לנצח (גם) את הכנרת

לפני כמה חודשים, עוד לפני הבחירות, ישבנו יגאל ואני בבית קפה בתל אביב. הוא אמר לי: "אנחנו הולכים להפסיד, אני יודע את זה, ביבי ינצח, אז החלטתי למצוא משהו שיסיח את דעתי. אני הולך לחצות את הכנרת. לארוך – מכפר נחום עד צמח. האימונים יעשו לי טוב". הוא אמר את זה עם זיק של שובבות בעיניים. "מה המשפחה שלך אומרים על זה?" שאלתי – "אבא שלי, שהוא בן +90 אמר לי שהשתגעתי, שאני זקן מדי בשביל זה" יגאל התגלגל בצחוק. "עכשיו ברצינות", אמרתי לו, " למה אתה צריך את זה? אתה מחפש אתגרים?". "גם", הוא ענה בכנות, "אבל אני גם מרגיש שלא עשיתי עדיין מספיק".
כשיגאל אומר שהוא לא עשה מספיק – הוא מתכוון למלחמה בסרטן. זה קצת מצחיק לשמוע את זה ממנו, כי הוא הכי ניצח שאפשר, אבל – תחושה היא תחושה, וכשהוא יוצא להילחם – הוא עושה זאת בגדול. את הסיפור של יגאל ומלחמתו האישית במחלה כבר סיפרתי כאן – אפשר לקרוא את תולדות חייו וגם לראות את המבצע הראשון הבלתי יאמן שעשה – 1,000 בריכות על רגל אחת. אבל לשחות את הכנרת לאורך זה כבר סיפור אחר – גם לאדם בריא המעבר ממי הבריכה הצלולים, עם הפס על הקרקע שמתווה את הדרך, למים הירקרקים של הכנרת, כשלא רואים מטר, וקשה לשמור על כיוון הוא קשה. אצל יגאל הכל מסובך יותר – הרגל מושכת אותו כלפי מטה והצידה, כך שהוא מתאמץ פי כמה על כל תנועה, שלא לדבר על לשמור על קו ישר. המרחק מכפר נחום לצמח הוא 21 ק"מ בקו ישר, כלומר – אם כמה פעמים מן הדרך, אפשר להוסיף כמה קילומטר מיותרים ומתישים. אם מתחילים גלים, זו בכלל בעיה. יגאל יצא לדרך ב- 04:00 בבוקר, בין השאר, כדי להימנע מן הגלים האופיינים לכנרת אחרי הצהריים, אבל הכנרת הפתיעה – דווקא בבוקר הגיעה רוח צידית, ואיתה גלים. אני חושב שהנחישות של יגאל עצבנה את הכנרת.
2015-06-20 17.59.03
במילון למילה נחישות יש כמה משמעויות ביניהן – עזות מצח וחוצפה. צריך הרבה חוצפה כדי ללעוג לטבע, להתגבר על האיתנים והמכשולים שהוא מציב בפניך ולנצח אותו. יגאל כזה – נחוש, המשחה לחיים שלו הוא הגשמה של נחישות. רק כשנכנסתי איתו למים, הבנתי עד כמה המאמץ הוא כמעט אינסופי. בן רגע את עובר ממראה פסטורלי של כנרת, הרים סביב ושקט מרגיע, למאבק בתוך המים, בלי לראות מעט לאן אתה שוחה. רגע מים, רגע שמיים, שרירים כואבים, מאמץ על כל נשימה – ואני שחיתי רק 2 ק"מ…
אני חושב לפנות למוציאים לאור של המילון. במקום בליל המלים שמנסות להסביר מהי נחישות פשוט צריך לשים תמונה של יגאל. אז יהיה די ברור מה זה "נחוש".

זיהום אוויר וסרטן

כשבאים לבית החולים רמב"ם, הדבר הראשון שבולט לעין הוא שלט גדול על הקיר החיצוני: "ברמב"ם נושמים אוויר נקי". הכוונה כמובן שאסור לעשן באזור בית החולים, אבל השבוע השלט הזה קיבל משמעות אירונית במיוחד. זה לא חדש שמפרץ חיפה מזוהם, שהאוויר שם לא נקי. מה שהפך חדש הוא הגושפנקה הרשמית שהטיעון הזה קיבל ממשרד הבריאות. דו"ח של פרופסור איתמר גרוטו קבע ש- 16% ממקרי הסרטן אצל מבוגרים מקורם בזיהום האוויר, ו- 50 ממקרי הסרטן אצל ילדים.

