השדון העדתי

"יש תיאטרון ביידיש, יש תיאטרון רוסי, ויש תיאטרון מרוקאי' אז הגיע הזמן שיהיה גם תיאטרון הודי"' אמר יואל בחיוך, והאנשים סביבו הנהנו בהסכמה. הדגש הוא על החיוך. . לא בכעס, לא במירמור, אלא ממקום של גאווה. עכשיו תורנו להראות לילדים ולנכדים את התרבות שלנו, את השורשים מהם צמחנו. יואל בן 72, עלה מהודו בשנות הששים ועכשיו הוא שחקן בתיאטרון ההודי הראשון. החיוך שלו מספר את מה שהיה צריך לקרות כאן במדינה כבר מזמן. השד העדתי היה צריך להפוך לשדון.

סאנגם זו קלסיקה הודית. סרט שכתב וביים ראג' קאפור, שגם שיחק בתפקיד הראשי. ראג' קאפור, למי שנולד לעדה הלא נכונה, הוא כמעט אלוהים בבוליווד. אחד מאבני הדרך שהפכו את תעשיית הסרטים בתת היבשת לאימפריה שהיא היום, אחת הגדולות בעולם. הסרט הוא סיפור אהבה מפותל ומסובך. אם לסכם שלוש וחצי שעות של סרט במשפט – שני חברים טובים אוהבים את אותה הבחורה, ואחד מהם מוותר למען החברות. כמו כל סרט הודי, יש בו הרבה שירים, המון ריקודים, אין סוף צבעים – וסוף דרמטי במיוחד, כזה שלוחץ חזק על הכפתור של הדמעות אצל חובבי הז'אנר.

סאנגם יצא ב- 1964 בהודו, אבל ימיו הגדולים בארץ הקודש היו כעשור מאוחר יותר, בשנות ה- 70. בדימונה למשל הוא הוקרן במשך חודשים ארוכים בקולנוע היחיד שהיה בעיר, ארבע הצגות ביום. אורכו של הסרט כאמור שלוש שעות וחצי, כך שלמעשה, הוא הוקרן בלי הפסקה, והשמועה אומרת שהיו כאלה שלא עזבו את הקולנוע, ונשארו בכסא לצפות בהצגה אחרי הצגה, מתרגשים בכל פעם מחדש.

העליה מהודו התחילה בשנות ה- 50, אולם המסה העיקרית של העולים הגיעה בשנות ה- 60. כל מי שדיברנו איתו בדימונה סיפר על קשיי ההתחלה – בניגוד לעולים מהרבה מדינות אחרות הם לא עזבו את הודו בגלל אנטישמיות. היה להם טוב שם והתייחסו אליהם בכבוד. אנשים באו כיוון שרצו לארץ הקודש, למדינה משלהם. ואז – מקום חדש, חברה חדשה, עיירות פיתוח. כמעט כל בני העדה שדיברנו איתם חזרו על אותה מנטרה – להודים היה קשה להתבטא, לדבר, להעז. הסטנדרטים בארץ לא תאמו את מה שהכירו, הצורך להיות כוחני ובוטה היו שונים מהחינוך לאיפוק וסבלנות עליהם גדלו בבית. בתחילת הדרך, הם העדיפו להסתגר.

העולים הוותיקים מהודו מספרים שהסרט סאנגם היה אחד האלמנטים עזרו להם לפרוח החוצה מגבולות הקהילה. פתאום משהו "שלהם" היה פופולרי, הפך לשל כולם. אנשים מכל העדות נפתחו לשירים שלהם, לתרבות, למטען העשיר שהביאו משם, ובעקבות סאנגם ראו עוד סרטים. איך אמרה לנו מישהי – ישבו שעות וצפו אפילו שלא הבינו את השפה. בתחילת שנות ה- 2000 עשה הבמאי בני תורתי את הסרט המקסים "כיכר החלומות" על תופעת סאנגם, עדות עד כמה הסרט הזה חדר ללבבות.

עכשיו הופכים את סאנגם למחזה. הבמאי, אילן גרינברג, בן דימונה, בכלל ממוצא רומני, אבל זה בכלל לא משנה. הוא גדל שם, וספג את האווירה מילדות. אם תשאלו אותו – הוא בכלל אילן גרינברגקר. הודי למהדרין, ובוקרשט היא פרבר של בומביי. השחקנים, כולם חובבים, חלקם יוצאי הודו ובנים וחלקם מעדות אחרות. לאחד סבתא מרוקאית, לאחר, תוניסאית, והשלישית נראית כאילו עלתה מהודו לפני 5 דקות, אבל שם משפחתה הוא גולדשטיין. זו ישראל של שנות ה- 2000. ממילא כמעט כולם היו צריכים ללמוד את הטקסט בשפה שהם לא מכירים (הינדית), וכולם גאים להיות חלק מהתיאטרון ההודי הראשון. וזו הנקודה.

העשייה של ההצגה הזו היא דוגמה לאיך הנושא העדתי צריך להראות כיום. ישראל היא מדינת הגירה. כמעט לכולם היה קשה כשבאו – למי יותר ולמי פחות. אסור להתעלם מהעבר, אבל עוד יותר אסור להתחפר בו. צריך לזכור את הקשיים, לתקן עוולות ולהמשיך הלאה. הלאה משמעו לזכור את השורשים, להדגיש את התרבות, השירים, המאכלים, הריקודים, הסיפורים מבית אבא, הבדיחות – את המטען שהביאו הסבים וההורים שלנו, ולדעת להסתכל עליו בחיוך. "השד העדתי" משרת את מירי רגב, אריה דרעי, ליצמן וכל מי שהפילוג והשיסוי תורמים להם עוד מנדט וחצי, אבל די, באמת די. נמאס. במושב שלי, שהוקם בשנות ה- 30 על ידי יוצאי רוסיה חוגגים היום מימונה. למה? כי מימונה היא חלק מהתרבות של כול מי שגדל בארץ הזו, כי כבר מזמן אין במושב רק יוצאי רוסיה. בדימונה עושים תיאטרון הודי. למה? לא כדי "להחזיר" לתיאטרון ביידיש, לא כדי "להראות" לתיאטרון הרוסי ולא כדי "לעשות דווקא" לתיאטרון המרוקאי. עושים תיאטרון הודי כי גאים במה שסבא וסבתא הביאו משם ורוצים שגם הדור הבא יכיר וידע. וחוץ מזה – סאנגם אחלה סרט. עדות ועדתיות הם חלק מאיתנו, זו המציאות, אבל אסור שאחרי 70 שנים הן יכתיבו את המציאות. לא חייבים להחזיר את השד העדתי לבקבוק, אפשר סתם לשחק עם השדון.

לצפיה בכתבה על ההצגה סאנגם – לחצו כאן: https://www.10.tv/bidur/165698

הבית בוואליצוב 14

לפני כמה שנים הוזמנה להקת "אל המשורר" לטקס יום השואה, "אומנים זוכרים את השואה" קראו לזה. הלהקה הודיעה שהם ינגנו את "הזמן הגיע"של ולדיסלב שלנגל, מי שנחשב למשורר גטו ורשה. זהו שיר שבו שלנגל מעמיד את אלוהים למשפט וגוזר עליו את העונש הקשה מכל – להיות יהודי בטרבלינקה. המארגנים הודיעו ללהקה שהם לא יכולים לשיר את השיר הזה כי "יש אנשים שיפגעו ממנו". את הסיפור הזה, סיפרו לי בכאב חברי הלהקה בלב ורשה, לא רחוק משרידי הגטו. "מה הם רוצים?" קבל בעז אלברט, סולם הלהקה ומי שתרגם חלק משירי שלנגל שבאלבום – "הם רוצים לשמוע על השואה רק בדרך המקובלת של כינורות וטקסטים מלאים פתוס? מי כתב את המילים האלה? אנחנו? לא! כתב אותם האדם שהיה שם". זה בדיוק הסיפור של שירי שלנגל. הם אגרוף בבטן – כואבים, ישירים, בלי כפפות הוא מתאר את הזוועה, ולא מוותר לאף אחד – לא לנאצים, לא ליהודים, לא לאלוהים. משורר בלי אלוהים.

