הקולות מעזה – שנה לצוק איתן

הבתים של מאה ועשרים אלף בני אדם בעזה נהרסו במהלך מבצע צוק איתן. כמה מהם שוקמו? התשובה פשוטה – אפס. מי שידו משגת משפץ חלונות ודלתות שנשברו, אבל בתים שנהרסו כליל – אפס עגול. אין מלט. כלומר, נכנס מלט לרצועה, אבל לא מספיק, ורק מעט ממנו מגיע לאזרחים. וגם אז – מלט בלבד לא מספיק לשיפוץ. צריך כלים, חול, רהיטים בשביל לבנות בית מחדש, ואת כל אלה אין לעזתים, במיוחד כסף. אז מה עושה מי שקיבל הקצבה של מלט? מוכר אותה. יותר מחמישה מיליארד דולר לשיקום הרצועה הובטחו לעזה על ידי מדינות שונות אחרי "צוק איתן". פחות מרבע הגיע, רובו הלך למזון. עם 60% אבטלה, אונר"א מחלק מזון למיליון איש.

כבר 8 שנים שישראלים לא יכולים להיכנס לעזה. אנחנו לא באמת רואים מה קורה שם, לא יודעים על מה מדברים אנשים, מה הם חושבים. שומעים רק התלהמויות של דוברי חמאס, או שריקות של רקטות – צבע אדום, ובום – והנה עוד "דרישת שלום" מעזה. אלו הקולות ה"סטנדרטיים" מהרצועה. כשהוחלט אצלנו במערכת לעשות תכנית מיוחדת לציון שנה למבצע "צוק איתן", ביקשתי לשמוע את האזרחים בעזה – לדבר איתם בסקייפ. לנסות להגיע לכמה שיותר אנשים ולשמוע מגוון דעות. זה לא היה קל. בשבועיים האחרונים שוחחתי בטלפון/סקייפ/צ'אט עם עשרות עזתים. רק מעטים מהם הסכימו להיחשף. היה גם ברור שחלק מהדוברים לא יכולים לומר את כל אשר על ליבם, עדיין – האח הגדול שם יכול לצפות ולהאזין, אם כי אנשים הפתיעו ודיברו בגלוי לב – סיפרו על המצב הקשה – אין חשמל, המים מלוחים, אין אפשרות לצאת, לבנות מחדש, וגם מי לדעתם אחראי לעניין. בניגוד למה שבדרך כלל שומעים – לא הייתה התלהמות אנטי ישראלית. כמובן שיש הרבה שנאה ברחוב לישראל, ואמרו את זה בגלוי, אבל בעיקר התחושה שלאיש באמת לא אכפת מהרצועה ומהתושבים שלה – לא לעולם, לא למצרים, לא למנהיגי הפלסטינים, גם חמאס וגם הרשות.

לגבי ישראל – היחס היה אמביבלנטי. מחד – אחרי קיץ שבו נהרגו כל כך הרבה, וההרס מסביב כה רב, יש שנאה. הרבה שנאה. מצד שני – זוכרים בערגה את שנות ה-70 וה- 80 כשעבדו בישראל – התפרנסו בכבוד, יצרו קשרי חברות עם יהודים ויכלו אפילו לנסוע לטייל בתל אביב. הימים האלה נראים עוד יותר ורודים על רקע המצוקה הנוכחית. יש גם צד שלישי – הדור הצעיר בעזה, לא מכיר ישראלים, לא פגש אותם פנים אל פנים. הוא שומע מישראל, את הקולות שאנחנו שומעים משם – שריקה, פיצוץ, בום.

איכות הקו היתה מזעזעת – האינטרנט לא משהו בעזה, בלשון המעטה, ולמרות זאת החלטתי להמשיך בכתבה. זה חלק מהעניין – כך אנחנו יכולים לשמוע את העזתים. עם תמונה מטושטשת וקול מקוטע, ולמרות זאת חשוב לשמוע את הקולות. לזכור שמאחורי הפוליטיקה הגבוהה, של בעד/נגד יש בני אדם, שתלויים גם במה שקורה כאן אצלנו בישראל. ילד שנולד בעזה צריך להירשם בישראל כדי שיוכר כפלסטיני. קצת אבסורד של החיים, אבל כפי שד"ר דאהר אמר זאת עם חיוך מריר – "אנחנו לא התנתקנו מכם חבר".

קיבלו סיכה מעזה

 כשמספרים על מלחמות, אוהבים בדרך כלל לספר על הגבורה. מדברים על ההוא שהסתער באומץ, על השני שזיהה את המחבל יוצא מן המנהרה או על אחד אחר, שזחל מול הסכנה לחלץ פצועים או להזעיק עזרה. מי שהיה שם, בקרב, יודע שהרגעים האלו קיימים, אבל נדירים. מהסיפורים שהתפרסמו מ"צוק איתן" ניתן היה לחשוב שמחבלים קיפצו על ימין ועל שמאל ממנהרות בניסיון לחטוף חיילים. הם אכן ניסו, ואכן חיילים לחמו שם בגבורה, אך אלו היו הרגעים יוצאי הדופן. דווקא משום שחיילי פלוגת המסלול של גדס"ר נח"ל לא ניסו ליפות את המציאות, לא ניסו לתאר סרט פעולה, הייתה בדברים שלהם עוצמה רבה. הם סיפרו על מציאות של חיילים. הם דיברו על השגרה, על המעבר מבית לבית, על שלא ראו את האויב, וכשחטפו – לא ידעו מאיפה זה מגיע.

