הפרחים לליברמן

בציבור היהודי לא סופרים את המפלגה הערבית המאוחדת. מדי פעם מקדישים לה איזו חצי דקה בחדשות, גם זה לא תמיד. האקסיומה טוענת שערבים זה לא רייטינג. גם לא מודדים אותם באחוזים שהזכייניות אוהבות להראות לציבור, אבל זה כבר סיפור אחר. בינתיים למפלגה הערבית המאוחדת יש את הפוטנציאל להפוך להפתעה של הבחירות. יותר מחמישה עשר מנדטים. אם אחוז ההצבעה אצל הערבים יהיה גבוה ואצל היהודים נמוך, אפילו יותר. בימים אלה, כשקולות נודדים בין מפלגות כמו שחיילים בגולני מחליפים גרביים – אחד עם השני (מבנט לליכוד וממרת למחנה הציוני…) זו תוצאה שיכולה לשנות את המאזן בין הגושים. 3-6 מנדטים שלא היו כאן קודם, אולי השלישית בגודלה בכנסת. אלא שכמו כל דבר בחיים, בוודאי בפוליטיקה, זה לא פשוט כל כך.

ברור שאחוזי ההצבעה יהיו המפתח להצבעה. אלא שמאז בחירות 96, יש ירידה מתמדת בהגעה של ערבים לקלפי, מקרוב ל- 80% לקצת יותר מ 50%. גם עכשיו, פגשנו הרבה שמצהירים שלא ילכו לקלפי, ואם ילכו – לא בהכרח יצביעו למפלגה המאוחדת. גם כי חברי הכנסת הערבים נתפסים כמי שפועלים יותר למען הפלסטינים בשטחים ופחות למען הקהל שבוחר אותם, ובעיקר – כי ברור שזו מפלגה שהולכת מראש לאופוזיציה, שחבריה לא יהיו בתפקידים ביצועיים בממשלה ולא יוכלו להשפיע במיישרין על איכות החיים של הערבים בישראל ולפתור להם בעיות. בעיני – עוד עדות לרצון של ערביי ישראל להשתלב – הם רוצים לראות את הנציגים שלהם בממשלה, בעוד הנציגים חוששים לעשות כן. יש גם את הפלג הקיצוני של התנועה האסלאמית ותנועת "בני הכפר" (שמאל) שככל הנראה יחרימו את הבחירות – כך שהמפלגה הערבית תצטרך לעבוד קשה כדי לשכנע את הציבור שלה לשים את הפתק בקלפי.

בינתיים – זה לא כל כך הולך. הם איבדו את המומנטום. הייתה תנופה שנבעה מעצם האיחוד ששנים ארוכות רבים הטיפו לו, אבל בימים האחרונים העסק נעצר. תקוע. גם בגלל הסיבות שהזכרתי למעלה, גם בגלל שאין כמעט קמפיין. חודש לפני, ולא מרגישים כלל את הבחירות ברחוב. אולי כי קשה לגבש קמפיין כשהמפלגה מורכבת מקומוניסטים ואסלמיסטיים. גם התקשורת הערבית נגד הרשימה המאוחדת. את הסיבה הדי הזויה – אפשר לראות בכתבה. אבל לא לדאוג. יש מי שעושה בשביל הרשימה המאוחדת את העבודה.

כששם שהאיחוד הוא תולדה של העלאת אחוז החסימה, שליברמן וחבריו התעקשו עליו גם כדי לפגוע במפלגות הערביות, גם עכשיו הימין הישראלי ממשיך לעזור לערבים. הניסיון להדיח את זועבי, האמירות של בנט על גנבי מכוניות (ולא משנה מה הוא אומר – כולם חוץ ממנו הבינו שהוא מתכוון לערבים) הקמפיין של ליברמן שמדבר על אום אל-פחם לפלסטין כל אלו מדרבנים את הערבים להצביע. מאד מדרבנים. אמר לי ג'עפר פרח, מנכ"ל מוסאוא, שהיהודים לא מבינים כמה הערבים מרגישים מאוימים אחרי הקיץ האחרון – צוק איתן שאזרחים ערבים הוכו במהלכו, חטיפת הנער, ירי השוטרים בכמה תקריות – כל אלו יצרו תחושה של חוסר ביטחון אצל הערבים. מוזר לנו, היהודים, לשמוע על חוסר ביטחון של ערבים, אבל זו המציאות, והמציאות הזאת, מקווים במפלגה הערבית, תביא את המצביעים יותר מבעבר.