את להקת "אל המשורר" הכרתי במקרה. אחרי שידור סדרת הכתבות צונאמי, בה תיעדתי הצלת פליטים ומהגרים בלב ים, קיבלתי ווטסאפ מאורי מייזלמן, המתופף של הלהקה. הוא שלח לי את הקליפ של "ספינות שטות". שלנגל כתב את השיר אחרי ועידת אוויאן שהתכנסה בצרפת ב- 1938 לדון בבעיית הפליטים היהודים. המילים והלחן המיוחד , גרמו לי להלם. זה היה תיאור מדהים של החוויה שעברתי, ויותר מזה – תהיתי על כוח הנבואה המדהים והמזעזע כאחד של המשורר שידע כבר ב- 38 את העתיד.

ולדיסלב שלנגל היה משורר עוד לפני שהתחילה המלחמה. הוא היה פופולרי מאד בוורשה – בקרב יהודים ולא יהודים כאחד, אחד מהחבורה של ולדיסלב שפילמן, "הפסנתרן". כשהתחילה המלחמה, שלנגל ברח לצד הרוסי של פולין. אחרי מבצע ברברוסה וכיבוש פולין כולה בידי הצבא הגרמני, חזר לוורשה, ונכלא בגטו, יחד עם עוד 1/2 מיליון יהודים. שלנגל מצא את עצמו בבית הכלא הגדול בעולם. בגטו המשיך לכתוב את השירים הכואבים שלו. הרשימה ארוכה – בשיר אחד הוא כואב את וורשה האהובה שלו שעכשיו הוא בתוכה אך מנותק ממנה, באחר הוא מספר על מפגש בשלג בין חייל נאצי ליהודי עובד כפיה, ובאחר הוא מוסר עדות שמנסרת את הנשמה על הצעדה האחרונה של יאנוש קורצ'ק והילדים מבית היתומים.

שלנגל נרצח בבונקר במהלך המרד, יחד עם 160 יהודים נוספים. רק מעטים מהשירים שלו נותרו. חלקם בארכיון המחתרתי של הגטו "עונג שבת", חלקם התגלו רק אחרי המלחמה. איכר פולני ניסר שולחן שקנה, וגילה במגירה בעלת תחתית כפולה שירים מוחבאים. שלנגל ידע מה עומד לקרות לאנשי הגטו ודאג מבעוד מועד להסליק את שיריו. "אשר קראתי למתים" קרא להם.

שלנגל לא היה ציוני. שיריו כתובים בפולנית בלבד. בארץ תרגמה את השירים הלינה בירנבוים, אמו של יעקב גלעד. היא סיפרה שכילדה הייתה מקבצת נדבות בגטו באמצעות הקראת שיריו של שלנגל. הם היו כה פופולריים, שאנשים היו מוכנים לשלם לה בשביל לשמוע אותם. שיר אחד שלו, "התחנה הקטנה טרבלינקה" נכלל ב"אפר ואבק" של גלעד ויהודה פוליקר, והיה לשיר המוכר היחיד של שלנגל בארץ.

"אל המשורר" היא לא להקה שגרתית. חבריה הם כמובן מוסיקאים, אבל הם קודם כל אנשי חינוך – מדריכים בדרור ישראל ובנוער העובד והלומד, אנשים שאכפת להם. ככאלה, הם גם מדריכי משלחות בפולין כבר כ- 15 שנים. את המשלחות התלמידים הם נהגו להביא לרחוב ואליצוב בוורשה, שם נותרו השרידים הכמעט אחרונים מהגטו – שלושה בניינים. אחד מהם, ואליצוב 14, היה הבית של שלנגל. שם הכירו את המשורר, ותהו למה כל כך מעט מכירים אותו. שם גם נולד הרעיון לקחת שירי משוררים ולהפוך אותם לרוקנרול.

הפרויקט הראשון שלהם היה של שירי ביאליק. לולדיסלב שנגל, למרות ש"בזכותו" הם קמו, לקח הרבה יותר זמן להבשיל. היה צריך לתרגם את השירים – בחלק השתמשו בתרגום של בירנבאום, בחלק – בעז כתב תרגום משלו – בכל המקרים הם הנגישו את המילים לאוזן הישראלית – אם למשל באחד השירים הופיע שם של אדם שהיה מוכר בגטו, אבל כיום שמו של האיש לא אומר דבר – בעז שינה את השם ל"המפקד" – תוארו של האיש, וזו רק דוגמה אחת. אבל התרגום היה החלק הקל במשימה.  "לא רציתי בהתחלה לעשות את שירי שלנגל" אמר אורי, "זה כואב, ופוצע. היו ימים בחזרות שבזמן הנגינה הרגשתי שאני בקושי מחזיק את המקלות". כששומעים את האלבום, "שני אדונים בשלג" שיצא בינואר השנה – אפשר להבין.

לפני כמה שבועות נודע לחברי אל המשורר שעיריית ורשה רוצה להרוס את הבית של שלנגל. שום דבר אישי. בוורשה יש הרבה בתים ישנים ועלובים שהבעלות עליהם לא ידועה או במחלוקת מאז המלחמה או שנות הקומוניזם. לחלק מהמקומות האלה פלשו חסרי בית והפכו אותם למזבלות מסוכנות לציבור, אחרים סתם מתפוררים, לכן העיריה החליטה להלאים את הנכסים ולמכור אותם למרבה במחיר. ההחלטה הפכה לסלע מחלוקת בפולין. כמו בכל דבר שמעורבים בו נדל"ן, הרבה כסף ופוליטיקה – הגיעה גם השחיתות, וכבר מתקיימות חקירות על כמה מהעסקאות. שנית, יש יריבות פוליטית בין ממשלת פולין ועיריית וורשה (2 מפלגות יריבות), והלאמת הבתים הפכה לעוד סיבה להתנגח אחת בשניה, והשלישית – ורשה צועדת קדימה בצעדי ענק – הכל פינה בעיר רואים מנופים ובנאים, בכל קרן רחוב מקימים קניון/גורד שחקים/בניים מגורים יוקרתי – שזה מבורך שלעצמו – אבל בריצה לעבר העתיד דרסו את העבר. כמה מהבתים שהולאמו ונהרסו היו אתרים בעלי משמעות היסטורית. תושבים, במיוחד צעירים, התקוממו. נולדה מחאה. ההופעה של אל המשורר בוורשה היתה חלק מהמחאה הזאת, מהניסיון ליצור לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות – להבהיר להם שלא מדובר באוסף אבנים רעועות וטיח מתקלף, אלא בבניין שנשמה מסתתרת בין כתליו. נכון להיום – הבית בוואליצוב 14 הוא ברשימת בתים שוועדה מחוזית בודקת אם הם ראויים לשימור. בפולין אומרים שללחץ ציבורי יהיה משקל רב בהחלטה הזאת, זו הסיבה שלפני ההופעה של הלהקה בוורשה נאספו חתימות לעצומה הקוראת לוועדה להגדיר את הבית כאתר המיועד לשימור.

כשנכנסים לוואליצוב 14 מרגישים במנהרת זמן. הבית ישן, מתקלף, מפחיד. מצמרר לחשוב על החיים שהיו שם בגטו, על החיים שאבדו שם. מטלטל לחשוב שבתוך הגיהינום הזה ישב ולדיסלב שלנגל וכתב. מפחיד לחשוב, שזהו הבניין הכמעט יחידי שנותר מהגטו, ועוד מעט הוא לא יהיה. אי אפשר לבוא לפולנים בטענות על שהם מתעלמים מהאסון שקרה לעם היהודי על אדמתם. יש בעיר "שדרות ירושלים" ורחובות נוספים על שם יהודים, ואנדרטאות בכל פינה, ומוזיאונים ושלטים שמסבירים מי מת ומי נרצח, אבל בניין מקורי – הוא לא עוד אנדרטה או עוד מוזיאון. זה הדבר האמיתי. הקירות מדברים, לוחשים/צועקים את שקרה שם.

