כך צמח כור גרעיני באמצע הנגב

זה סיפור לא עצוב שלא יאמן על כור גרעיני ואביו הרוחני, כמשקל ספרו של גבריאל גרסיה מרקס על ארנדירה התמה. אם היום היה קם אדם ומכריז שמדינת ישראל יוצאת בפרויקט שאפתני לשלוח אדם למאדים, היו אומרים עליו שהוא משוגע, הזוי, שחסר לו בורג. העובדה שישראל הצעירה לקחה על עצמה פרויקט שהיה נחלתן של מעצמות בלבד, ולא של מדינות בתחילת דרכן ככור גרעיני, משולה למסע למאדים היום. חלילה לטעון שמדובר בפרויקט הזוי. אסור לשפוט את ההחלטה בעולם המושגים של היום. אזרחי ישראל של שנות החמישים חיו תחת איום קיומי. אפשר היום להתווכח אם היום הזה היה אכן קיומי, אבל אסור להתעלם מהתחושה שהייתה אז, של מעטים נגד רבים, כשזיכרון השואה טרי וכואב, וכשהטרמינולוגיה של מנהיגי מדינות ערב היא בפירוש "השמדת מדינת ישראל".

פרס עשה את הבלתי יאמן. הקים כור גרעיני. והסיפור של הקמת הכור – נשמע דמיוני ובלתי יאמן – אבל הוא אמיתי.

prs-nuke

צילום: הוועדה לאנרגיה אטומית

קצת מוזר לי לשתף כתבה שעשיתי בערוץ 1 ושודרה רק עכשיו בפעם הראשונה, אבל אלו נסיבות החיים, למעשה, סופם של החיים. שמעון פרס היה צעיר נצחי, אולם גם צעיר לנצח לא באמת חי לנצח, לכן את הכתבה הזאת, על חלקו של פרס בהקמת מפעל הגרעין הישראלי, הכנתי כבר לפני כשנתיים, בידיעה שתשודר רק כשהאיש כבר לא יהיה איתנו.

שקט זמני

התחושה הייתה מוזרה. הסתובבנו עם צוותי מג"ב בעיר העתיקה ממש בזמן שהממשלה ישבה לדון בהחרפת הצעדים "מלחמת החורמה" במיידי האבנים, אלא שבסיורים לא היה כלום. שקט מוחלט. הסבירו לנו שעכשיו עיד אל אדחה, חג הקורבן, ולכן העיר שקטה. הסבירו גם שמדובר בתהליך מחזורי וקבוע.

הסיור הזה הותיר אותי בעיקר עם סימני שאלה. מצד אחד – מדברים על כך שמדובר בלשון החזאים ב"התחממות עונתית". כל שנה בתקופת החגים יש גורמים אסלאמיים קיצונים שגורמים לעליית המתח בבירה. השנה השילוב עם הדגש שנותנים גורמי ימין על הר הבית עשה את העניין נפיץ יותר, אז למה לעשות להוסיף שמן למדורה ולהחמיר? מצד שני – אבן זו אבן, ויכולה להרוג, כפי שלצערי נוכחנו רק לפני שבוע.

מצד אחד – כוחות הביטחון מפעילים בבירה הרבה מאד כוחות כדי להשיג את השקט. זה משיג תוצאות, אבל כמה זמן אפשר יהיה לפעול ככה? עם כוחות כפולים, משולשים ומרובעים על קו התפר ובשכונות הערביות? זהו לא פתרון לטווח הארוך, וודאי כשככל שנוקף הזמן, אפקט החיכוך המתגבר עם האוכלוסייה המקומית עלול להחמיר את המצב. כאפה של שוטר פה, מכה מיותרת שם, והנה ההפך משקט. המשטרה גם מתגאה שביקשה מהממשלה את ההקלות בהוראות לפתיחה באש. שוב, אבן אכן יכולה להרוג, אבל הדינמיקה המוכרת מהשטחים, של מהומה – הרוג במהומה, הלוויה, מהומה בהלוויה, עוד הרוג, וחוזר חלילה, לא בטוח שתתרום לשקט בעיר הבירה. מצד שני, אי אפשר לתת פרס לאלימות הערבית, ובוודאי לא לקחת אותה כמובנה מאליה. ובכלל – יש רגעים שנראה שכדאי להביא גננת לטפל בבעיה, ולא קציני מג"ב. מקסימום יועצת טיפולית. 40% ממיידי האבנים שנתפסו בפעילות המואצת של לוחמי מג"ב בשבועיים האחרון הם קטינים, ולסטטיסטיקה הזאת לא נכנסו הקטינים שהם מתחת גיל 12, גיל האחריות הפלילית. זו סיטואציה מורכבת שדי ברור שהתשובה לה היא לא צבאית/משטרתית אלא עמוקה יותר, אבל שוב, ברגע האמת – אבן היא אבן, ויכולה להרוג.