רבים מהרופאים לא מסכימים שזיהום אוויר גורם לסרטן בילדים, אבל דווקא העובדה הזאת – שכל כך הרבה ילדים נפגעים, יצרה הד גדול לדו"ח. כמו הרבה דברים בחיים – מדובר בשאלה של עיתוי. הדו"ח הזה תפס כותרות כי מדובר בילדים שנפגעים, וגם כי לא היו הרבה כותרות נוספות השבוע. כרגיל במחוזותינו – עוד פיגוע לא עלינו, אם המו"מ המדשדש להקמת הממשלה היה מתקדם ולו קצת יותר – וייתכן שגם הדו"ח הזה היה נשכח.

אבל לסוגיית העיתוי של עוד כמה היבטים – לא מעט טוענים כי הדו"ח יצא עכשיו, כי אין שר בריאות, אין דרג פוליטי שיעצור. למה לדרג פוליטי לעצור? – ראינו כבר את האפקט של הדברים. המשרד להגנת הסביבה נזעק והודיע שהוא מתכונן להכריז על מפרץ חיפה "אזור מוכה זיהום", מה שיגרום להחמרת התקנים ויקשה על הפיתוח. בינתיים זו רק הכרזה – בוא נראה שזה יקרה. הלא מאחורי מה שקוראים "המפעלים המזהמים" עומדים הטייקונים הגדולים של המשק, הרשויות המקומיות שגובות מהם ארנונה, ומשרדי הממשלה – שהמפעלים המזהמים משלמים להם מסים ומעסיקים את התושבים. זהו סיר לחץ של לחצים.

מה שעוד קרה השבוע, הוא שתשומת הלב עברה לנתונים הקשים על התחלואה, ובצדק – זהו הדו"ח הראשון של משרד הבריאות שמצהיר על קשר סיבתי מובהק בין זיהום אוויר ותחלואה (לא רק סרטן), אבל אחוזי החולים הסיטו את תשומת הלב מהסיבה לפרסום הדו"ח. במודבר במכתב שיצא לקראת ערר בוועדה המחוזית לתכנון ובניה. מרבית הציבור שומע "הוועדה המחוזית לתכנון ובניה" ונסתם לו המוח – מדובר בדרך כלל בגיבוב אינסופי של פרטים וסעיפים, דיונים אינסופיים על סעיף כזה או סעיף קטן כזה, אבל כאן השורה התחתונה של הדיון פשוטה. מדובר בדיון על הרחבה של שטחים של מפעלים מזהמים (בתי הזיקוק, חוות האיחסון, והדבר מתקשר גם לנמל שעומדים לבנות בחיפה ואושר בממשלה). במילים פשוטות – עכשיו המצב גרוע, אז אפשר לתאר מה יקרה כשיגדילו את השטח.

עשרים וחמישה קילומטרים על רגל אחת

נתון ראשון: לפי מחקר שפורסם לא מזמן רק 0.3% מאוכלוסיית העולם מסוגלים לשחות 500 מטר ברצף.

נתון שני: בצליחת הכנרת, אורכו של המסלול הארוך הוא כ- 3.5 קילומטרים. המעטים שהצליחו לצלוח את הכנרת לאורכה (מכפר נחום לצמח) שוחים 22 קילומטרים.

נתון שלישי: יגאל סלע שחה 25 קילומטרים ברצף.

נתון רביעי: 25 קילומטרים זה פחות או יותר נסיעה בכביש החוף בין מחלף חבצלת למחלף גלילות.

נתון חמישי: יגאל שחה את המרחק הזה על רגל אחת.