למרות הדיבורים על שגרה, הפלוגה הזאת בהחלט לא שגרתית. חיילי סיירת שבאמצע מסלול ההכשרה הקשה והמפרך נלקחו לעזה. נלחמו, איבדו מפקד – רועי פלס ז"ל, נפצעו – ואז, אחרי שחוו את הדבר האמיתי, חזרו להכשרה, לתהליך שאמור להפוך אותם ללוחמים, רק שהם כבר היו כאלה. עכשיו, כשסיימו רשמית את המסלול, הם נושאים בגאווה את סיכת לוחם הסיירת, אבל כמו דורות רבים לפניהם, הם נושאים עמם את המלחמה.

רחוק אבל קרוב – טייסות המל"טים במבצע צוק איתן

יותר מ- 1,000 אזרחים פלסטינים נהרגו בעזה. במהלך מבצע "צוק איתן" ואחריו דיברתי עם הרבה חיילים ומפקדים. כולם אמרו שהם לא ראו אזרחים הרוגים. לרובם האמנתי, מיעוטם – בוא נגיד שלא בטוח שהם היו עוברים פוליגרף עם ההכחשה הזאת.
אנשי טייסות המל"טים של חיל האוויר היו הראשונים שלא התחמקו. הם, מפעילי ה"שובל" וה"איתן", שריחפו 24 שעות ביממה מעל עזה ראו הכול, לפחות את הרוב. ולא – העובדה שפיסית הם יושבים בקרון אי שם במרכז הארץ לא משנה. מידת המעורבות שלהם – מבצעית ונפשית היא כאילו היו בעומק השטח. הם סיפרו על אין סוף מקרים שעצרו תקיפות כדי לא לפגוע בחפים משפע, כי הרקטות שוגרו ממסגדים, בתי ספר או בתי מגורים. הם גם סיפרו על המקרים בהם התקיפות לא נעצרו – בין אם מדובר בטעות או בהחלטה מודעת – שמישהו למעלה החליט שמטרת החיסול מצדיקה פגיעה באזרחים. מלמעלה, על המסכים, הביטוי הצה"לי הסטרילי "בלתי מעורבים" מאבד משמעות. כשסיימנו את הצילומים באחת הטייסות אמר לי מפעיל – אתה יודע, עוד לא התחלתי להתמודד בתוך עצמי עם השאלות ששאלת.

ילד עם אבן – מנפלאות השטחים

התמונה הזאת, של ילד בן חמש, מוקף בחיילים עם נשק שרוצים להעלות אותו לג'יפ, והוא צורח, בוכה, מתפתל. ילד בן חמש. רק חמש.

הילד ואביו מובלים למחסום. (צילום: בצלם)

הילד ואביו מובלים למחסום.
(צילום: בצלם)