לא רבים מתושבי ירושלים המזרחית משתתפים במהומות ובזריקות האבנים. כשצופים במצלמות האבטחה ואמצעי התצפית רואים שמדובר בבודדים, לפעמים עשרות, של צעירים. בכוחות הביטחון מאמינים כאמור, שמאחוריהם יש יד מכוונת ששמה לה למטרה לשבש את חיי היהודים בעיר ולהעלות את נושא הר הבית על סדר היום. הם מקבלים רוח גבית מהקיצונים היהודים. אחוות הקיצונים. על הדרך הם גם מצליחים לשבש מאד את חייהם של התושבים המוסלמים, שרובם רוצים רק שקט ולהגיע לעבודה בנחת, מה שקשה יותר בימים אלה. יש הרבה מחסומים ונוכחות משטרתית.

מהסיור הזה חזרתי עם המסקנות הכל כך שגרתיות לגבי הסכסוך בכלל, וירושלים בפרט. האחת, שאנחנו שבויים של הקיצונים בשני הצדדים. השניה, ירושלים מחולקת בפועל. אפשר לעטוף את זה בהרבה מילים יפות אבל אלה העובדות בשטח.

שורת המתנדבים

טירונות שבה לא אף חייל לא יורה אפילו כדור אחד, בעצם – אף חייל לא אוחז בנשק מלבד 3 שניות של תהילה בעת ההשבעה. מקבלים נשק ותנ"ך, מצדיעים למ"מ, מחזירים את הנשק מייד (נשארים עם התנ"ך, אבל על זה בהזדמנות אחרת). טירונות בלי מסעות, בלי מד"סים בלי תיזוזים, ועדיין – המוטיבציה של כל החיילים בה יותר גבוהה מזו של סיירת מטכ"ל.

1,032 חיילים התנדבו לצה"ל בשנה האחרונה. בני נוער שקיבלו פרופיל 21, ומכיוון שהתעקשו לשרת העלו להם את הפרופיל ל- 25. מדובר בהליך בירוקרטי, תחום שבצבא מצטיינים בו. יותר מדי. צה"ל, בשם השמירה על הבריאות מוציא לחלקם את הנשמה. בכמה מהמקרים התהליך ארוך, מאד, שלא לומר מדי, ולוקח יותר משנתיים, אבל החבר'ה האלה נחושים.

לזכות הצבא, במסגרת הליך המיון, הם מאותרים לתפקידים מראש, ומנסים להתאים לכל אחד את התפקיד המתאים לו ביותר. הם משובצים כמובן לתפקידים עורפיים, אבל במובן מסוים הם חיל חלוץ. מדגימים שאנשים נכים ובעלי מוגבלויות צריכים ויכולים להשתלב, לעשות ולהשפיע.

במשך שבוע שלם הייתי איתם. מיום הגיוס בבקו"ם ועד סיום הטירונות. אני מאמין שבעוד כמה שנים הם יסתכלו בחיוך על השבוע הזה – הטירונות המצחיקה ומעוררת ההערכה ביותר שבה הייתי. כל היום הם בכיתה, נכנסים ויוצאים מכיתות, דוחסים להם את כל מהות הצבא על רגל אחת. שיעורי נשק, אב"כ, משמעת צבאית, איך מצדיעים ומה הדרגות – הכול במהירות, בדחיסה. כל הזמן "מאיימים" עליהם שבסוף יש מבחן שחייבים לעבור, והם – טירונים – חוששים (המבחן בסוף כל כך קל שסבתא שלי הייתה עוברת אותו). בין לבין – צועקים עליהם, מאיימים, מנסים להתנהג כמו לטירונים, אבל קשה בשבוע ליצור את אווירת הטירונות, בוודאי כשחצי מהם נוסעים הביתה כל יום אחרי הצהריים, בוודאי שהסגל עצמו מלא הערכה למאמץ של הטירונים.

הכתובת על הקיר

זה סיפור על מנהרת זמן, שמביאה אותנו לימים שבית המקדש עוד היה קיים, כנראה ממש לזמן המלחמה שבסיומה יתרחש החורבן.