רק לפני כחודשיים ליוויתי את ארנה, ניצולת שואה מהולנד בת 86, במסע אחרי האנשים שהצילו את חייה. הרגשתי שליחות, כי היה ברור לי שאלו הזמנים האחרונים  למסעות כאלו, לתעד את האנשים ששרדו. עוד מעט, הזמן יעשה את שלו, ואנחנו נשאר רק עם הסיפורים, השירים והמקומות. לכן הבית הזה חשוב כל כך. לכן השירים של שלנגל מטלטלים כל כך.

לצפיה בכתבה על רחוב ואליצוב 14 לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1275330

לחתימה על העצומה למען שימור הבית באתר אל המשורר לחצו כאן.  https://www.elhameshorer.com/

המסע של ארנה

"כשכתבתי את הספר שלי, הבן שלי עזר לי. יום אחד הוא אמר לי – אמא, את לא מפגינה רגשות! אבל לא היו לי רגשות. זה היה הכול אוטומטי. עשיתי מה שביקשו ממני, ולא באופן כועס, רק ש…שום דבר לא הרגשתי". אנחנו באמסטרדם, רגע לפני השקיעה. אופניים סביב, סירות שטות בתעלות, וארנה מספרת את סיפור חייה הבלתי יאמן בחצי חיוך, כאילו עדיין לא מאמינה שהיא הילדה שעברה את כל התלאות הללו, שהיא עדיין בחיים.

ארנה ליד החווה הראשונה שבה הוסתרה. צילום: קופ פלדרס

ארנה שטופר-בינדלגלס היום בת 86, כמעט 87. ב- 1943 היא הייתה בת 12. משפחת שטופר נאלצה לעזוב את הבית שבו גדלה ולעבור לגטו. הם היו 6 נפשות. אבא, אמא, שתי אחיות גדולות, ארנה ואבי, האח הקטן. הם עברו לגטו אבל התחושה הייתה שההולנדים לא יתנו לגרמנים לפגוע בהם. הם עוד לא ידעו כמה הם טועים. במלחמת העולם השנייה הולנד הייתה המדינה שממנה גורשו הכי הרבה יהודים למחנות המוות מלבד פולין.

"אבא שלי נלחם", אומרת ארנה, "לא היו לנו רובים או אקדחים, אבל הוא בדרכו שלו נלחם". נלחם, בגרסה של אבא איזיק היה לא לפתוח את הדלת לחיילים הגרמנים שערכו חיפושים אחרי יהודים בבתים. לנעול ולא לפתוח. באחד החיפושים, אבא אייזיק התחבא עם שלושת הילדים הקטנים, ואמא של ארנה עם אחותה הגדולה נשארו למטה. הן העמידו פנים שהאם עוברת הפלה. אבל כשהגרמנים פרצו את הדלת וערכו חיפוש הם מצאו את אבא ושלושת הילדים מתחבאים בעליית הגג. לקחו אותם לתחנת הרכבת, בדרך לאושוויץ. לאמא והאחות הגדולה הגרמנים הורו להישאר בבית, עד שאמבולנס יבוא לקחת אותם. ככה זה אצל הגרמנים – צריך להיות סדר, ואשה במהלך הפלה צריכה אמבולנס, גם אם הדרך היא ללא חזרה. אלא שאמבולנס מעולם לא הגיע. האם והאחות הגדולה נשארו בדירה, רואות מהחלון את כל משפחתן הולכת ולא יודעת אם יחזרו.

בתחנת הרכבת היו אלפי יהודים. אבא אייזיק פנה לארנה בת ה- 12 ואמר לה: קחי את אבי (האח הקטן), ותסתובבו בין האנשים, בתוך המהומה הגדולה כאן. איש לא ישים לב לשני ילדים קטנים, וכשתרגישו שאפשר – תברחו הביתה. אבא אמר, וארנה עשתה. לקחה את אבי וברחה. לימים, אבי סיפר לילדיו שמבחינתו זה היה רק משחק – לתת יד לאחות הגדולה ולרוץ הביתה, אבל ארנה, רק בת 12, כבר הבינה שלא מדובר במשחק. גם אחותה הגדולה הצליחה לברוח ולחזור הביתה, רק אבא אייזיק לא. הוא הועלה על הרכבת לאושוויץ.

"אחרי שאבא הלך, הכוח שהיה לו – כאילו עבר לאמא שלי" מספרת ארנה, ושוב היא נראית כאילו היא מדברת על ילדה אחרת ממשפחה אחרת. הגרמנים חששו ממחלות מדבקות, לכן לאמא, סופי, היה רעיון. רעיון כואב. היא גרדה כל יום את הגרון של ארנה עם כפית כדי שיהיה אדום ונפוח ותלתה על הדלת שלט שבמשפחה יש חולים בסקרלטינה, קדחת השני. "זה כאב, אוי כמה שזה כאב" אומרת ארנה. היא מספרת לנו את זה מתחת לבית שבו גרה אז המשפחה, ברחוב רטיפסטראט 39 באמסטרדם, ולרגע רואים שוב את הכאב מאז. כך הם חיו מספר שבועות, כשבכל פעם הגרמנים מגיעים ובודקים מחדש את התפתחות ה"המחלה". בסוף לקחו אותם, את כולם, אבל כיוון שהיו משפחה "חולה" הם לא נלקחו לתחנת הרכבת אלא לבית החולים היהודי. בעצם זה היה בית אבות ישן שהפך לבית החולים היחיד שקיבל יהודים.

בבית החולים אמא סופי, בתושיה שאין כמותה, הצליחה ליצור קשר עם המחתרת ההולנדית. באמצע הלילה, בין המשמרות של האחיות והשומרים, היא הבריחה את ארנה ואבי האח הקטן דרך חלון קטן לידי אנשי המחתרת. האם ושתי האחיות הגדולות נשארו בבית החולים. הן לא היו מסוגלות לעבור בחלון הצר. את ארנה הפרידו מאחיה. היא הייתה כמה ימים אצל משפחה אמידה ("נתנו שם לחם עם שוקולד" היא אמרה בחיוך וכל הנכדים צחקו), ואחרי כמה ימים באה חברת מחתרת צעירה ולקחה אותה.

קשה להאמין, אבל כל מה שסיפרתי עד כה, שגם הוא סופר בקיצור נמרץ ותוך השמטת מאות פרטים, הוא רק המבוא לסיפור האמיתי של ארנה, המסע שעברה ילדה בת 12 לבדה. כבר אמרנו – הולנד הייתה מקום מסוכן ליהודים. בכל פינה פעלו משתפי פעולה עם הנאצים שהסגירו יהודים תמורת כסף או מסיבות אידאולוגיות. רחוק מאד מהתדמית ההולנדית הפרו-ישראלית של היום, אבל זו הייתה המציאות אז. המחתרת ההולנדית העבירה את ארנה לאזורי הכפר, לחוות חקלאיות, אבל גם שם ארבו לה המלשינים. התוצאה – במשך פחות משנתיים הבריחו אותה אנשי המחתרת 13 פעמים מחווה לחווה, ממסתור למסתור. בכל פעם, ניצלה ממש ברגע האחרון מידי המלשינים, בזכות תושיית מארחיה ואנשי המחתרת, ובזכות כושר הישרדות ועוצמות נפשיות נדירים של ילדה בת 12.

לפני מספר שבועות חזרה ארנה להולנד עם משפחתה המורחבת – ילדים, נכדים ואחיינים – הילדים של אחיה ואחיותיה. היא עברה בין המשפחות שהסתירו אותה בימי המלחמה, פגשה את בניהם ונכדיהם של האנשים שסיכנו את חייהם כדי שהיא תחייה, והודתה להם. בכל מקום הראתה לילדים ולנכדים היכן הסתתרה, לאן נמלטה, איפה החביאו אותה. ביער אחד התחבאה בבור, אבל פחדה מבעלי החיים יותר מהאנשים שחיפשו אותה. את הדרך ההיא עשתה בעגלה, מתחת ערימה של קש ולא ידעה שמדובר באזור שהבריטים מצניחים בו נשק למחתרת והסכנה כפולה שבעתיים, ובחווה אחרת לקחו אותה על אופניים אל שדה נסתר בזמן שהגרמנים פשטו על החווה. "וכל הזמן הזה – שאלת על בני משפחתך?" שאלתי אותה. "לא" ענתה, "לא העזתי לחשוב עליהם. הם לא היו חלק מחיי אז".