ויש עוד גורם מדרבן – העובדה ש"ישראל ביתנו" והמפלגה של אלי ישי מגרדות את אחוז החסימה בחלק מהסקרים, נותנת הרבה מוטיבציה לערבים להצביע. הם מאד ישמחו לראות את ליברמן מחוץ לכנסת, בגלל החוק שהוא דחף כדי להפיל אותם. וגם אם ייכנס לכנסת, והם יקבלו 15 מנדטים ומעלה – זר הפרחים כבר מובטח, אולי גם התואר יקיר המגזר.

הרבה מפד"ל עם קצת חרד"ל

למרות שהיה עדיין קצת שלג בחוץ, אולם המתנ"ס בגוש עציון היה מלא בכנס הבחירות המסכם של ח"כ שולי מועלם, ביום שלישי בלילה, ערב הפריימריס. הרבה צעירים, גם לא מעט ותיקים. אחד מבאי הכנס הסתכל באנחה על הציבור הגדול ואמר לי "המפלגה הזאת הולכת לקרוס תוך שנתיים". "לקרוס, איך לקרוס????" התפלאתי, "הסקרים המבטיחים, ההייפ באינטרנט, נהירת הצעירים, מה פתאום אתה מדבר על קריסה?". "התשובה שלו היתה פשוטה ומהירה: "בנט הורס את היסודות של המפלגה הזאת. ביבי עשה לאורך השנים המון שטויות, אבל הוא תמיד ידע שאסור לו לפגוע ב- base של הליכוד, בגרעין הקשה. בנט לא מבין את זה".
כל מי ששיפץ אי פעם בית, יודע שאחד הכללים הכי חשובים ב"רמונט" הוא שאפשר וכדאי להשתולל, לחשוב מחוץ לקופסה – לשבור קירות, לשנות כניסות, אבל – וזה אבל חשוב – אסור לגעת ביסודות. אם פוגעים ביסודות הכול יכול לקרוס.
נפתלי בנט חושב בגדול. רוצה להיות שר ביטחון, ראש ממשלה, יכול להיות שגם נשיא ארה"ב אם הייתה אופציה. האיש קוסם, אין ספק. לקח מפלגה שגירדה את אחוז החסימה והפך אותה לאימפריה. אבל אחרי מספר ימים בשטח עם פעילי "הבית היהודי" אפשר היה לחוש שבעוד בנט מתחזק בציבור הרחב, דווקא בתוך הבית יש, איך נגדיר זאת, תחושת אי נוחות מסוימת.
זו לא התנגדות גלויה, אף אחד לא יורק לבאר ממנה שותים מנדטים. לכולם ברור שבלי בנט לא היו מתמודדים עשרות מועמדים על מקום ברשימת הבית היהודי, אבל גם מי ששמח על הפריחה בסקרים קצת התקשה עם הניסיון של היו"ר לקחת את הרשימה ולהפוך אותה ל"רשימה של כולם" ולא קודם כל לרשימה של הציונות הדתית. נחמיה רפל, מזכ"ל הקיבוץ הדתי, אמר: אני בעד, אבל יש תחושה שהעניין יוצא קצת משליטה".
הרבה מועמדים התרוצצו ימים כלילות, הוציאו הרבה כספים (חלקם הרבה מאד מאד), אבל היו להם רק מעט מקומות ריאליים. שריונים לתקומה, שריונים לנשים, ושריונים ליושב ראש (בנט דרש שינוי חוקה מהמרכז, וקיבל זאת – שוב – הכול בתהליך לגיטימי). בנוסף – בנט בחש ברשימה כדי שתתעצב בהתאם לחזונו – המנכ"ל במקום ה- 10, מועמדים חילוניים, דחיקת מועמדים חרד"ליים או קיצוניים (כאלה יש לו מספיק מתקומה).
התשובה הגיעה בקלפי. אילת שקד אמנם ראשונה (לא דבר של מה בכך – אשה חילונית), אבל שאר הרשימה היא לא בדיוק החלום הרטוב של היושב ראש. מתברר שעם כל הכבוד לקוסם ולחזון המפלגה הרחבה, בשקט, מאחורי הפרגוד, המתפקדים חזרו לשורשים. בנט חזק בהייטק, אבל קיבל את אחד השיעורים הבסיסיים בביולוגיה – מסובך להתעסק עם DNA. רצה ליכוד ב', קיבל מפד"ל עם קצת חרד"ל.