נתחיל בפלש בק – הכפר בית חנון, צפון רצועת עזה, סוף 1993. אנחנו בפעילות במקום. היה מידע מודיעיני שבלילה אמורים כמה חמושים להגיע לכפר. החליטו להוציא שלושה צוותים שיעשו מארבים. שני צוותים של מילואימניקים של השייטת או שלדג (אני כבר לא כל כך זוכר, בכל אופן – 20 שנה), וצוות אחד שלנו. צוות רביעי – של שלושה מילואימניקים של המובחרים ואנוכי (הייתי אז קצין, כבר סגן), התמקמנו על מגדל המים הגבוה שבלב הכפר. היינו אמורים לכוום את הצוותים הקרקעיים באמצעות מכשירי ראיית לילה משוכללים. עלינו בחשאי, עוד לפני חשיכה, שלא ידעו שאנחנו שם.
זה היה לילה ארוך. הרבה אירועים – אף אחד מהם לא באמת חשוב. זיהינו המון כלבים משוטטים, חתולים, פועלים שחזרו מאוחר מהעבודה בישראל ויצאו אליה שוב כעבור שעות מועטות, בשלוש לפנות בוקר. פועלים בדרך לעבודה, חקלאים שברגעים הראשונים טעינו לחשוב שכלי המלאכה שבידיהם הם נשק – בקיצור – הכול חוץ ממבוקשים חמושים. לילה ארוך ללא שינה. מנפלאות השטחים.
עם אור ראשון הגיעו הכוחות לאסוף אותנו. ירדנו מהמגדל ועשינו את דרכינו אל המוצב שהיה בכניסה לכפר, על ציר תנצ'ר המפורסם שכל בוגר עזה מכיר. הלכנו שיירה ארוכה של סדירים ומילואימניקים שעברו שעות ארוכות בלי לעצום את העיניים ובלי לקבל את מבוקשם. טור מזדחל בעצלתיים. מסביבנו, גם כן בעצלתיים, התחיל הכפר המנומנם להתעורר. שם קול של טרקטור מניע, פה קולות אמהות וילדים. אני הלכתי במרכז הכוח, קשקשתי עם קצין מילואים נחמד, המשכנו את השיחות האינסופיות מהמגדל. קצין אחר מהפלוגה שלי סגר את הטור.
בשלב מסוים עברנו שני ילדים קטנים. לא זוכר בדיוק בני כמה הם היו. שבע? אולי שמונה? לא מעבר. כשעברנו אותם והתרחקנו מהם כארבעים או חמישים מטרים, עשה אחד הילדים את מה שכל ילד בעזה עשה באותם ימים. התכופף, הרים אבן וזרק לעברנו. האמת – התיאור שתיארתי עכשיו הוא דרמטי פי כמה וכמה מכפי שבאמת התרחש. הילדון הרים חצץ בקוטר 1/2 סנטימטר וזרק אותו בקשת איטית בקושי עשרה מטרים לכיווננו. אף אחד לא התרשם מהפגנת המחאה. גם הילד עצמו היה די נבוך.
המשכנו ללכת. להשתרך, יותר מדויק. ואז, במזל, ממש מזל, העפתי שוב מבט אחורה לעבר הילדים. מצאתי את הקצין השני מהפלוגה שלי עומד עם שני רימוני הלם מוכנים ביד, אחד כבר עם הנצרה כמעט שלופה לגמרי, לזרוק לעבר הילדים. מנפלאות השטחים. "מה אתה עושה?" נזעקתי. "זריקת אבנים" הוא אמר, " הפקודות מחייבות להגיב". "השתגעת???" צעקתי, "אתה רוצה בכוח להעיר את כל הכפר עלינו?, וחוץ מזה – זה ילד!!!!!!". הייתי בכיר יותר. הרימונים הוחזרו לאפוד בפקודה. האירוע הסתיים עוד לפני שהתחיל, וללא נפגעים. אולי חוץ המילואימניקים שהיו בהלם. הם, חלקם הורים לילדים, הבינו את האבסורד. לחבר'ה שלי, הסדירים, הטיעון "המבצעי", שאין טעם לעורר עלינו כפר שלם על הבוקר, נראה יותר הגיוני מן המוסרי. מנפלאות השטחים.
מאז חשבתי הרבה על המקרה הזה. אותו קצין לא היה טיפש. הוא פשוט התקהה. השהות הממושכת בשטחים גרמה לו לאבד את שיקול הדעת הכל כך פשוט ואנושי. את ההבנה שילד הוא קודם כל ילד – עוד לפני שהוא יהודי, ערבי או אינדונזי, ומגיע לו לקבל יחס של ילד. היום כשראיתי את התמונות מחברון, נזכרתי מייד באותו מקרה. עמדו שם חבורה של חיילים קהים, אטומים, שלא הבינו שהם עומדים מול ילד. מנפלאות השטחים.
אבל לא מדובר רק בקהות. נכנס פה גם האלמנט הגזעני. אף אחד לא יעלה ילד בן 5 בתל אביב לניידת. גם את הילדים היהודים בני החמש מחברון לא מעלים לניידת, ובצדק, למרות שמי כמוני מכיר מה הם מעוללים. זה ילד ערבי. וכשמדובר בילד ערבי, קל יותר לאבד צלם אנוש. עשרים שנה ודבר לא השתנה. מנפלאות השטחים.
הפלסטינים ממש לא נקיים בכל הסיפור הזה. ההיפך. אותו "אינסטינקט" של כל ילד, חייל=אבן הוא לא רק יציר הכיבוש אלא גם תוצר של מערכת אינדוקטרינציה משומנת היטב שמטפטפת את ארס השנאה. את האלימות ברחוב הפלסטיני אסור לקבל כמובנת מאליה, אבל לי אכפת קודם כל מעניי עירי, ובמקרה הזה, חיילי עיירי, שהיו מאד עניים. עניים במוסר, באנושיות. בהבנה הכל בסיסית שילד הוא ילד. בן 5. ולא משנה ערבי יהודי או אינדונזי. את זה איבדנו. מנפלאות השטחים.

ועוד שתי הערות קטנות:
1. מבט קצר על הטוקבקים מראה עד כמה אנחנו בבעיה רצינית.
2. ארגון בצלם – חשיפה יפה, אבל כבדו את הילד ואת החוק וטשטשו את פניו של הילד בקטעי הוידיאו.
עדכון: מבצלם נמסר כי הם ביקשו את רשות ההורים לפני שפרסמו את תמונת הילד. זה כמובן תואם את החוק, אך עדיין – מכיוון שילד הוא רק ילד, אני חושב שהיה נכון לטשטש את פניו.