התלוויתי לארנה ובני משפחתה במהלך המסע הזה. בביקור בחוות, בהליכה בעקבות המשפחה באמסטרדם, בטקס הענקת אות חסידי אומות העולם לבניהן של אחת המשפחות, ובעוד הפתעה שהמתינה לה בסיום המסע – עוד חסד שאנשים טובים עשו למענה. זו בדיוק הנקודה – אנשים טובים שבימים רעים ידעו להיות בני אדם. 72 שנים אחרי עולות הרבה שאלות – על זיכרון, על אומץ, על נכונות להקריב ולהסתכן למען זר מוחלט – נושאים שרלוונטים גם היום, ולא בטוח שיש עליהם תשובה מוחלטת. הכתבה המלאה תשודר מחר, יום שישי ב"שישי עם אילה חסון" (אפיק 14 בשלט למי שעוד לא רגיל).

לצפייה בכתבה כפי ששודרה בשישי לחצו כאן: https://www.10.tv/news/81585

עבריינים ליד הבית

אשקלון. אחת השכונות (לא השכונה שבה היה החיסול). אלי הצלם ואני מסתובבים ומצלמים צילומי רקע. עוצר לידנו אדם על אופניים חשמליים. אדם כבן 40, לא תמהוני. אדם מן הישוב.

– אתם כאן בגלל האונס?

– לא, בגלל רצח.

– אה

והוא ממשיך לנסוע.

הרצח היה כאמור בשכונה אחרת לגמרי, לא היה לי מושג על איזה אונס הוא מדבר, אבל התשובה שלי נראתה לו מאד הגיונית. 

זה מה שהכי הטריד אותי בסיפור. הבנאליות של העבריינות. רוב רובם של תושבי אשקלון הם אזרחים טובים והגונים, אבל יש בעיר הזאת, ובכלל במדינה, מקומות שבהם אתה מרגיש את נוכחות העבריינים ואת הפחד מהם. אתה רואה את כלי הרכב, את הלבוש ובעיקר את ההתנהגות – כאילו כל העולם שייך להם, בכיס הקטן שלהם. כשהעבריינים רצו לבדוק מה בדיוק אנחנו מצלמים הם הגיעו ב BMW שחור, עמדו באמצע רחוב סואן, מאלצים את שאר המכוניות לעקוף אותם בצורה מסוכנת, וסימנו לי באצבע להגיע אליהם. חסר היה לי לומר לא. הם הבוסים של הרחוב. (אפשר לשמוע בכתבה את הדיאלוג שהתפתח שם). ההתנהגות הזאת מחלחלת גם לדור הבא. אתה שומע את הילדים מחקים אותם, מקללים ומאיימים, והלב נצבט. יש שכונות שבהן העבריינים הם גיבורי תרבות, מודל לחיקוי. 

ומרגישים את הפחד. רוב האנשים חוששים לדבר. כשהם מדברים זה בלחש, תוך מבט לצדדים. מספרים על ההוא מהמכולת שמביא מצרכים לקזינו הלא חוקי, על המהמרים שיוצאים שיכורים בלילה לחדר המדרגות, על הדירה ההיא שהיא בעצם בית זונות, על המשטרה שיודעת על כל המקומות האלה (כולם יודעים) ולא עושה דבר. על חוסר אונים. חוסר אונים של אנשים טובים שרוצים לגדל את ילדיהם בשקט, אבל לא נותנים להם. 

החיסול של טל קורקוס הותיר שלושה ילדים יתומים, לאחר שדבורה אמם, נרצחה לנגד עיניהם לפני שנה וחצי. הלב נשבר. החיסול הזה גם עורר את הדיון בנושא עדי המדינה בארץ – עד כמה פועלים להגן עליהם, אבל אם מסיטים לרגע את המבט מהעבריינים עצמם לעבר השכנים שלהם, אפשר לראות את המועקה של האנשים שחיים בשכנות מתמדת לפשע ולסכנות שהוא מביא איתו. הבעיה הגדולה, שהשכנות הזאת, המציאות הזאת, נתפסת כמובנת מאליה. המשטרה והמדינה נזעקות רק כאשר חפים מפשע נפגעים – כפי שקרה באשקלון כשהנערה שקד שלהוב בת ה- 16 נרצחה בטעות לפני 17 שנים. כל עוד אין נפגעים – האנשים האלה סובלים, והילדים שלהם גדלים בסביבה עבריינית ובתרבות עבריינית. זה לא קורה רק בשכונות מצוקה, אלא גם בשכונות הטובות והמבוססות. לילד באשקלון, כמו בכל מקום אחר בארץ, מגיע לגדול בשקט ולחיות חיים הגונים וישרים. זו אמורה להיות זכות בסיסית. 

לצפייה בכתבה על החיסול של טל קורקוס ששודרה ב"שישי" לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1253707&sid=126

זן נדיר

אחת בלילה. השעון מצלצל. אני מקלל אבל אין ברירה. חייב לקום. התחייבתי להיות ב- 05:30 בשיטים שבערבה. הדרך ארוכה, אבל כל מי שמכיר את ראובן אמר לי – תגיע בזמן. אם תאחר, הוא יצא לשטח בלעדיך. לא מעניינת אותו הכתבה, מעניין אותו שהשועלים לא ישארו חלילה יותר מדי זמן במלכודת. גם אל תיבהל אם הוא מקלל אותך. זה סימן טוב. קיללתי אני וקמתי. לא הצטערתי על כך לרגע.

ראובן הפנר הוא פקח של רשות הטבע והגנים כבר 36 שנה. האיש הזה, שמעיד על עצמו ש"נכנסתי לכיתה א' דרך הדלת ויצאתי דרך החלון", כלומר – חסר כל השכלה אקדמית, אפילו תיכונית, חתום על לא מעט מאמרים אקדמיים העוסקים בבעלי חיים. הוא פיתח עם השנים מומחיות בלכידת חיות לצורכי מחקר. לכל חיה – השיטה בשבילה. זהו משחק, קרב מוחות בין אדם לחיה, וראובן לא אוהב להפסיד. הזאב הבודד הזה לכד זאבים בערבה וברמת הגולן, צבועים, שד טסמני באוסטרליה, שועל קוטב בפינלנד, וזו רשימה חלקית בלבד.

הפעם המשימה הייתה תפיסה של שועלי חולות כדי להסיר מהם משדרים ישנים ולחבר משדרים חדשים. לא פשוט ללכוד את החיה הזאת, ובטח שלא לחבר לה משדר – שועל חולות שוקל 2-3 ק"ג. בכלל זו חיה לא פשוטה. בניגוד לבן דודה, שועל המצוי חובב המזבלות ולולי העופות, היא מתרחקת מבני אדם. מחפשת אזורים מבודדים, יש מעט המלטות, מעט גורים שורדים, בקיצור מין בסכנת הכחדה.

ראובן פיזר כ- 30 מלכודות בערבה, באזורים שבהם הוא יודע ששועלי חולות מסתובבים. אלו לא סתם מלכודות – הבטחתי לו שלא אגלה את כל הסודות, אבל יש לו שיטות משלו – איפה למקם, איך להסוות, מה להסתיר ומה לגלות – ערמומי כשועל. יותר במקרה הזה. מהרגע שהמלכודות פזורות – שגרת החיים של ראובן ומיכל, בת זוגו – קבועה ומתישה. הם עוברים מלכודת אחרי מלכודת כדי לבדוק אם השועלים נתפסו. זו משימה ארוכה ומתישה, שמתחילה כאמור עם הזריחה. הערבה היא לא שכונה בהרצליה – היא רחבת ידיים, והמרחק בין מלכודת למלכודת ארוך. חוץ מזה – השועלים לא חברים בתכנית "מלכודת לבקשתך". מרבית המלכודת ריקות, או שלחילופין – נתפסים בהן בעלי חיים אחרים. אין שלט "הכניסה לשועלים בלבד" על המלכודות. גם אם היה שלט, לא בטוח שהקרקלים, חתולי הבר, החרדונים ושאר בעלי החיים שנלכדו יודעים לקרוא. בטח בלי ניקוד. גם אותם שוקלים, מודדים ומיד משחררים.