ועוד הערה קטנה: בג'ינגל של הבית היהודי לבחירות שרה גם זמרת. אמירה חשובה. אהבתי.

בחירות בטווין פיקס

 "זה כל כך הזוי, ממש כמו לצלם פרק בטווין פיקס" אמר לי טל ינוביצקי הצלם בסיום יום הצילומים הראשון של הכתבה בחצור הגלילית, ואני לא יכולתי אלא להסכים כל כך. ממש טווין פיקס. לא מכיוון שחצור הגלילית מקום הזוי, אלא המציאות הפוליטית הישראלית הזויה. מאד.

 הכוונה הייתה לתת תמונת מצב של מקום קטן שבועיים וחצי לפני הבחירות. הבחירה נפלה על חצור הגלילית כי במהלך הקדנציה האחרונה המקום עבר טלטלות קשות. מפעל פרי הגליל, שמעסיק רבים מבני העיירה, כמעט נסגר, ואז אחרי מאבק נמכר לבלעים חדשים ונפתח מחדש, ושוב שנתיים וחצי אחר כך כמעט ונסגר ושוב מאבק. הפעם בממשלה – שתיתן לבעלי המפעל מענק שהובטח לו. כיום המפעל מתפקד כרגיל, מעסיק פועלים מחצור ומישובי הסביבה, אבל במשך שבועות רבים המפעל הזה ובני חצור הגלילית היו בעין הסערה של הפוליטיקה הישראלית. ח"כים עלו לישוב לרגל – לדבר, לנסות לשנות את רוע הגזירה או סתם להצטלם. תהינו עד כמה ארבע שנים כאלו משפיעות על התושבים.

 בבחירות 2009, רגע לפני שכל הבלגאן התחיל, הליכוד קיבל בחצור הגלילית 30.5% מהקולות. ליברמן 16.7%, ש"ס 16%, אגודת ישראל 14% (יש במקום שכונה גדולה – הקריה החסידית – של חסידי גור), העבודה4.6%, קדימה זצ"ל 10%, המפד"ל 4% ומרצ 7. לא אחוזים שבעה קולות – 0.2%.

 מה השתנה? בגדול, כלום, או כמו שכמה מהאנשים חזרו ואמרו לנו: "יש פה אנשים שבטוחים שבגין עוד חי". ליכוד, ליכוד ועוד קצת ליכוד. בעצם יש גם מאוכזבי ליכוד. פגשנו את גבי – גנן באחד מבתי הספר, פעיל פוליטי מקומי ובעיקר איש מקסים שהקים עמותת צדקה לפני 15 שנים לזכר אבא שלו, ומסייע למאות אנשים במזון, תרופות, חינוך – במה שרק צריך. לגבי נמאס שהמחירים רק עולים כל הזמן, שדלק ואוכל ומסים במגמת עליה תמידית, הוא רוצה שינוי. לאן יפנה אדם שמאוכזב מהמדיניות הכלכלית – חברתית של הליכוד? לנפתלי בנט!!! כן, זו לא שגיאת דפוס – הבית היהודי, וצריך להקשיב היטב לטיעונים שלו למה הוא עשה את זה.