הכל התחיל כשהטרקטורים של עיריית ירושלים עלו על שטח לבצע עבודות תשתית לבניית גן ילדים, לא רחוק מדרך חברון. כבר בתחילת העבודות התגלו עתיקות. אירוע די שגרתי בירושלים. די רגילים לזה בעיר הקודש. החלו בנוהל רגיל – קראו לרשות העתיקות, שביצעה חפירות הצלה. בחפירות התגלו גת עתיקה, פסיפס, כד – די סטנדרטי.

ביום האחרון של החפירות, רגע לפני שמתקפלים והטרקטורים חוזרים להכין את השטח לנדנדות וארגז החול, התגלה פתאום חור קטן באדמה. החור היה כל כך קטן, שאדם לא יכול היה לזחול דרכו, אז החוקרים לקחו מצלמת gopro על מקל והכניסו פנימה. מאוחר יותר, כשרועי, הארכיאולוג האחראי בשטח, צפה בתמונות, הוא זיהה טיח. אם יש טיח – כלומר מישהו השקיע במקום הזה, בנה משהו. במילים פשוטות – שווה בדיקה.

הם הרחיבו את הפתח הצר, זחלו פנימה וקיבלו הלם. המראה היה מדהים. על הקירות התגלו עשרות כתובות – אותיות וציורים – דקלים, אוניות, מנורות ועוד הרבה כתובות. בדיעבד, מתברר שזהו מקווה ככל הנראה מהמאה הראשונה לספירה. זו הפעם הראשונה אי פעם שמוצאים כתובות במקווה והייחוד – רוב הכתובות נעשו בבוץ. האנשים שבאו למקווה טבלו וציירו על הקירות. הכתובות השתמרו כיוון שהמערה נאטמה לחלוטין ולא הייתה בשימוש. מהרגע שפתחו אותה ואוויר ולחות חדרו פנימה, כתובות הבוץ החלו ליפול מן הקירות.

צילום: שי הלוי, רשות העתיקות

צילום: שי הלוי, רשות העתיקות

אפשר לומר – מה הביג דיל? מדובר בסתם קשקושים. "נ נח נחמ נחמן מאומן" או "בדם ואש נובמבר שש" שאפשר למצוא בכל שירותים ציבוריים. מצד שני – זה בדיוק העניין. זו דרישת שלום מהאיש הפשוט ברחוב, "הלך רוח" תרתי משמע.

צילום מערה דרך חברון צלם שי הלוי 15.3 (15)

תהליך הפענוח עוד ייקח זמן רב. מקלפים את הקירות ומצלמים אותם באמצעים מיוחדים המאפשרים לראות שכבות שנסתרות מן העין. כך יכולות להתגלות האותיות שנעלמו. העתיד למען העבר. כשכל זה ייסתיים – נדע (אולי) את פתרון התעלומה. למה ציירו אונייה – הלא אין ים בירושלים, האם חתום שם משה או שמעון, מה רצו, מה קיוו, או בקיצור – מה חשב האיש הפשוט, רגע לפני שחרב בית המקדש.

