעולה. לא הייתי זקוק ליותר מדי זמן להבין שכשוטר מצרי רץ לכיווני עם אלה מונפת, זה לא הזמן להסביר לו על חשיבות העיתונות החופשית בדמוקרטיה, ושהוא צריך לאפשר לי להמשיך לצלם, אלא לקחת את הרגליים ולברוח כמה שיותר מהר. גם רימון של גז מדמיע שחטפתי בכינון ישיר לרגל "עזר" לי להגיע לתובנות הלא באמת מתוחכמות האלה.

שוטרי משטת המהומות מול מתנגדי מובארכ (צילום שלי)

שוטרי משטת המהומות מול מתנגדי מובארכ (צילום שלי)


בימים הראשונים של המהפכה, מייד אחרי הטבח שביצעו שוטרי משטרת המהומות במפגינים ליד משרד הפנים שמרו החיילים על השוטרים. גדוד טנקים הוצב בכל אחת מהפינות של הרחוב, ולאורכו היו עשרות משאיות שבתוך כל אחת מהן כעשרים חיילים. סד"כ עצום. כשקיבלתי אישור ללכת ברחוב (וגם זה – רק כי התלוויתי לתומכי מובארכ), הזהירו אותי שאסור לי לעצור אפילו לגרד את האף. מי שעוצר, הצלפים שעל הגגות יורים בו. לא ניסיתי לבדוק אם האיום אמיתי או לא.

אני בכיכר תחריר בהפגנת המיליון

אני בכיכר תחריר בהפגנת המיליון


היום, משטרת המהומות שומרת על הצבא, יותר נכון – עושה בשבילו את העבודה המלוכלכת. כפי שניתן לראות בסרטונים ביוטיוב ששני הצדדים טורחים להפיץ – גם האחים המוסלמים וגם המשטר משתמשים בנשק חם. אי אפשר להגיע למאות הרוגים ביממה רק מאבנים, אבל מי שלוחץ על ההדק של הקלצ'ניקוב בעבור הצבא הם השוטרים, שוטרי משטרת המהומות. סיסי שחרר את הנמר.
שחיתות. שלטון מושחת וגמאל – אלו שתי הסיבות העיקריות שהוציאו את ההמונים לרחובות לפני שנתיים וחצי, כשאדמה התחילה לרעוד מתחת לרגליו של מובארכ. שחיתות – ברור. גמאל – הניסיון המסורבל והגמלוני של חוסני האב לפלס דרך לבנו גמאל כיורשו, ניסיון שגרם לאב להעיף מדרכו של הבן שורה ארוכה של מנהיגים מדור הביניים, וקומם עליו את נציגיו של אותו הדור (לא רק בגלל הדחת המנהיגים, אלא עצם הרעיון בהפיכת מצרים ל"מונרכיה" נתפסה על ידם כשיא השחיתות). הבעיה שהדחת דור הביניים יצרה ואקום בהנהגה. אני פגשתי את אל בראדעי ברגע שבו יכול היה להפוך למנהיג האמיתי של המהפכה. הוא לא כזה. הוא פקיד אפור. עמרו מוסא, עומר סלימאן המנוח, עדלי מנסור – אלו אנשים מבוגרים שאף אחד מהם הוא למנהיג אמיתי, ומתחתם לא קמה הנהגה חדשה. זו הייתה ועודנה הבעיה בה' הידיעה של הכוחות החילוניים במצרים, כבר מימיה הראשונים של המהפכה נגד מובראכ. אין מנהיגות. הם מאוחדים במה שהם לא רוצים, אבל הם לא מאוחדים במה, ובמיוחד במי, שהם כן רוצים. האחים המוסלמים ניצלו את זה. הם הגיעו לבחירות מאורגנים ובעיקר יודעים מה הם רוצים, אם כי גם הם נאלצו להתפשר על המי. גם מוחמד מורסי אינו המנהיג שלו ייחלו.