זהו אורח חיים קשה. ארוחות אוכלים בשטח (שקשוקה מצויינת!). גם ישנים בשטח, כי הלא צריך לצאת שוב עם אור ראשון – אסור שבעל חיים ימתין זמן ארוך מדי. אבל זה ראובן – בעלי החיים חשובים לו יותר מהזן הזה של החיות שהולך על שתיים ומדבר יותר מדי, בטח לטעמו. 36 שנה הוא היה פקח, ועכשיו הוא פורש. עכשיו הוא חולם על אפריקה, ללכוד ולחקור את  שועל האוזנן. אין הרבה אנשים שהחלום שלהם הוא אוזנן, אבל זה ראובן.

כל מילה נוספת שבה אנסה לתאר את ראובן ואת היומיים שביליתי איתו בשטח תהיה מיותרת. צריך לראות ולשמוע אותו. לצפייה בכתבה – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1241655&sid=126

צונאמי

זו הייתה חוויה מטלטלת, בכל המובנים. 14 ימים על ספינת דייג ישנה שעברה הסבה לספינת הצלה. שטים על גבול המים הטריטוריאליים של לוב, חוששים מפיראטים וממשמר החופים הלובי, ומחפשים סירות רעועות שהעזו לצאת לים הסוער. מסע מטורף, מורכב, שונה. כזה שחושף מציאות ששומעים עליה, אבל לא מאמינים שהיא אפשרית עד שלא רואים בעיניים.

צילום: קווין מקלווני, SOS הים התיכון

כל הזמן שואלים אותי איך היה לחיות על ספינה בלב ים במשך שבועיים. האמת – לא פשוט. חדרון קטנטן, מיטה קצרה מדי, גם לתקרה לא היה מזיק עוד כמה סנטימטרים. הכול צפוף, דחוס ומחניק. צריך לנקז את המים במקלחת בהתאם לתנודות הגלים. יש ימים שלמים של שעמום, כששוטטנו מול חופי לוב ממתינים לסירת פליטים אם תגיע. האוכל דווקא טוב. ארוחה בספינה היא אירוע שובר שגרה, ושני הטבחים של האקווריוס, פיליפיני ומלזי, בהחלט השקיעו בארוחות. אלא שלא אוכלים בכיף, סתם מתי שמתחשק. לפני כל ארוחה צריך לבדוק את תחזית מזג האוויר. מחלת ים. אתה לומד מה לאכול ואם לאכול בכלל בהתאם לעוצמת הרוח וגובה הגלים. דווקא עברתי את המשוכה הזאת לא רע, אבל היו אנשים, בעיקר מהצוות הרפואי ששכבו ימים שלמים בחדר עם מחלת ים, מקיאים אם הם רק מרימים את הראש מהמיטה. אלא שהצרות שלנו על הספינה הן שוליות, אנקדוטות בלבד. ברגע שעל הרדאר מופיעה סירה הכול משתנה. גם מחלת הים נעלמת בין רגע.

עשרות רגעים נצרבים בזיכרון – אשה מחבקת לי את הרגל בתודה רגע אחרי שעלתה לסירת ההצלה בים סוער, גלים של 3 מטרים וגשם סוחף. חברתה, שיושבת לידה קפואה מקור מחייכת והשפתיים לוחשות תודה. נער בן 19 מסביר לך על הברירה האכזרית של החיים: הוא מכפר קטן בסנגל, וההורים שלו לא יכולים להרשות לעצמם לממן את הלימודים גם שלו וגם של אחיו הקטנים. הם חשבו בבית שאם הוא, הבכור, ייסע לאירופה הוא יוכל ללמוד שם, ולהורים יהיה יותר כסף להשקיע בקטנים. הוא לא ידע שהמסע יהיה קשה ומסוכן כל כך. המבריחים ששילחו את הסירה הסבירו להם שתוך שלוש שעות הם באירופה. לעשות google כדי לגלות את גודל הים התיכון זו אפילו לא אופציה במקומות האלה.

ועוד רגעים – סלוסי מחוף השנהב מספר על העינויים שגרמו לו המבריחים בלוב. הם כלאו אותו במרתף, הכו אותו כל יום במוטות ברזל ושפכו עליו בנזין עד שהתקבל כופר ממשפחתו. ללוב הוא הגיע כי הבטיחו לסדר לו עבודה באירופה. כך מתחילים רבים מהסיפורים של הפליטים מאפריקה – "פגשתי בחור ממש נחמד שהבטיח לסדר לי עבודה". עוד רגע – על הסיפון בא נער צעיר ומבקש דף ונייר יבשים. כשהוא מקבל, הוא מעתיק מספרי טלפון מנייר ספוג מי ים. אלו מספרים של אנשי קשר באירופה שהמבריחים נתנו לו. סחר העבדים יימשך גם ביבשת. ועוד רגע – קים, האחות הקנדית, עם עיניים מלאות דמעות. היא סיימה שיחה עם בחורה שנאנסה על ידי המבריחים כל הדרך הארוכה והאכזרית בסהרה מניגריה ללוב. אחרי הבדיקה, קים הייתה צריכה לספר לאותה נערה שהיא בהריון.

האם יש בין יושבי הסירות כאלה שאינם פליטים? ברור. האם יש שם אנשים שמנסים להתגנב לאירופה, לנצל את הסירה ואת המחלצים כי הם מקווים שכך יקבלו אותם. אין ספק. אבל יש גם מאות אלפים שבורחים ממלחמות. יש אנשים משולי החברה באפריקה, שמפתים אותם לצאת לדרך בהבטחות שווא לעבודה ולחיים טובים, ואז מתאכזרים אליהם ומנצלים אותם עם הגיעם ללוב. הרוב המכריע של הפליטים ומהגרי העבודה שעולה על סירות רעועות הוא ממדינות במצב מלחמה או שיש בהן הפרה שיטתית של זכויות אדם. לא כל אפריקה בורחת על סירות. מנסים להימלט בעיקר אנשים מסוריה, חוף השנהב, סודן ודרום סודן, אריתראה, סנגל וניגריה.

הסירות הן רולטה רוסית. יותר מ- 5,000 הרוגים ב- 2016, ואלו רק המקרים הידועים. סירה עמוסה שאיש לא ידע שיצאה לים, ואיש לא היה בסביבה כששקעה לא נספרת. המפתח לעצירת האסון היום יומי הזה נמצא כרגע בלוב. מלחמת האזרחים במדינה הזאת היא שמאפשרת לרשתות המבריחים לפעול בחופשיות. אלא שלוב היא רק הפקק שהשתחרר. הסירות הן לא הבעיה אלא הסימפטום לכל אותן מלחמות. העולם החופשי בדרך כלל מתעלם ממלחמות בעולם השלישי, במיוחד כשמדובר במלחמות אזרחים. עכשיו ההתעלמות הזאת מתנקמת בו בדלת האחורית. האם אירופה צריכה לפתוח לרווחה את הדלת לפליטים? לא, אבל היא גם לא יכולה להמשיך להתעלם ממה שקורה במדינות שלהם. חוק כלים שלובים נכון גם לבני אדם – המים מנסים למצוא את הגובה השווה. הבעיה שבניגוד לחוקי הפיסיקה, בני אדם טובעים במים האלה.