בג"צ תמיד היה אויב

ח"כ הכנסת מוטי יוגב השתין מהמקפצה. האמירה האומללה שלו על ה- D9 שצריך לעלות על בג"צ הייתה בוטה מדי, ונאמרה במקום חשוף מדי – בכנסת, מול המיקרופונים. אבל יוגב בסך הכול שיקף את דעות רווחות בשטחים, אולי אפילו היה עדין (יש יאמרו מדי) בהתבטאות שלו. השר יריב לוין נוטף ארס כלפי הסמכות השיפוטית הבכירה במדינת ישראל, אלא שהוא מקפיד שלא לחצות את גבול הבוטות. זה כל ההבדל. בשטח זה נשמע הרבה יותר גרוע.
סיבוב קצר ביהודה ושומרון מביא למסקנה פשוטה: דבר לא חדש תחת השמש. השיטה בשטחים היא אותה שיטה מאז ימי סבסטיה. קודם בונים, אחר כך מחפשים את הדרך להכשיר. זאת מילת הקסם "להכשיר". בדרך ל"הכשרה" הכול מותר, גם לרמוס את החוק. (אגב, יש שוני בהתנהלות ובטרמינולוגיה במקומות השונים. בגוש עציון – מתונים יותר, במאחזים נו, כבר ברור). הבעיה מתעוררת כשמישהו עומד בדרך לאותה "הכשרה". אז נוצרת משוואה פשוטה, שב"ארץ נהדרת" כבר הטיבו לתאר אותה: מה זה ההפך מ"ימין", 4 אותיות? התשובה: בוגד. וכך – בני בגין הפך בוגד, בוגי יעלון – בוגד, ושופטי בג"צ הם כמובן בוגדים. ומי עומד לאחרונה בראש הבוגדים? השופט גרוניס, שכצל'ה, יקיר המתנחלים הפך עולמות כדי לשנות את החוק ולהושיבו על כס נשיא העליון, ומרים נאור, שבעלה יצק מים על ידיו של מנחם בגין, ובנה התמודד בפריימריס בליכוד. עכשיו רק נותר לתאר מה היו אומרים אם הבן היה מתמודד במפלגה שהיא שמאלה מהליכוד…
במילים פשוטות – כל מה או מי שמפריע למלאכת ההבניה בשטחים הוא נגדנו, גם אם המפריעים הוא חוקי מדינת ישראל. קצת אבסורדי, שמי שכל כך רוצים להכיל את החוק הישראלי על השטחים מתקוממים נגדו כשהוא מפריע להם בדרך. עמדתי על הגבעה הצופה לעופרה בואכה עמונה עם שגיא קייזלר ושאלתי אותו אם בג"צ הפך לאויב ביהודה ושומרון. התשובה שלו הייתה כנה: הוא תמיד היה אויב. מתברר שהחוק הוא בעייתי כשפועלים באופן מתמיד נגד החוק. הטענה של שגיא הייתה שבג"צ פועל רק נגד יהודים, ולא נגד הערבים, שהבניה הבלתי חוקית של הערבים משתוללת באין מפריע. הוא סיים ואמר: אני בסך הכול מבקש להפסיק את האפליה, שיהיה שוויון בין יהודים לערבים. תהיתי אם באמירה הזאת הוא מתכוון שייקחו את האזרחות מכל המתנחלים ויתקעו להם מחסום בכניסה לכל ישוב, אבל לא פיתחנו את השיחה בכיוון הזה.
למתנחלים יש נקודה חשובה בטיעוניהם – למדינה היה חלק בבניה – לא רק שאנשי המנהל האזרחי ידעו שבונים בשטח – אלא ממש שיתפו פעולה. במאחזים יש מים, חשמל, קווי טלפון, כבישים חדשים נסללים אליהם, אז למה להרוס הם שואלים. למה יד אחת בונה ויד אחת הורסת? ככה זה במציאות שמעבר לחוק שמעבר לקו הירוק.
השבוע יצאו למאבק בשם ארץ ישראל על שני בתים שמלכתחילה היה ברור שנבנו שלא כחוק. מאות נערים נשלחו למאבק אידיאולוגי עיקש בשם בצע כסף של קבלן. זה היה win-win קלאסי. אם היה המאבק מצליח – שני הבתים היו נשארים. וכשנכשל המאבק – אפשר להשמיץ את בג"צ בקול רם, לקלל, לשסות, להוכיח שוב שהשמאל והעולם כולו נגדנו וגם לגרוף רווח פוליטי בדמות אישורי בניה ל-300 בתים שלא היו צריכים להיבנות מלכתחילה. בשבוע הזה, חשבתי שיהיה נכון לצאת למקומות העימות הבאים בשטחים – של יהודים ושל ערבים.

הולכים אל הלא נודע

ברגע אחד המציאות יכולה להתהפך ב- 180 מעלות. זה בדיוק מה שקרה לנו בחוף מכמורת. הכול התחיל כיום קסום, יום של תקווה – חזרנו משייט של כמה שעות שבמהלכו אשר, גד ויששכר יצאו לים הפתוח. זה לא דבר של מה בכך. השלושה הם צבי ים שגדלו בשבי כחלק מגרעין רביה שנועד להציל את צבי הים הירוקים שהולכים ונעלמים מהים התיכון. הסיבה העיקרית להעלמות היא כרגיל, בני האדם. הצבים מסתבכים ברשתות דיג, לא מצליחים לעלות ולנשום וטובעים. אשר, גד ויששכר (אחלה שמות, חייבים להודות) ושאר בני המשפחה גדלו בברכות כדי שיום יבוא ואפשר יהיה לשחרר אותם חזרה אל הים, אלא שהיום הזה הגיע מוקדם מן הצפוי.