 בכלל, נדמה שבחצור הגלילית אין פניה שמאלה, רק ימינה. שמאל היא לפעמים מילת גנאי, או כמו שאמרו ב"ארץ נהדרת" – בתשבץ, מה זה ההיפך מימין, ארבע אותיות? – "בוגד". אתה מוצא את עצמך מדבר עם אדם שמספר לך שהוא בעד החזרת שטחים או לפחות חלק ניכר מהם, שהוא נגד המדיניות הכלכלית, תומך בשינוי סדרי העדיפויות, ולמי הוא מצביע? – "נתניהו". הוא לא טיפש, הוא מודע לדיסוננס, אבל אומר – נולדתי ליכודניק ואמות ליכודניק. ויותר מזה – הוא באמת מאמין שנתניהו מסוגל ורוצה לעשות את הדברים הללו.

 בשביל להבין את התופעה עד הסוף צריך לחזור לפרי הגליל. מוטי חזיזה הוא יו"ר ועד העובדים במפעל, איש למוד קרבות. מוטי חבר מפלגת העבודה, ובמהלך ארבע השנים של המאבק נתקל בפוליטיקאים מכל המפלגות שבאו והלכו כאילו היה המקום תחנת הרכבת שלא תקום בו בעתיד הקרוב. רובם הגיעו בשביל הפוטו אופ, בשביל ההזדמנות להיכנס למהדורות החדשות. מוטי מציין ארבעה חברי כנסת שבאמת ובתמים עזרו לו – משה גפני, עמיר פרץ, אבישי ברוורמן ומעל לכולם את אילן גילאון.

בכתבה עשיתי למוטי הפתעה. הבאתי למפגש איתו את ויקטור פרידמן איש מרצ מקיבוץ גדות. כשויקטור שמע על ההפגנות במפעל, הוא ארגן כמה חברים ובא, אבל לא רק להדהות. הם הקימו אוהלים, נשארו לישון עם העובדים (למרות שחלק מהפועלים כעסו כשראו חולצות של מרצ השמאלנים), ציירו שלטים, דאגו לאספקת אוכל. איך מוטי אמר – הליכוד וש"ס לא באו, הם כן. ויקטור הוא זה שהזעיק למקום את אילן גילאון.

שאלתי את ויקטור אם הוא לא פראייר – עבד, השקיע, תמך במקום שנתן למרצ מספר קולות של גבינה רזה (ראו תחילת העמוד), והסיכוי שהמצב ישתנה שקול לסיכוי של מכבי יפו לקחת אליפות. ויקטור ענה שהוא לא מרגיש פראייר, שהוא עשה את זה בשביל האידיאולוגיה. שגם הוא פועל, ולא יכול לשבת בבית כשיש בעיות לשכנים. עניתי לו שיש מי שיחשוב שזה רק מדגיש עד כמה הוא ומרצ בכלל פראיירים, שלא לומר נאיביים. התשובה של ויקטור הייתה נהדרת – הוא סיפר שהוא מאד אוהב את אנשי חצור הגלילית, שיש לו שם הרבה חברים אבל יש לו כלל פשוט. הוא לא מדבר איתם לא על פוליטיקה ולא על דת. הוא לא רוצה לריב עם חברים ובעיקר – והוא מבין אותם. הוא מבין כי גם הוא שמרן. נולד הפועל תל אביב, הילדים שלו הפועל תל אביב, הנכדים אדומים וגם הנינים יהיו. "מפלגה ודגל לא מחליפים" אמר הקיבוצניק בחיוך חביב. מי אמר שרק אנשי עיירות הפיתוח שמצביעים באוטומט? הזוי. טווין פיקס.