אני מראיין את מוחמד אל-בראדעי במסגד בגיזה עם פרוץ המהפכה

אני מראיין את מוחמד אל-בראדעי במסגד בגיזה עם פרוץ המהפכה

הצבא בראשות סיסי נכנס לואקום הזה. הצבא מנסה לחזור במידה מסוימת ל"סדר הישן", כלומר – בלי האחים המוסלמים. לשם כך, סיסי שחרר את הנמר, את משטרת המהומות. החבר'ה האלה יודעים לעשות את העבודה. בלי שאלות ובלי היסוסים. יש אויב, יש מטרה, יש הדק ולוחצים, רק שסיסי, בניגוד למובארכ, משוחרר כרגע מהעול התדמיתי של שחיתות, של ניסיון למנות קרובים ומקורבים, משר פנים נגוע ברקב. קולות המחאה מהמערב יהיו רפים, בוודאי בהשוואה לסיטואציה הפוכה (אם הייתה מתרחשת) – שלטון האחים המוסלמים יורה על הכוחות החילוניים.
האם זה יכול לעבוד, להשיב את הסדר, ולו לזמן מוגבל? ואם כן, עד מתי? לי אין תשובה, ואני בספק אם למישהו יש. אין "מהפכה מצרית ראשונה" ו-"מהפכה שנייה". המפכה במצרים היא תהליך ארוך שהחל אז, לפני שנתיים וחצי בהפגנות נגד מובארכ ועדיין לא הסתיים. מתי הוא יסתיים? שוב, אני לא מאמין שאיש יודע את התשובה. זה יכול לקחת גם 10-15 שנים, יכול גם פחות. הסוף לא ברור – לא העיתוי ולא התוצאה, מה שכן ברור, שעוד יזרמו שם נהרות של דם.

הרגע שבו נולדה המהפכה במצרים – עדות אישית

נדיר שאדם עד לאירוע היסטורי, כזה שמשנה עולמות. עוד יותר נדיר להיות נוכח במקום הספציפי וברגע הספציפי שבו האירוע התחיל, לחוש באוויר את משק כנפי ההיסטוריה בשנייה שבה הן מתחילות את מעופן. לי זה קרה לפני שנתיים בדיוק.

זה התחיל בשיחת טלפון ביום חמישי בצהריים. בצד השני היה יורם כהן, מנהל חטיבת החדשות דאז. "מה דעתך לנסוע למצרים?". במצרים עוד לא הייתה מהפכה. למעשה, אף אחד עוד לא חשב ברצינות על מהפכה, מעטים בעולם ידעו היכן בכלל נמצאת כיכר תחריר. אבל חודש קודם לכן הודח נשיא תוניסיה בהפיכה עממית, ויום לפני אותה שיחת טלפון, ב- 25.1.2010 התחילו הפגנות במצרים נגד שלטון מובארכ. באלכסנדריה נהרג אדם בקהיר נעצרו מאות, למחרת הוכה גם כתב של הגרדיאן הבריטי ונעצרו עוד כמה מאות. מוחמד אל בראדעי, מי שהיה יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של האו"ם והאופוזיציונר המוביל נגד מובארכ הודיע שיחזור למצרים. היה "חם" והיה ברור שיהיה עוד יותר חם ביום שישי, אבל מהפכה? נגד מובארכ? השלטון הערבי היציב ביותר, המערבי ביותר במזרח התיכון? אף אחד עוד לא העלה בדעתו.

חוזרים שיחת הטלפון מיורם: "מה דעתך לנסוע למצרים? יש טיסה הערב. תשדר קצת ליומן בשישי בערב, לרואים עולם  במוצ"ש ותחזור בראשון בבוקר". אמרתי לו שאני צריך כמה דקות לחשוב, שזה בתרגום חופשי טלפון לנעמי להתייעץ איתה (שזה בתרגום עוד יותר חופשי – לקבל את אישורה). חמש דקות אחר כך הודעתי לו שאני מסכים. "אל תסתכן יותר מדי", אמר לי בשיחתנו האחרונה לפני שטסתי, "תישאר באזור המלון, ואל תסתובב יותר מדי ברחובות".