יגאל יוצא לדרך הארוכה

יגאל יוצא לדרך הארוכה

לפני 15 שנים כאבה ליגאל הברך. לא הפתיע, בהתחשב בעובדה שהאיש רץ להנאתו מרתונים ורכב על אופניים למרחקים ארוכים (ממחניים, הקיבוץ שלו, עד אילת למשל). האבחנה הייתה קרע במיניסקוס. ניתחו, תיקנו, וגם לקחו ביופסיה כמו שבדרך כלל עושים בניתוחים. עד כאן הכול שגרתי. רק התוצאה של הביופסיה לא הייתה שגרתית: סרטן נדיר ואלים במיוחד בברך. ההמלצה של הרופאים הייתה לכרות את הרגל, אבל יגאל לא הסכים. הוא בחר במסלול השני – השתלת ברך. מכאן העסק הלך והסתבך. כימותרפיה קשה שכמעט הרגה אותו, הגוף דחה את הברך המלאכותית, 3-4 ניתוחים של להוציא/להכניס את השתל, אחר כך עורק ראשי ברגל שהתפוצץ (עוד ניתוח). יגאל היה על סף מוות. לבסוף הרופאים החליטו להוציא לו את הברך לחלוטין, והשתילו במקומה עצם שלקחו מהרגל הבריאה, כך שאין ליגאל שום יכולת כיפוף ברגל. הוא כאילו הולך על מטאטא. רגל עץ. אין לו גם את מרבית השרירים שלאדם בריא יש ברגל. כשיצא מבית החולים אמרו לו שהוא יצטרך תמיד להיעזר בהליכון, מקסימום מקל.

יגאל הוא מה שקוראים "טיפוס". עולה מבריטניה שהיה לקיבוצניק. איש כל כך חביב עד שנדמה שהוא יצוק מקסם אישי, אבל מאחורי החיוכים האינסופיים מסתתר רצון של ברזל. רץ למרחקים ארוכים. לא הפסיק לרגע לעבוד, גם במהלך הכימותרפיה והניתוחים, ובחתונה של הבת שלו, קצת אחרי הניתוח האחרון, כבר רקד. בלי מקל או קביים כמובן. את המסע הזה הוא לא עשה לבדו. מירי, אשתו, היא אחת מארבע המייסדות של ארגון "ארבע אמהות". נתון שכבר אומר עליה הרבה. אצל מירי אין דבר כזה משימה בלתי אפשרית או מטרה שנראית לא ריאלית. כשיגאל יצא המום ובוכה מהרופא שבישר לו שהוא חולה סרטן, מירי תפסה אותו ביד, ניערה אותו, ואמרה לו: "אני מוציאה את החיילים מלבנון, אני אוציא אותך מהמחלה הזאת". אגב, בבית הם לא התייחסו אל הסרטן כאל "מחלה". מקסימום שפעת.

יגאל "נקי" כבר 13 שנה, והחליט לציין את חגיגות בר המצווה להולדתו מחדש בדרך ייחודית. אצל יגאל ל"ייחודי" יש משמעות אחת –  עד הקצה. אחרי שהחלים הוא החל לשחות. היה שוחה 100 בריכות שזה הרבה בכל קנה מידה – 2.5 ק"מ, במיוחד לאדם שרגל אחת "נשרכת" אחריו וגורמת לו לאיבוד שיווי המשקל במים, ולכן צריך להשקיע הרבה יותר מאמץ בכל תנועת חתירה ("מי שאוהב כמוני לאכול חייב להוציא אנרגיה" אמר לי). בכל אופן, יגאל החליט שהוא הולך לשחות 1,000 בריכות ברצף. 25 ק"מ. מעטים על פני הגלובוס האנשים הבריאים שמסוגלים לזה. מירי אמרה לו שהוא מטורף, הילדים אמרו שהוא מטורף, הנכדים צייצו מטורף וגם פרופ' קובי ביקלס אמר לו שהוא מטורף. ביקלס הוא האיש שיגאל חייב לו את חייו. בשבת בבוקר לפני 13 שנה, כשצלצל הטלפון בביתו של ביקלס והרופא התורן מביה"ח אמר לו שהרגל של יגאל נפוחה והוא זועק מכאבים, פרופ' ביקלס הבין מייד שהעורק הראשי ברגל נקרע. הוא צעק לשפופרת להטיס את יגאל לחדר ניתוח, עלה על האופנוע והגיע תוך 5 דקות. נסע 200 קמ"ש כל הדרך. בקיצור, בהתחלה פרופ' ביקלס אמר "מטורף", אבל בתור מרתוניסט וטריאתלט, חשב פעמיים – והכיר בין יגאל ונעמי.