 שתי הערות לסיום:

–         לכאורה זו כתבה על נושא ידוע מראש, כתבה שלא מחדשת דבר. זה בדיוק הכוח שלה. העיתוי חשוב – שבועיים וחצי לפני שניתנת לנו האפשרות להשפיע על חיינו, לשים פתק בקלפי.  צריך וחשוב לראות את האנשים, לשמוע את הקולות, להקשיב לטיעונים ולא רק לחייך, לצחוק או לבכות מהם. זו תמונת המראה שלנו, של החברה הישראלית.

–         בכל בית ספר לתקשורת (שמעולם לא טרחתי ללמוד בהם, אבל זה כבר סיפור אחר) מלמדים שצריך ורצוי לסיים כתבה בפאנץ'. ובכן, הודות לטבע – האנושי ובעיקר בעלי החיים, יש לכתבה הזאת סיומת מדהימה!!!!!

 הכתבה על חצור הגלילית תשודר הערב ב"יומן", ערוץ 1 ב- 20:00.

דברים שרציתי לומר לנפתלי בנט

שלום נפתלי

 Naftali-Bennett

אנחנו לא מכירים, אבל אם היינו נפגשים, אלו הדברים שהייתי אומר לך, אם הייתה לך הסבלנות לשמוע.

 בסוף השבוע האחרון דיברת על סירוב פקודה, אמרת שלא תוכל לפנות אנשים מבתיהם, שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל. אח"כ הבנת שהסתבכת, אמרת שלא התכוונת, שפרשו אותך לא נכון, הסברת שאתה נגד סירוב פקודה, אבל אתה לא תוכל לפנות אדם מביתו, אפילו הקפדת לומר ערבי או יהודי למען התקינות הפוליטית, והוספת שתהיה מוכן לשלם את המחיר, ללכת לכלא, בקיצור – לסרב פקודה.

תסלח לי, אבל אין לך מושג על מה אתה מדבר. אתה לא עשית צבא. אתה היית בסיירת. אני לא מזלזל חס וחלילה, ההיפך. אני מוריד את הכובע בפני סיירת מטכ"ל ומה שעשית שם, אבל זה לא צבא. אני עשיתי צבא. לא הייתי בסיירת, אפילו לא ב"יחידה מובחרת", כפי שכל חייל שני מנסה להגדיר את עצמו היום. צבא. קרבי, רגיל, פשוט. אתה לא ניסית להחזיק את העיניים פקוחות על בט"שיות מתפרקות בנסיעות הלוך חזור על גדר המערכת, וגם לא שרפת שעות על גבי שעות בחום הקיץ עם שכפ"ץ או בחרמונית בשלג בשמונה-שמונה בעמדות (שמונה שעות בעמדה שמונה שעות מנוחה במשך ארבעה חודשי תעסוקה מבצעית). תרשה לי לנחש שגם לא בדיוק חווית את חווית המחסום בשטחים – בדיקת ת.ז, פרוק כלי רכב, מגע בלתי פוסק עם אזרחים ששונאים אותך ואת מה שאתה מייצג. זה צבא אחר ממה שאתה מכיר. אני הייתי בו. אז תרשה לי בבקשה לחלוק איתך מעט מהחוויות.

אני טחנתי שטחים בשירות שלי כמו כלב, ואחר כך גם במילואים, אם כי פחות, אבל בהחלט מספיק. עזה, חברון, ג'נין, רמאללה – כל פינה. אני והחברים שלי ישבנו שעות בג'יפ בליווים – ליסכה היה שיעור מקרמה, למנחם שיעור גמרא, לנסוע לבית ספר לחזור, מהבית ספר, הנהג לא מחכה, צריך לרדוף אחריו בג'יפ שמסוכן לנסוע בו מהר – והכול כי ההורים של אותם ילדים בחרו לשבת על איזו גבעה בשטחים, לא תמיד עם כל האישורים הנדרשים.