2015-07-24 17.14.17

הצבים גדלו, הברכות לא. המציאות של החיות הגדולות, ששחו כל החיים במעגלים לעומק של מטר וחצי בלבד, הפכה צפופה, צפופה מדי. עוד מקרה של מצוקת דיור בישראל. לא היתה ברירה, אלא לשחרר שלושה מהם לים. אם תרצו, אשר, יששכר וגד, היו החלוצים שלפני המחנה. יורשים רוחניים לביל"ויים, ברל כצנלסון וחנקין, רק עם בית על הגב ואנטנה. יש משהו אופטימי ופסימי כאחד בשחרור של בעל חי לטבע. תקווה מהולה בחרדה, אבל החשש מתאדה מהר, ונשארת בעיקר התחושה החיובית, שעשית מעשה טוב, שיש סיכוי ליחסים המורכבים האלה בין ההולכים על שתיים ושוכני הים.

ואז חזרנו לחוף, וממש ברגע שירדנו מהסירה – יניב קיבל טלפון, זרק משהו לכיווננו והתחיל לרוץ. אורן הצלם אחריו, ואני אחרי שניהם. ספרינט של 500 מטר, כניסה לחדר, והגיע הרגע הזה – שבו המציאות מתהפכת ב- 180 מעלות……

הקולות מעזה – שנה לצוק איתן

הבתים של מאה ועשרים אלף בני אדם בעזה נהרסו במהלך מבצע צוק איתן. כמה מהם שוקמו? התשובה פשוטה – אפס. מי שידו משגת משפץ חלונות ודלתות שנשברו, אבל בתים שנהרסו כליל – אפס עגול. אין מלט. כלומר, נכנס מלט לרצועה, אבל לא מספיק, ורק מעט ממנו מגיע לאזרחים. וגם אז – מלט בלבד לא מספיק לשיפוץ. צריך כלים, חול, רהיטים בשביל לבנות בית מחדש, ואת כל אלה אין לעזתים, במיוחד כסף. אז מה עושה מי שקיבל הקצבה של מלט? מוכר אותה. יותר מחמישה מיליארד דולר לשיקום הרצועה הובטחו לעזה על ידי מדינות שונות אחרי "צוק איתן". פחות מרבע הגיע, רובו הלך למזון. עם 60% אבטלה, אונר"א מחלק מזון למיליון איש.

כבר 8 שנים שישראלים לא יכולים להיכנס לעזה. אנחנו לא באמת רואים מה קורה שם, לא יודעים על מה מדברים אנשים, מה הם חושבים. שומעים רק התלהמויות של דוברי חמאס, או שריקות של רקטות – צבע אדום, ובום – והנה עוד "דרישת שלום" מעזה. אלו הקולות ה"סטנדרטיים" מהרצועה. כשהוחלט אצלנו במערכת לעשות תכנית מיוחדת לציון שנה למבצע "צוק איתן", ביקשתי לשמוע את האזרחים בעזה – לדבר איתם בסקייפ. לנסות להגיע לכמה שיותר אנשים ולשמוע מגוון דעות. זה לא היה קל. בשבועיים האחרונים שוחחתי בטלפון/סקייפ/צ'אט עם עשרות עזתים. רק מעטים מהם הסכימו להיחשף. היה גם ברור שחלק מהדוברים לא יכולים לומר את כל אשר על ליבם, עדיין – האח הגדול שם יכול לצפות ולהאזין, אם כי אנשים הפתיעו ודיברו בגלוי לב – סיפרו על המצב הקשה – אין חשמל, המים מלוחים, אין אפשרות לצאת, לבנות מחדש, וגם מי לדעתם אחראי לעניין. בניגוד למה שבדרך כלל שומעים – לא הייתה התלהמות אנטי ישראלית. כמובן שיש הרבה שנאה ברחוב לישראל, ואמרו את זה בגלוי, אבל בעיקר התחושה שלאיש באמת לא אכפת מהרצועה ומהתושבים שלה – לא לעולם, לא למצרים, לא למנהיגי הפלסטינים, גם חמאס וגם הרשות.