נעמי ויינשטוק היא מאמנת, אבל ההגדרה הקצרה הזו עושה לה עוול. היא מגשימת חלומות. עובדת כמאמנת ריצה ושחיה עם אנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים, ומצליחה להוציא את המירב והמיטב מכל אחד ואחת מהם. את יגאל היא פשוט לימדה לשחות מחדש. התאימה לו סגנון והכינה אותו למאמץ הכביר של 25 קילומטרים ברציפות במים. מדובר בהכנה גופנית מדוקדקת – אימונים, ארוחות ומנוחות, אבל בעיקר הכנה מנטאלית – איך שוחים הלוך-ושוב, הלוך ושוב, תנועה ועוד אחת ושוב בעיטה בקיר בתוך אותו נוף חדגוני של מסלול בן 25 מטרים. לא מובן מאליו. יגאל טוען, שלא משנה מה אורך המשחה – ה-1/4 השני הוא הקשה. "שוחים 400 בריכות, קשה בין 100-200, שוחים 600 אז קשה בין 150 ל- 300". אני חושב שהוא לא הפנים שיש אנשים שקשה להם רק מלחשוב על המרחקים הללו.

מראיינים את נעמי ויגאל לפני המשחה הגדול - עם הצלם דני גרשון

מראיינים את נעמי ויגאל לפני המשחה הגדול – עם הצלם דני גרשון

יגאל הצליח. שחה את כל 1,000 הבריכות שהציב לעצמו, ואפילו עשה את זה בשעה פחות מהמתוכנן – 11 שעות במקום 12 של ניצחון הגוף ובעיקר הרוח. אי אפשר לתאר במילים את אותו יום בקאנטרי קלאב בכפר סבא, צריך לראות. יגאל הפך את המשחה לאירוע התרמה לקניית מיקרוסקופ חדשני לגילוי סרטן למחלקה באיכילוב שהצילה את חייו. אנשים התבקשו לתרום לא רק כסף, אלא גם בריכות – לשחות לצידו (לא באותו מסלול, כיוון שקשה לו לשמור על שיווי משקל במים), וכך יום שהתחיל עם כניסה למים בשקט ובצנעה ב 06:30 בבוקר, הפך בהדרגה להפנינג מרהיב. עשרות באו לעודד אותו, בהם גם שגריר אוסטרליה שנמצא עם יגאל בקשרי עבודה, וספורטאים כירדן ג'רבי וערן גרומי.

עוד תנועה, ועוד חתירה - בדרך ל- 25 קילומטרים

עוד תנועה, ועוד חתירה – בדרך ל- 25 קילומטרים

יגאל טוען שהוא שחה כדי להראות ש"יצא מזה", אבל גם ובעיקר כדי להעניק השראה לחולי סרטן אחרים. להוכיח שהמחלה היא לא סוף פסוק ושספורט הוא חלק מהשיקום ולא משנה עד כמה את מוגבל. עד כמה האיש הזה מסוגל לסחוף אחריו? אני יכול להעיד באופן אישי. אני שוחה כבר שנים. לא מת על זה. בהגיון הפרטי שלי שווה להשקיע אנרגיה ולרוץ או לשחות אחרי מישהו רק אם כדור מעורב בעניין, אבל שיקולים של זמן, נגישות והחלמה מניתוח ברך גרמו לי לוותר על כדורסל/כדורגל ולשחות כדרך לשמור על הכושר. אבל מה – לא הייתי מסוגל לשחות יותר מקילומטר בכל פעם. הייתי מתעייף בעיקר בראש. זה השתנה. לאחרונה צלחתי את הכנרת. הרבה בזכות יגאל. לא חשבתי "אה, אם אחד שמבוגר ממני ביותר מ- 20 שנה ובלי רגל יכול אז גם אני יכול" – אלא שיש בנחישות, ההתמדה וכוח רצון של יגאל משהו מדבק. השראה. כשרואים את יגאל בבריכה מבינים שגם אם בפועל הוא שוחה הלוך-חזור, הלוך חזור, במקרה שלו – מדובר בחתירה מתמדת קדימה.

הכתבה תשודר ביום שישי הקרוב ב- 20:00 ביומן, ערוץ 1.