נחתתי בקהיר ביום חמישי בלילה, מה שהפך אותי יחד עם חברי אנשיל פפר מ"הארץ" לעיתונאים הישראלים הראשונים שהגיעו למהפכה המצרית, אבל כאמור שנחתנו, עוד לא הייתה מהפכה ולא אביב ערבי. מצד שני – בשדה תעופה כבר אפשר היה להרגיש שלא מדובר בימים רגילים. עיתונאים מכל העולם נהרו למצרים ונתקלו כבר בכניסה למדינה בעובדה הפשוטה שבגללה באו: מצרים היא לא דמוקרטיה. אין עיתונות חופשית. או שאתה מצהיר שאתה עיתונאי, ואז השלטון מצמיד לך אדם מטעמו שאומר לך מה מותר לך לצלם, מה מותר להגיד ובעיקר מה אסור, או שאתה לא מצהיר ומנסה להתגנב פנימה. כשאתה כתב בעיתון שזקוק לעט ונייר (בעיקר לפטופ) זו פחות בעיה, אבל לאנשי טלוויזיה על שלל הציוד – מדובר בעסק מסובך, ולשוטרים המצרים, כפי שיתברר לי יותר ויותר בימים הבאים, אין אלוהים. הם החרימו ציוד על ימין ועל שמאל לכל מי שלא הודיע מראש ותיאם את בואו, כלומר כמעט לכולם. לא עניין אותם במי מדובר. ראיתי שם צוותים של CNN, BBC, הטלוויזיה הצרפתית ועוד רבים שנאלצו לראות איך המצלמות שלהם נעלמות למחסני המכס המצרי. אני החלטתי לא להצהיר, ומכיוון שהייתי עם מצלמה קטנה, מיקרופון וכמה כבלים למחשב שהיו ספונים עמוק בתיק, גם הצלחתי לעבור בשקט. יש יתרון בלהיות קטן.

השקט שלפני.קהיר השקטה בבוקר יום שישי 27.1.2010

השקט שלפני.
קהיר השקטה בבוקר יום שישי 27.1.2010

יום שישי בבוקר. שקט. אין סימן ואין זכר למהפכה. קהיר בשלה, מתעוררת לאיטה. ספינות תיירים עמוסות שטות על הנילוס , בתי הקפה מלאים, והדבר היחיד שמסוכן הוא הנהגים שנוסעים כמו מטורפים בסמטאות הצרות. מה יעשה אדם מוקדם בבוקר בעיר זרה? הולך לשתות קפה. החכמה היא לא לשתות את הקפה במלון, כי אם בבית הקפה המקומי. משיחות עם העיתונאים הזרים שהגיעו למקום לפנינו, ביניהם כתב הגרדיאן שהסתובב גאה עם סימן מעל העין זכר למעצר יום קודם, למדנו שהתכנון של המפגינים הוא לצאת מן המסגדים השונים ברחבי קהיר ולצעוד לכיכר תחריר, לכן מרבית העיתונאים החליטו ללכת לכיכר ולהמתין שם לתהלוכות. אבל בבית הקפה המקומי פגשתי אדם יקר, יהודי ששמח לפגוש עיתונאי מישראל. הוא פרש לפני את התמונה בקהיר, את מאזן הכוחות המקומי, וגם נתן לי המלצה שבדיעבד התברר שהייתה שווה זהב. "סע לגיזה" הוא אמר, "למסגד של גיזה. שם הכול יקרה".

נסעתי. במונית, עם עיתונאי ברזילאי. כשהגענו לגיזה, למסגד, ברגע הראשון לא ראינו משהו יוצא דופן. מבט שני הבהיר לנו שהמסגד כבר מלא לחלוטין ורבים מתכוננים להתפלל ברחבה סביבו. לפתע המולה. אנשים מתקבצים מכל הכיוונים לעבר נקודה בחצר המסגד. מוחמד אל בראדעי, היחיד שהעז להצהיר שהוא אלטרנטיבה למובארכ ושרק ערב קודם נחת בקהיר, הגיע. אנשים ניגשו אליו, ברכו אותו, היה משהו מיוחד באוויר. גם אני התקרבתי, למעשה עמדתי ממש לידו, שומע את הקולות ומצלם. ואז – לפתע – רעש, טרטור. עשרות משאיות מגיעות במהירות ומהן פורקים אלפי שוטרים במדים כחולים, עם קסדות על הראש, אלות ומגינים בידיים. משטרת המהומות המצרית, אימת האזרחים, הזרוע הארוכה של מובארכ ושר הפנים שלו שמשליטה סדר ומשמעת ביד ברזל. תוך שניות הקיפו השוטרים את כל מתחם המסגד בשלוש שורות עבות. הם מסביב, המתפללים/מפגינים בפנים. גם אני.