לגבי ישראל – היחס היה אמביבלנטי. מחד – אחרי קיץ שבו נהרגו כל כך הרבה, וההרס מסביב כה רב, יש שנאה. הרבה שנאה. מצד שני – זוכרים בערגה את שנות ה-70 וה- 80 כשעבדו בישראל – התפרנסו בכבוד, יצרו קשרי חברות עם יהודים ויכלו אפילו לנסוע לטייל בתל אביב. הימים האלה נראים עוד יותר ורודים על רקע המצוקה הנוכחית. יש גם צד שלישי – הדור הצעיר בעזה, לא מכיר ישראלים, לא פגש אותם פנים אל פנים. הוא שומע מישראל, את הקולות שאנחנו שומעים משם – שריקה, פיצוץ, בום.

איכות הקו היתה מזעזעת – האינטרנט לא משהו בעזה, בלשון המעטה, ולמרות זאת החלטתי להמשיך בכתבה. זה חלק מהעניין – כך אנחנו יכולים לשמוע את העזתים. עם תמונה מטושטשת וקול מקוטע, ולמרות זאת חשוב לשמוע את הקולות. לזכור שמאחורי הפוליטיקה הגבוהה, של בעד/נגד יש בני אדם, שתלויים גם במה שקורה כאן אצלנו בישראל. ילד שנולד בעזה צריך להירשם בישראל כדי שיוכר כפלסטיני. קצת אבסורד של החיים, אבל כפי שד"ר דאהר אמר זאת עם חיוך מריר – "אנחנו לא התנתקנו מכם חבר".

ג'וינט על המרפסת

מתברר שיש עוד אפליה במדינת ישראל. לא האפליה בין אשכנזים למזרחיים, לא זו בין יהודים לערבים, גם לא בין חרדים לחילוניים. יש אפליה בין אלכוהול לקנאביס. האלכוהול גורם בעיות בכבד, האנגאובר (חמרמורת) והתמכרות קשה – ועדיין אומרים "יין ישמח לב אנוש" והמשקה חוקי לחלוטין. הקנאביס גורם לאותה תחושת "היי" אך עם פחות תופעות לוואי, ומופיע בפקודת הסמים המסוכנים.
עד כמה תופעת הקנאביס נפוצה אפשר היה לראות כשערכתי את הכתבה – לכל אדם שני סביבי היה מה להגיד – זה ניסה, ההוא משתמש, זה תומך (וכולם בדקו אם קיבלתי דוגמאות….). הטענה של כולם זהה – למה אפשר לשתות כוס יין אדום בערב, או לשבת עם בירה על הבר, ואסור לרבוץ בנחת על המרפסת בבית הפרטי ולעשן ג'וינט? במילים אחרות: קנאביס זה לא רק לסטלנים, זו צורת בילוי מקובלת.
הסקרים מדברים על כ- 10% מהאוכלוסייה שמשתמשים/השתמשו בקנאביס. בקרב סטודנטים וצעירים המספרים מגיעים לפעמים גם לאזור ה- 40%, ועדיין – היה מאד קשה למצוא אנשים שיסכימו להתראיין לכתבה. אנשים פוחדים. חוששים. טוענים לרדיפה מתמדת של המשטרה אחרי מה שמוגדר "משתמשי הקצה". אנשים ללא עבר פלילי שבגלל ג'וינט הופכים לעבריינים. יש פער עצום בין ההצהרות הליברליות שנשמעות בכנסת ובצבא או מפי מפכ"ל המשטרה, לבין המציאות בשטח, במיוחד בשטח שהוא לא תל אביב.
canabis
המפגש עם ש' היה מרתק. הוא בונה בבית חממה. כבר פעם שביעית שהוא עושה את זה. הידע מהאינטרנט ומספרים, העלות כ- 15 אלף שקל!!!. היעוד בעיקר לצריכה עצמית שלו ושל המשפחה/חברים, אבל גם קצת מוכר כדי לכסות עלויות. האיש מומחה – מערכות אוורור, השקיה (הידרו), תאורה – שולט בדיוק כמה וואט צריך ובאיזו זווית למקם את השתילים. הטענה שחזרה ונשמעה גם מש' גם מאחרים – אם הקנאביס יהיה חוקי, המדינה תרוויח ממיסוי, אנשים מהשורה לא יצטרכו להיות במגע עם עבריינים כדי לרכוש את החומר, וגם ידעו טוב יותר מה הם מכניסים לגוף – לא יעבדו עליהם. ש' דווקא לא מתלהב מהחוק המוצע בכנסת – הוא טוען שיש אי הלימה בין האישור לגדל עציץ אחד בבית, לבין הכמות שמותר להחזיק. אדם שמבין ויודע לגדל קנאביס, הוא אומר, יכול להפיק הרבה יותר חומר מכל עציץ מהמוצע בחוק. ואז? יתפסו אותו עם עציץ אחד וכמות גדולה יותר מהמותר – ועדיין – הוא מייחל ליום שהחוק לא יגדיר 20 שנות מאסר (הרבה יותר מהרבה מעבירות האלימות) על החזקת כמות כמו שהוא מחזיק.
אסור לשכוח שלא הכל ורוד עם קנאביס. קודם כל מדובר בעישון (למרות שיש כאלו שצורכים בשיטות אחרות מעישון) – ונזקי העישון עמו, גם אם החומר פחות ממכר מניקוטין. עיקר הבעיה היא בקרב בני נוער – אצלם רמת ההתמכרות גבוהה יותר וההשפעות השליליות קשות יותר מאשר אצל מבוגרים. במיוחד העובדה שקנאביס משמש מקפצה לשימוש בחומרים קשים יותר ומסוכנים יותר בגילאים האלה. מצד שני, את חלק מאותם חומרים קשים יכולים הנערים לקנות בפיצוציות בלי הפרעה.
עד כמה אנחנו קרובים ללגליזציה של קנאביס? הצעת החוק שעומדת כרגע על הפרק מדברת על אי הפללה של משתמשי קצה, כל עוד השימוש מתבצע בבית, במתחם הפרטי ובכמויות קטנות. גם פוליטית, האווירה השתנתה – כבר לא מדובר רק בחברי כנסת מהשמאל + משה פייגלין שתומכים בנושא, (מה שיצר תחושה של רדיקליות, שלא לומר הזויה, סביב העניין), אלא גם חברי כנסת מהימין. עכשיו מחכים למוצא פיו של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, יו"ר אל-סם בעבר שאמר שהוא צריך ללמוד את הנושא, וח"כים שדיברו איתו טוענים שהוא יותר פתוח מאשר חשבו. (אני חושב שהוא יפתיע, ולו בשל רצונו כפוליטיקאי להיזכר כמי שעשה רפורמות). יש עוד הרבה שאלות – איך יתבצע החוק – אסור יהיה למכור אבל מותר להחזיק? איך יגיע חומר למשתמשים? קשיים לא חסרים, אבל נראה שבקדנציה הקרובה צפויים שינויים. אם הכנסת תשרוד את הקדנציה הקרובה – נו, זה כבר סיפור אחר.