 לצפייה בכל פרקי הסדרה:

פרק ראשון: החורף מגיע –  http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1228904

פרק שני: עינויים בלוב – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1229096

פרק שלישי: תיבת נוח – http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1229273

פרק רביעי: בסערה לאיטליה – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1229419&sid=126

הניצחון של אלאור

"אני חושב שאלאור אזריה הורשע בצדק" אמר לי האיש המבוגר בשוק של רמלה, עיר הולדתו של אזריה בשישי בבוקר. "הוא ירה בדם קר במחבל, ואסור לנו כצבא, כחברה להרשות שמקרים כאלה יקרו אצלנו". אחרי שתי דקות אשתו והוא ניגשו אלינו בפנים דאוגות, וביקשו שלא נשדר את הראיון. "המטורפים האלה, החוליגנים" אמרו, "אי אפשר לדעת היום מה יעשו לך, אני ממש מפחד". אמרתי לאיש החביב הזה שהוא יכול להירגע, שלא נשדר את דבריו, ובלב חשבתי – הם מנצחים. שוב הם מנצחים.

יומיים קודם סיימתי את העבודה בתחושה קשה, ללא ספק אחד הימים שבהם יצאתי עם ההרגשה הכי מחורבנת. מוקדם בבוקר הגעתי אל הרחבה שמול הקריה בתל אביב לצלם כתבה על חברים ליחידה לאלאור עזריה והוריהם שבאו לתמוך בו (לינק לכתבה כאן). אלא שזמן קצר לאחר שהחלו להתקבץ אנשים הגיעו האוטובוסים ופרקו מהם שורות של אנשים, חלקם רעולי פנים, עטופים בצעיפים של בית"ר ירושלים, והשתלטו על הרחבה. גדודי להב"ה ולה-פמיליה הגיעו.

הרחבה הפכה לזירת הבריונים, חגיגה לאלימות, לשפה גסה ולאיומים. "גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" הוא המשפט שכולם זוכרים מהאירוע האלים והעצוב הזה, אבל הוא היה רק הקצה. אני לא אחזור על כל הביטויים, אבל הרמטכ"ל, השופטים, שמאלנים ותקשורת זכו לכל כינוי אפשרי. אלא שהמפגינים לא הסתפקו בזה – הם תקפו, פיסית. כל מי שאפשר, כל מי שלא הסכים איתם, כל מי שהחזיק מצלמה. עמיתי אוהד חמו חטף אגרוף לפנים. עלי התנפלו פעמיים באגרופים שלופים ובאיומים. ניסו למנוע ממני לצלם וגם מיפעת טאו, רכזת המערכת שלנו, שניסתה לצלם בטלפון את ההתנהגות האלימה והבריונית שלהם כלפי. זו לא הפעם הראשונה שמרביצים לי כעיתונאי, אלא שכשזה קורה בכיכר תחריר בלב מהפכה האלימות של המפגינים פחות כואבת מאשר בלב תל אביב. אם תרצו, זה בדיוק סיפור אלאור אזריה – לא הצד השני במוקד העניין, אלא איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו כחברה.

האלימות נמשכה ללא הפסקה. אשה מבוגרת נגשה אלי – "אני מכירה אותך בתור עיתונאי הגון" אמר, "אני מקווה שתראה שההפגנה הזאת היא לא רק להב"ה ולה-פמיליה אלא גם אנשים שחושבים שהגזימו ביחס לחייל הזה". "תסתכלי סביב אמרתי לה". היא שתקה, הביטה, ואמרה באנחה – "אתה צודק". יש מקרים שבהפגנות שקטיות אירוע אלים אחד משודר שוב ושוב ונותן תמונת שווא. זהו המקרה ההפוך – הכתבות לא הצליחו להכיל את הרעל והרוע שזרם בשפע. הבריונים האלימים רעולי הפנים לא הפסיקו לרגע. הרגע האירוני היה כשהיכו צלם של ערוץ 20 במהלך ראיון, והכתבת צרחה עליהם "אתם לא מתביישים. אנחנו היחידים שבעדכם פה". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

זו מדינה דמוקרטית, השמועה בנדון עדיין נכונה, לפחות בינתיים, וכל אדם יכול להביע את דעתו. אפשר לחשוב שאלאור עזריה פעל כנדרש, שהצבא טעה בהתנהלותו, שהגזימו, שהטילו את כל האשמה על כתפיים של חייל צעיר – הכול אפשרי במסגרת חופש הדיון, אבל לא ככה. ממש לא ככה. אפשר לומר, ובצדק, שמדובר בשוליים הקיצוניים של מדינת ישראל. ברחבה היו בסך הכול מאות בודדות של אנשים, ולא כולם אנשי להב"ה ולה-פמיליה אם כי הם בהחלט היו החלק הארי. הבעיה שהעדר חסר התרבות הזה הפך למכתיב השיח. שהפוליטקאים מנסים לקלוע לדעתם, לכוון ולסנכרן את צרחותיהם עם אלו של העדר האלים. ראש הממשלה הזדרז לקרוא לחנינה לחייל שפעל בניגוד לחוק, אבל לא לגנות את הקריאות נגד הרמטכ"ל והשופטים – זו רוח גבית לאלימות. קיצונים יהיו תמיד, השאלה אם נותנים להם לנצח, להכתיב את הטון. כל עוד אנשים הגונים חוששים לדבר בשוק – זה מה שקורה. הם מנצחים.

http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1226599לצפיה בכתבה לחצו כאן

 

מוות בפתח תקווה

"נער בן 16 היכה למוות אזרח זר". המילים הללו מצמררות, פוגעות ומטלטלות. איך נער יכול בכלל בן 16 להרוג, ועוד בידיים חשופות? מכה, אגרוף ועוד בעיטה עד שבן אדם מאבד את חייו. לא הגיוני. לא נתפס. מה עשה אותו אדם? איך אפשר לשנוא כל כך? מתברר שהשורה הקטנה הזאת, שהופיעה כידיעה שולית באתר אינטרנט, היא רק קצה הקרחון.

אילוסטרציה

בדף הפייסבוק שלו, אפשר לראות סרטונים של בביקיר אדהם עבדו, שבהם הוא מביע תקווה שיום יבוא ויהיה שלום בסודן והוא יוכל לחזור לשם. בביקיר נולד בדרפור לפני 38 שנים. במהלך הקרבות האכזריים שהתנהלו במדינה, הוא איבד אצבע. אחר כך נמלט דרך מצרים והגיע לישראל ב- 2007. בהתחלה עבד באילת בבתי מלון, נתפס והועבר למתקן חולות. כששוחרר, וזו אחת הנקודות הקריטיות בסיפור – לא יכול היה לחזור לאילת, למרות ששם היו לו חברים ומעסיקים שהוא מכיר. רשות ההגירה הוציאה תקנה שאוסרת על מי ששוחרר ממתקן חולות לחזור לתל אביב ולאילת. שם יש יותר מדי מבקשי מקלט. רצו לפזר קצת. אז בביקיר עבר לפתח תקווה.

כשמסתובבים בלילה במרכז פתח תקווה פוגשים הרבה בביקירים. מאות מחבריו, שנאסר עליהם לשוב למקום מגוריהם הקודם, עברו לפתח תקווה. בשיטוט בלילה בין כיכר המייסדים לרחבת העירייה פוגשים בעיקר בזרים, רובם סודנים ואריתראים. זו עיר שאפשר למצוא בה עבודה בקלות יחסית באזורי התעשיה הרבים שסביבה ובעיקר אפשר למצוא בה מגורים בזול. כך נוצרה דינמיקה הרסנית. הזרים מגיעים לשכונות המצוקה, שם המחירים באופן טבעי נמוכים יותר. מתפתחת תעשייה שלמה סביבם – פיצול דירות. ישראלים מפצלים דירת שלושה חדרים לשלושה כוכים צרים ושאינם ראוים למגורים, ומשכירים כל אחד מהם לכמה מבקשי מקלט. המחירים מופקעים. יש גם "קופים" – ישראלים שמשכירים בשם הזרים חנויות ומועדונים תמורת תשלום. כשהמשטרה באה לבדוק את רישיון העסק, הכול כשר למהדרין, כי הבעלים לכאורה ישראלי. אלא שהתושבים של אותן שכונות לא אוהבים את ההתפתחות הזאת. בקיצור – יש אזרחים ישראלים שעושים כסף טוב ממבקשי המקלט.