התפילה החלה. אני ממש ליד אל ברדאעי. כשכולם כורעים כדרך המוסלמים אני נשאר לעמוד. הרגשה קצת מוזרה לעמוד לבד מול מאות השוטרים הניצבים מולי. התמונה סוריאליסטית. מתפללים משתחווים מול השוטרים, כשבעצם הכוונות הפוכות. כשהתפילה מסתיימת יוצאים ההמונים מהמסגד. מתחילות צעקות, קריאות נגד מובארכ, נגד המשטר. מתחילים לשמוע את הניגון שיהפוך כל כך שגרתי בתקופה הקרובה: א-שעב יוריד איסקט אל ניזאם (העם רוצה את החלפת המשטר). שאלתי את האנשים למה באו. אחד, שהיה שם עם שני הילדים שלו כבני 10 ו- 12 אמר לי: אני רוצה שהילדים שלי יגדלו לדמוקרטיה, ושיראו איך הדמוקרטיה הזאת נולדת. שאלתי אם הוא לא מפחד. הוא אמר שלא, כשצודקים לא מפחדים. אחר שאלתי את מי הם רוצים במקום מובארכ – הוא ענה כל אחד שהעם ייבחר, לא משנה מי, העיקר שייבחר באופן חופשי. המהומה הלכה וגברה – הצעקות, הקריאות, ההתרסה מול השוטרים. החלטתי להקליט סטנד אפ במקום, בעברית. כשיש מהומה כל כך גדולה, אף אחד לא שם לב מה אתה מדבר לתוך המיקרופון. ביקשתי מפרננדו, העיתונאי הברזילאי שבא איתי לצלם אותי. הוא רעד מהמחשבה, אבל שיתף פעולה ועשה זאת. גם הצילום יצא קצת רועד. בימים הקרובים הסטנד אפ הזה הפך בדיחה בקרב העיתונאים הזרים – על המטורף שהקליט בעברית במסגד בלב המהומה הכי גדולה בקהיר.

ואז זה התחיל. המפגינים ממש הסתערו על השוטרים. הם לא היו אלימים אבל הם התקרבו אליהם, צעקו בפניהם, התריסו מולם – ולא מדובר בדבר של מה בכך. בימים כתיקונם שוטר מצרי הוא מלך, מילה שלו היא המילה הסופית ואוי לאזרח שרק יעז לחשוב על עימות עם שוטר, בוודאי לא עם משטרת המהומות. אבל זה היה ההבדל הגדול. הם לא פחדו. הם אפילו חיפשו את העימות. האזרחים חיפשו את השינוי. בהתחלה השוטרים היכו רק את מי שהתקרב אליהם. בהמשך היכו ללא אבחנה, לימין ולשמאל, אבל המפגינים לא ברחו. אחר כך הפעילו זרנוקי מים. הנפות האלה הפכו תכופות יותר ונמרצות יותר. זה לא הרתיע את המפגינים, ההיפך, אפילו דירבן. ואז הגיע הגז המדמיע, בכמויות. עשרות ומאות רימוני גז מדמיע נורו לכל עבר – בלי לכוון, בעצם אולי דווקא כיוונו. ירו לתוך ההמון, בכינון ישיר, ירי מסכן חיים. אי אפשר היה לנשום, אי אפשר היה לראות. רצנו לכל הכיוונים. מנסים למצוא מעט חמצן. ילדים, נשים גברים. הירי היה מכל הכיוונים. רימון אחד פגע לי ברגל, אבל למזלי הייתי עם דגמ"ח והארנק ספג את רוב הפגיעה. גם כך זה היה לא נעים. לכמה רגעים הצליחו השוטרים לרוקן את הרחבה.