לנצח (גם) את הכנרת

לפני כמה חודשים, עוד לפני הבחירות, ישבנו יגאל ואני בבית קפה בתל אביב. הוא אמר לי: "אנחנו הולכים להפסיד, אני יודע את זה, ביבי ינצח, אז החלטתי למצוא משהו שיסיח את דעתי. אני הולך לחצות את הכנרת. לארוך – מכפר נחום עד צמח. האימונים יעשו לי טוב". הוא אמר את זה עם זיק של שובבות בעיניים. "מה המשפחה שלך אומרים על זה?" שאלתי – "אבא שלי, שהוא בן +90 אמר לי שהשתגעתי, שאני זקן מדי בשביל זה" יגאל התגלגל בצחוק. "עכשיו ברצינות", אמרתי לו, " למה אתה צריך את זה? אתה מחפש אתגרים?". "גם", הוא ענה בכנות, "אבל אני גם מרגיש שלא עשיתי עדיין מספיק".
כשיגאל אומר שהוא לא עשה מספיק – הוא מתכוון למלחמה בסרטן. זה קצת מצחיק לשמוע את זה ממנו, כי הוא הכי ניצח שאפשר, אבל – תחושה היא תחושה, וכשהוא יוצא להילחם – הוא עושה זאת בגדול. את הסיפור של יגאל ומלחמתו האישית במחלה כבר סיפרתי כאן – אפשר לקרוא את תולדות חייו וגם לראות את המבצע הראשון הבלתי יאמן שעשה – 1,000 בריכות על רגל אחת. אבל לשחות את הכנרת לאורך זה כבר סיפור אחר – גם לאדם בריא המעבר ממי הבריכה הצלולים, עם הפס על הקרקע שמתווה את הדרך, למים הירקרקים של הכנרת, כשלא רואים מטר, וקשה לשמור על כיוון הוא קשה. אצל יגאל הכל מסובך יותר – הרגל מושכת אותו כלפי מטה והצידה, כך שהוא מתאמץ פי כמה על כל תנועה, שלא לדבר על לשמור על קו ישר. המרחק מכפר נחום לצמח הוא 21 ק"מ בקו ישר, כלומר – אם כמה פעמים מן הדרך, אפשר להוסיף כמה קילומטר מיותרים ומתישים. אם מתחילים גלים, זו בכלל בעיה. יגאל יצא לדרך ב- 04:00 בבוקר, בין השאר, כדי להימנע מן הגלים האופיינים לכנרת אחרי הצהריים, אבל הכנרת הפתיעה – דווקא בבוקר הגיעה רוח צידית, ואיתה גלים. אני חושב שהנחישות של יגאל עצבנה את הכנרת.
2015-06-20 17.59.03
במילון למילה נחישות יש כמה משמעויות ביניהן – עזות מצח וחוצפה. צריך הרבה חוצפה כדי ללעוג לטבע, להתגבר על האיתנים והמכשולים שהוא מציב בפניך ולנצח אותו. יגאל כזה – נחוש, המשחה לחיים שלו הוא הגשמה של נחישות. רק כשנכנסתי איתו למים, הבנתי עד כמה המאמץ הוא כמעט אינסופי. בן רגע את עובר ממראה פסטורלי של כנרת, הרים סביב ושקט מרגיע, למאבק בתוך המים, בלי לראות מעט לאן אתה שוחה. רגע מים, רגע שמיים, שרירים כואבים, מאמץ על כל נשימה – ואני שחיתי רק 2 ק"מ…
אני חושב לפנות למוציאים לאור של המילון. במקום בליל המלים שמנסות להסביר מהי נחישות פשוט צריך לשים תמונה של יגאל. אז יהיה די ברור מה זה "נחוש".