לא רוצים את הזרים בשכונות של פתח תקווה. בגלל שהם שחורים, מפני שהם מוסלמים, כי הם אחרים. אבל אם מקלפים לרגע את קליפת הפוליטיקלי קורקט, ומקשיבים לאלו מהתושבים שלא רק קוראים קריאות גזעניות, אפשר לראות את התמונה מנקודת הראות שלהם. הם מפסידים. הם רואים את עצמם נפגעים מהפלישה לשכונות שלהם. ערך הדירות שלהם יורד. על כל תושב שעוזב, ויש רבים כאלה, מגיעים עוד 10 סודנים או אריתראים לדירה שלו, וערך הדירה יורד עוד יותר. בעלי העסקים באזור, שהיה פעם הלב הפועם של העיר, מפסידים – כי אנשים חוששים לצאת בערב. בתי קפה ומסעדות שהיו פתוחים עד חצות נסגרים עכשיו כבר בשבע או בשמונה. הפחד מנצח. בעל פיצריה במרכז העיר אמר לי בכאב -סבא שלי ברח מאוקראינה. אם אנשים טובים שפגש בדרך לא היו עוזרים לו הוא לא היה שורד. אני חושב שאנחנו, כיהודים, צריכים לעזור לאנשים האלה. אני רוצה לעזור להם, אבל תראה – אין לקוחות, אנשים לא באים. אני מרגיש כמו בהארלם. אני מפסיד המון כסף בגללם, והילדים שלהם שמסתובבים שעות בלי השגחה, הורסים לי את השולחנות והכיסאות שבחוץ, עושים לי נזק של ממש.

ויש את עניין הגנים – מדינת ישראל קבעה שחובה לקבל את ילדי הזרים לגנים. יש גני ילדים שבהם ההורים סרבו לקבל ילדי פליטים. גזענות נטו. אז עיריית פתח תקווה החליטה לפתוח גן מיוחד להם. אלא שבשביל גן צריך מקום, מבנה. איפה מקימים גן? קרוב למקום שבו גרים גרים הזרים, מה שרק הגביר את התרעומת. "שנים אנחנו מחכים למתנ"ס לילדים שלנו", אומרים פעילי השכונות, "אין לנו מתנ"ס, אין לנו גני שעשועים, אין לנו מדרכות מסודרות, אבל במקום לקבל את זה אנחנו מקבלים גני ילדים לעובדים זרים שרק ימשכו עוד כמותם לשכונה". הם כועסים שאת הגנים לא בונים בשכונות החדשות, החזקות כלכלית, אלא אצלם. הם מרגישים שדופקים אותם שוב, שהמעט שעושים למען הזרים נעשה על גב השכבות החלשות ביותר ממילא. בעירייה מאשימים את המדינה שזורקת את כל העניין על הרשויות המקומיות. זהו מסלול מעגלי שבו פחד ושנאה מלבים את האווירה הטעונה ממילא.

באווירה הזאת יצא בביקיר עם שותפו לדירה ביום ראשון 13.11.16 בערב. הם התחילו בבית קפה של זרים. פתח תקווה של 2016 היא כמו יוהנסבורג של שנות החמישים. יש מקומות ללבנים ומקומות לשחורים. מבית הקפה הם המשיכו לכיכר המייסדים לשתות בירה. "בסודן לא היינו שותים", אמר פייסל, פליט מדרפור, "רק פה בישראל התחילו אנשים לשתות".  בכיכר המייסדים נפרד השותף מבביקיר וחזר לדירה. בשתיים בלילה קיבלו במד"א קריאה על אדם ששוכב מחוסר הכרה מול העיריה. זה היה בביקיר. הוא היה במצב אנוש, עם פגיעות ראש קשות. הדו"ח של הפראמדיק מציין גם שנדף ממנו ריח חזק של אלכוהול. העדויות מספרות שהטריד בנות. לא ברור מה הייתה מהות ה"הטרדה". האם אמר משהו, שלח ידיים, או שהן רק הוטרדו מנוכחותו של גבר שחור לידן. השורה התחתונה כואבת. בביקיר הוכה באכזריות. שמונה ימים שכב בבית החולים במצב של מוות מוחי עד שמת.

מצלמות אבטחה קלטו את הזוועה. מי שראה את הסרטון מספר שמדובר באכזריות לשמה, ששני התוקפים שבו והיכו את בביקיר מספר פעמים, במשך יותר משעה. שוב ושוב הם חזרו אליו. המשטרה עצרה קטין שנראה בתמונות, ואחרי מספר ימים של חיפושים גם את דניס ברשיבץ בן 19. השניים טוענים (באמצעות עורכי דינם אבי כהן ואיתי רוזין) שלא התכוונו להרוג את בביקיר, שכשעזבו אותו הוא עדיין הלך על רגליו. המשטרה והפרקליטות, אחרי התלבטויות רבות, החליטו להגיש נגד השניים כתב אישום על הריגה ולא על רצח.

יש בישראל כיום כ- 40,000 כמו בביקיר, מבקשי מקלט. רובם שוהים כאן כבר כעשר שנים. מאז הקמת הגדר בגבול מצרים, לא מצטרפים כמעט אליהם חדשים. ארבעים אלף איש שמדינת ישראל לא יודעת מה לעשות איתם. לא לבלוע ולא להקיא. אנשים שצריכים להתייצב כל חודש-חודשיים להארכת אשרת השהייה, שבה כתוב שאסור להם לעבוד כאן. אנשים שכיום חוששים ללכת ברחוב בפתח תקווה, כי יש אנשים שפוחדים מהם. כל עוד לא יקבלו כאן החלטות אמיצות שיאפשרו לאנשים האלה לחיות יותר בכבוד, המצב רק ימשיך להידרדר. זו מציאות של שחורים ולבנים שבה שום דבר לא שחור-לבן.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1221481

רגע אחרי הלהבות

צילום: דוברות המשטרה

הדרך לרוממה היתה חסומה. אי אפשר לעבור הסבירו השוטרים, עדיין נלחמים שם באש. כשהגענו לשכונה, בדרך עוקפת, המלחמה לכאורה הסתיימה. הלהבות כבר כובו, או יותר נכון רובן כובו. הכבאים מנעו מהאש שעלתה מהואדי לפלוש לשכונה, להיכנס לרחובות, אבל המחיר היה כבד – בתים שלמים נשרפו, מכוניות הוצתו. הקרב בין האדם והאש הוא בעצם מלחמה ללא מנצחים.

היינו שם עם האנשים בדקות הראשונות אחרי שהכול נגמר. חושך מוחלט, כיוון שהחשמל נותק. אי אפשר לראות את קצה היד. האוויר היה דחוס, מלא עשן. בכל פינה אפשר היה להבחין בגחלים אדומות, שהרוח משחקת בהן, מלבה ומציתה את מחדש. הסתובבנו בין האנשים – הכבאים שעדיין נלחמו בכל גחל ובכל להבה שהרוח הנפיחה בהן חיים ואנשי חברת החשמל שניתקו את הכבלים החשופים שנפלו על הכביש. פגשנו עובדי קבלן שהלילה הזה היה בשבילם הזדמנות להרוויח עוד קצת. הם הוזעקו לשמור על בית אבות שדייריו פונו מבעוד מועד, משל היינו מדינת עולם שלישי שהביזה היא שגרה בה. לשמחתנו, עסקי הביזה היו חלשים באותו ערב. השומרים התרכזו בעיקר בטלפונים הניידים.

והיו התושבים. אזרחים שבמשך יום שלם רק ראו בטלוויזיה את השכונה עולה בלהבות ולא ידעו אם הבית שלהם שלם, אם הרכב עדיין חונה תחתיו, ואם הכלב או החתול שהשאירו בבית כשהלכו לעבודה שרדו את התופת, את העשן המחניק. התושבים האלה מצאו את דרכם חזרה לשכונה, למרות החסימות. חלקם נשמו לרווחה כשראו את הבית, אחרים גילו שכל זכרונות ילדותם מעלים עשן. לצד כל אלה פגשנו כמה דמויות מיוחדות. אנשים שהם עצמם לא ידעו אם הם אמיצים או חסרי אחריות, מתי המעט שהחליטו לא להתפנות, לא לעזוב. להישאר בתוך האש והלהבות ולהילחם על הבית.