אני והחברים שלי הגנו בגופנו במשך חודשים ארוכים על פסגות, התנחלויות מבודדות בעזה או היישוב היהודי בחברון. שעות בעמדות, ימים בבט"שיות, בכלי רכב מתפרקים שההוראה הייתה שלא ידוממו את המנוע ולו לרגע ולא משנה מה מצבם הבטיחותי – כל הזמן בתנועה. יצאתי לסיורים כדי שיירו עלי ולא על המתנחלים (כך הוגדרה המשימה). עמדתי במחסומים שלא הייתה בהם כל תועלת ביטחונית רק "לתת תחושה טובה למתיישבים" – דברי המח"ט. נלחמתי במחבלים, אבל גם נאלצתי בפקודה להרוס דוכנים של סוחרים פשוטי יום, כדי שלא ינצלו את הדוכנים לפגוע במתנחלים (מן הגיון שטחים שכזה). מפעם לפעם ספגתי קללות, נאצות ואפילו מכות מהאנשים ששמרתי עליהם, מקצתם, חבורת גזענים עלובים גרמו לי להתבייש שאני יהודי. לפעמים, ביני ובין עצמי, עלו בי מחשבות לגבי אותו קומץ שגבלו בפקודה בלתי חוקית בעליל, אבל זה היה ביני ובין עצמי בלבד. נשארתי, ביצעתי,פיקדתי על חיילים ומילאתי פקודות, עשיתי – גם דברים שמנוגדים למה שאני מאמין בהם, גם דברים שראיתי בהם פגיעה מוסרית קשה.

יש לי באחת המגירות אפילו תעודת הוקרה ממתנחלי חברון. כי בניגוד להרבה חיילים וקצינים אחרים שהסכימו פוליטית עם רעיון הישוב היהודי במקום אבל מאסו באנשים שיושבים בו, ביחס והגישה העוינת כלפי הצבא, והתנהגו אל המתנחלים בהתאם (או במילים של כיתה ג' – החזירו להם), אני התייחסתי אליהם בכבוד ובהקשבה. למה? כי הייתי על מדים. כי זה היה התפקיד שלי.   

הסיבות שנשארתי פשוטות ובנאליות. ראשית, כי אם כל אחד יעשה בהתאם למצפונו בלבד אפשר לסגור את הבסטה שנקראת צבא וללכת הביתה. השנייה – כי יש צד שני למטבע. כי רציתי שביום פקודה, כשיצטרכו לפנות את האנשים האלה, אני ושכמותי לא נהיה התירוץ לסירוב פקודה. כשם שאני שירתתי ועשיתי בניגוד לצו מצפוני, כשתגיע הפקודה לפנות – גם מי שלא מסכים – שיבצע.

לפנות את ההתנחלויות נפתלי, זו לא פקודה בלתי חוקית בעליל. ממש לא. אם נכונה הטענה שהם "נשלחו על ידי ממשלת ישראל" אזי לממשלת ישראל יש את הזכות גם לפנות אותם. ואם הם לא נשלחו, אז הם עשו משהו לא חוקי, בניגוד לתקנות ונהלים ולכן אדרבא, שיואילו לארוז את המטלטלים. אין בדברים האלה משום שמחה לאיד. אחת התמונות שחרוטה בלבי מהשנה האחרונה היא של קבוצת אמהות שגרה בגבעת האולפנה, בבוקר שבו היו צריכות לעזוב את בתיהן. עמדו האמהות האלה, חלקן עם תינוקות על הידיים, מבט נוגה בעיניים, ואני ריחמתי עליהן. רציונאלית – חשבתי וידעתי שהן צריכות לעזוב את הבית, אבל רגשית ריחמתי עליהן. גם אני בניתי בית במקום שאני אוהב, גם אני מגדל בו ילדים. חשבתי מה היה קורה אם היו מכריחים אותי לעזוב את הבית, וריחמתי עליהן. אבל זהו ההבדל בין רגש להגיון. אם הייתי מקבל פקודה, הייתי מפנה אותן מהבית. כמו ששמרתי עליהן. כמו שיצאתי לסיורים מיותרים ועמדתי במחסומים שלא צריך כדי שהן ירגישו בטוחות. קוראים לזה צבא, נפתלי – צבא אמיתי, ולא סיירת. קוראים לזה גם מדינה מתוקנת.