למה לחפש רוחות רפאים

יצאתי, בעזרתם של כמה אנשים טובים, למסע מדהים בעקבות רוח רפאים. הרוח הזאת, בניגוד למקובל בעדות הרפאים, חיה ונושמת, אבל לראות אחת בטבע – נדיר מאד. רק לשם המחשה – רוני, שכבר 4 שנים מסתובבת בנחלי הארץ ומחפשת אותן, פגשה אחת רק פעם אחת. עמית, שבעסק הזה כבר 15 שנה – ראה פעמיים.

ניסיון (נואש) לצלם את הלוטרה הזכר בגן החיות התנ"כי בלי גדר בפריים...

ניסיון (נואש) לצלם את הלוטרה הזכר בגן החיות התנ"כי בלי גדר בפריים…

אפשר לכתוב מאמרים שלמים על למה לחפש, ולפרט נתונים אינספור על איפה, ולמה וכמה, ולמי בכלל אכפת, והאם זה חשוב או לא, אבל נתן אלתרמן הסביר זאת טוב מכולם בשיר המופלא "לשם מה קיימים יתושים בעולם"

לשם מה קיימים יתושים בעולם?
יתושים, לשם מה קיימים?
מטרידים ועוקצים, דם אדם מוצצים
מן הדם מתקיימים ורק גרוד גורמים.
לשם מה הם בכלל קיימים?
יתושים קיימים בשביל צפרדעים
ובשרם לחיכם הוא ערב וטעים
קיימים הם בשביל הצפרדעים!

לשם מה קיימות הצפרדעים בעולם?
צפרדעים, לשם מה קיימות?
בביצה הן עומדות, מקרקור כבר צרודות
מיתושים מתקיימות וחירוש רק גורמות.
לשם מה הן בכלל קיימות?
צפרדעים קיימות בשביל החסידות
שאותן הן בולעות ועל רגל אחת עומדות.
קיימות הן בשביל החסידות!

לשם מה קיימות חסידות בעולם?
חסידות, לשם מה קיימות?
הן תמיד נודדות, משחיתות השדות,
גם אינן חכמות, רק להרס גורמות
לשם מה הן בכלל קיימות?
חסידות, זה ברור, מביאות ילדים
אשר יהיו אנשים נחמדים.
חסידות מביאות ילדים!

לשם מה קיימים אנשים בעולם?
אנשים, לשם מה קיימים?
הם הופכים עולמות ועושים מלחמות
לשם מה הם בכלל קיימים?
קיימים הם בשביל היתושים
אשר קיימים מדם אנשים!

לכן אל תתגאה אדם
ואל תרבה קושיות.
לכל יצור כאן בעולם יש סיבה לחיות
ואל תפגע נא ביתוש שעל אפך עומד
יבוא יום ובגללו עוד ילד יוולד