ככתב, אלו רגעים מיוחדים. להיות שם עם המצלמה, ולמרות החושך והעשן, לתעד, ללוות בני אדם, ולספר את הסיפור שלהם.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1220532

לצלוח את הים הנעלם

"מה???? איך אפשר לשחות בים המלח?????". זו הייתה התגובה האופיינית כשסיפרתי שאני נוסע לצלם את הצליחה הראשונה בהיסטוריה של האגם הנמוך בעולם. לכל ישראלי יש את טראומת הילדות של הכניסה הראשונה לים המלח – אתה רואה מים כחולים ויפים, ומזנק פנימה. המגע חם, שמנוני, כמו לטבול באמבטיה של שמן מנוע מחומם. ואז מגיע המלח. טיפה לעיניים – וצרחה באוויר. שורף. כואב. ואם לילדון הייתה איזו שריטה או פצע פתוח (ואין ילד שאין לו פצע כלשהו), הרי שצריבה מפלחת את הנשמה. ספרינט החוצה, חיפוש אחרי ברז מים מתוקים להתקלח, וזהו. הילד גמר עם ים המלח. ים המלח זו אטרקציה לתיירים, מקום להצטלם בו חמש דקות צף על המים, או להימרח בבוץ, אבל לא לשחות. בטח לא 16 קילומטרים.

16 קילומטרים זו שחיה מרתונית שרק מעטים מסוגלים לבצע, על אחת כמה וכמה בתנאי ים המלח. אז איך עושים את זה? ולמה? נתחיל באיך – זו שחיה מסוכנת, ממש סכנת מוות. לגימה ממי ים המלח עלולה לגרום לספאזם בקנה הנשימה ולחנק. לכן, השחיינים חבשו מסיכה מיוחדת, שאוטמת את כל הפנים, קצת כמו מסיכת אב"כ, אליה מחובר שנורקל עם שסתום שמונע כניסת מים. חלקם התלוננו על קושי לנשום. המסיכה הגבילה, או לפחות יצרה תחושה, של הגבלת הנשימה. חוץ מזה, האטימה לא מושלמת. מים בכל זאת חודרים פנימה. "מסלול הזוועה", כינה זאת ארז, אחד השחיינים. "אתה מרגיש את הטיפה חודרת, ואז היא יורדת לאט לאט במורד הפנים, על גשר האף, ואתה לא יודע לאיזו עין היא תחדור….". על סירות הליווי היו מרססים עם מים מתוקים, ובכל פעם שמישהו הרים יד למצוקה – סירה זינקה אליו וריססה לו את הפנים במים מתוקים. זה היה הרגע שבו הביטוי "מים מתוקים" היה מובן מתמיד.

בכל 30 דקות עצרו השחיינים להפסקה לשתיה ולאוכל. הגוף מאבד הרבה יותר נוזלים בתנאים הלא הגיוניים האלה. גם השחיה קשה משחייה רגילה. אמנם המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "איזה כיף, לא צריך להתאמץ כדי לצוף", אבל המנח של הגוף על המים שונה, הרגליים גבוהות יותר, את הראש צריך להוציא כלפי מעלה ולא הצידה – כך שנוצר לחץ על הגב. המים גם דחוסים וכבדים יותר ממי ים, לכן צריך להשקיע יותר מאמץ בגריפה, והמלח חודר לכל פינה – למסיכה, לבגדים, לנשימה, בקיצור – סיוט.

אז למה לשחות את הסיוט הזה? צליחת ים המלח נולדה בכלל בקפריסין, כלומר כשהקבוצה של 6 ישראלים ששברו את שיא גינס בשחייה במים פתוחים מקפריסין לישראל שבו לארץ. הם חיפשו את האתגר הבא שלהם, וכשאודי אראל, אחד מחברי הקבוצה, ירד יום אחד את הירידות בדרך סדום, היה ברור לו מה יהיה אותו אתגר. "אני תוצר של ים המלח", הוא סיפר בחיוך, "ההורים שלי גרו כאן, ואבא שלי השיט צי של עשרות דוברות על המים האלה לפני קום המדינה. פעם היו מעבירים את המלח מהמפעלים בדוברות צפונה". אבא של אודי הוא מפקד חיל הים לשעבר, האלוף שלמה אראל. גם המטרה של המשחה הייתה ברורה לאודי מיד. לעורר מודעות עולמית למצבו העגום של הים. מפלס ים המלח מאבד 1.2 מטר בשנה. חלקו הדרומי כבר לא קיים למעשה. השנים הקרובות הן הזדמנות אחרונה להציל את אוצר הטבע הזה, המקום הנמוך בעולם.

אודי הכין טבלה של יתרונות וחסרונות למשחה כזה, ושלח לחברים לקבוצה. בצד של היתרונות היה רק סעיף אחד – אין כרישים ומדוזות. רשימת החסרונות לעומת זאת הייתה ארוכה מאד. למרות זאת, לא היה קשה לשכנע. אלו אנשים שנולדו לנצח אתגרים בלתי אפשריים. שנה וחצי הם התכוננו. עשו משחי נסיון, תרגלו את המסכה ואת טכניקת השחייה. בנוסף, הם חברו למועצה האזורית תמר ולארגון אקופיס שסייעו בארגון ותיאום המשחה, וגם – קראו לשחייני מרתון מכל העולם להצטרף אליהם, או בקיצור – חיפשו עוד כמה אנשים עם שריטה…. מתברר שלא חסרים כאלה.

לקימברלי מניו זילנד כמעט כרתו את הרגל בגלל מחלה. כשהחלימה החלה לשחות. בגדול. היא אחד מ- 6 אנשים היחידים בעולם ששחו את כל שבעת אתגרי המים הפתוחים הקשים בתבל, והאשה הראשונה ששחתה את 30 הקילומטרים מאיי פאראלון למפרץ סן פרנסיסקו במים שורצים כרישים לבנים ומדוזות ענקיות. את השמחה הזה סיימה בבית חולים, בגלל הצריבות מהמדוזות. ג'קי קובל הבריטית בת ה- 62 מחזיקה בשיא מיוחד במינו – היא חצתה את המים הקפואים והסוערים של תעלת למאנש בזמן האיטי ביותר, כמעט 29 שעות. היא הסתבכה בזרמים קשים שהסיטו אותה מהנתיב. רוב הצולחים מתיאשים בשלב הזה ופורשים לספינת הליווי, אבל לא טיפוס כמו ג'קי. והגיעו גם ה- mad swimmers. קבוצה של שחיינים דרום אפריקנים ששוחים במקומות הזויים למטרות צדקה. האתגר הראשון שלהם, לפני כמה שנים, היה לשבור את השיא לשחייה במקום הגבוה ביותר בעולם. הם טיפסו שמונה ימים על הרי האנדים כדי להיכנס לאגם בגובה 6,000 מטר. הטמפרטורה הייתה מינוס מעלה. לשחות במקום הנמוך בעולם היה ממש מתבקש לפי ההגיון שלהם.

עשרים ושמונה שחיינים עשו השבוע היסטוריה. כבשו עוד פסגה, עמק במקרה הזה, שהאדם טרם כבש. אלא שהאדם הוא גם זה שמחריב את אותה פסגה. הים הולך ונעלם, אבל לא מדובר בגזירה משמיים, עוד אפשר לעשות משהו. ישראל עברה לשימוש במים מותפלים. אפשר וצריך להתפיל קצת יותר, ולהזרים ממי הכנרת לירדן הדרומי ומשם לים המלח. אפשר וצריך שמפעלי ים המלח, שמרווחיים מן המשאב של כולם, יתרמו על מנת לממן את שיקומו. איש לא מדבר על החזרת המפלס לרמתו לפני 30 שנה, זה כבר לא יקרה כנראה, אלא רק לשמור על הקיים. אחרת, המשחה הבא שיהיה בים המלח לא יהיה מרתון, מקסימום ספרינט….

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1219426&sid=126