בפינה שבה הסתתרתי ביקשו אנשים לדבר מול המצלמה. אנשים דומעים שבקושי יכולים לנשום, אבל היה חשוב להם להשמיע את הדברים, להסביר למה הם מסכנים את חייהם. הם השתעלו ומלמלו "לא מובארכ, לא מובארכ, רק לא גמאל" (בנו של הנשיא חוסני מובארכ, שהניסיונות לסמנו כיורש היו זרז למהפכה). לפתע אמר לי בחור חביב, מהנדס כימיה דובר אנגלית שסייע לי, שהאנשים מספרים שאל ברדאעי נמלט לתוך המסגד. רצתי לשם, הורדתי נעלים ונכנסתי. האוויר היה ספוג בגז מדמיע. במרכז המסגד התגודדה קבוצת אנשים. כשהתקרבתי ראיתי את אל ברדאעי יושב במרכז על כסא. הוא היה רטוב מהזרנוקים, דומע כמו כולנו ושפוף. ניסינו, כמה עיתונאים ואני, לשכנע אותו לדבר. בהתחלה הוא סרב. זה הרגע שאתה מבין שהוא לא מנהיג, שהוא לא האדם שיסחוף אחריו המונים, אבל הוא עדיין הייתה התקווה הגדולה של האנשים סביבו, של המהפכה שמתחילה להתרקם. לבסוף, לאחר שיכנועים מצידנו ומצד תומכיו, אל ברדאעי התרצה ואמר כמה מילים. דיבר על הפשעים שנעשים בחוץ וקרא לקהילה הבינלאומית להתערב. צילמתי אותו, מחזיק את המצלמה ביד אחת ואת המיקרופון ביד השנייה. באמצע הדברים סימן לי אחד האנשים שעמדו לידו שהוא יעזור לי, לקח את המיקרופון, והצמיד אותו לפיו של אל ברדאעי. המציאות יוצרת מצבים אבסורדיים. הנה אנחנו באמצע המהומה הכי גדולה שיכולה להיות במזרח התיכון אם לא בעולם כולו, ומי שמסומן בתור מנהיג המהפכה, האופוזיציונר הראשי למובארכ, מתראיין דווקא לערוץ 1 הישראלי… רק הצטערתי שאין לי קוביה (הריבוע עם סמל הערוץ) על המיקרופון, אבל להסתובב על קוביה בעברית בקהיר – זה כבר יותר מדי.

זה היה הראיון האחרון של ברדאעי באותה תקופה. אח"כ הוא נעצר והושם במעצר בית. אחרי הראיון יצאתי לרחוב והתחלתי לצלם את הקרבות שהתפתחו בין המפגינים למשטרה. כל קהיר החלה לבעור. מכל המסגדים זרמו אנשים כשהמטרה – כיכר תחריר. הרחובות היו מלאים שוטרים מכים, גז מדמיע, ובכמה מהמקרים גם ירי באש חיה (כחמישים איש נהרגו באותו יום בקהיר בלבד, רובם בתקרית ליד משרד הפנים – מטה משטרת המהומות). מרגע שהתחיל הבלגאן, השלטונות המצרים חסמו את כל הקווים הסלולריים והאינטרנט. אפשר היה להתקשר רק בטלפון קווי, כך שאני בעצם נותקתי. בארץ לא ידעו איפה אני, ומה קורה איתי. הדרך שעשיתי אל נקודת השידור הייתה ארוכה וקשה. הרחובות בערו. על הגשרים שעל הנילוס, שרק לפני שעות ספורות שקק תיירים עליזים, התנהלו קרבות של ממש. מפגינים מצד אחד, שוטרים מהצד השני – מנסים למנוע את הגעת התהלוכות אל הכיכר. ירי, גז מדמיע, צפירות אמבולנסים ואנשים נמלטים בכל פינה. הנהג האמיץ שלקח אותי עבר איתי על פני שישה או שבעה גשרים שהיו כולם חסומים. באחרון הוא הראה לי היכן יש מעבר להולכי רגל מתחת לגשר. עם קצת מזל, הוא אמר, תצליח לעבור.

הצלחתי. ממש בדקה ה- 90 לפני שגם המעבר הזה נחסם. רצתי כמה קילומטרים ברגל בין המפגינים, בין הקרבות, בקושי נושם כי העיר כולה הייתה מוצפת בגז מדמיע. הגעתי לנקודת השידור שלי – התקשרתי למערכת, שעד אותו רגע לא ידעה אם אני חי בכלל. תפתחו לווין צעקתי, יש לי חומרים מטורפים. כשהעברתי את החומרים וצפיתי בהם, עוד לא הבנתי. רק אירועי הימים הבאים, ההתפתחויות והזמן שחלף הבהירו את התמונה: לא הייתי "סתם בקהיר". הייתה לי הזכות להיות במקום וברגע שבו נולדה המהפכה המצרית.