מבחן הטרור של פייסבוק

זה מתחיל כמו בדיחה: יהודי וערבי מעלים פוסט לרשת. אלא שהנושא של הפוסט ממש לא מצחיק. זהו איום לצאת לפיגוע. הפוסט הורכב ממשפטים שכתבו מחבלים אמיתיים לפני שיצאו למסע הרצח. לאיש חלילה אין כוונה ליישם את האיומים. זהו ניסוי. רצינו לבדוק מה קורה כשמשפטים מאיימים מסוג זה עולים על הקיר, משוגרים לאוויר. האם מישהו שם לב.

השר גלעד ארדן האשים את מארק צוקרברג שיש לו דם על הידיים. ההאשמה מופרכת כמובן, אבל לא חסרת רגליים לחלוטין. מה ישראל רוצה מפייסבוק שהיא לא יכולה למצוא לבד? – מידע. מידע שיעזור לה לעצור טרוריסטים. על פניו, נשמע הגיוני וסביר. מציל חיים. אלא שהעסק הרבה יותר מורכב. הרבה תחום אפור. זה בדיוק העניין – אפור, בלי ה- 50 גוונים, אלא עם הרבה דם אדום בסופו.

פייסבוק היא אומה חדשה שקמה במהירות תוך עשור. יש בה היום כ- 2.5 מיליארד אזרחים, ומעט מאד חוקים. בעצם – יש חוקים שהשליטים הבלעדיים של פייסבוק, צוקרברג וחבריו, קובעים. הם לא טורחים לשתף את הנתינים בכל החוקים. הנתינים לעומת זאת, משתפים בהרבה יותר ממה שהם חושבים. באומה החדשה הזאת יש עשרות שפות ומיליוני בעיות. בפייסבוק אפשר לכתוב הכול. כמעט. זה הכיף. זה מה שמאפשר לה להיות פה לכל כך הרבה אנשים. אם לא היו פייסבוק, ושאר הרשתות החברתיות, למורדים בסוריה, למתנגדי המשטר ברוסיה, לטורקים ליזידים ולשאר מדוכאי העולם פה. אם פייסבוק היו נותנים את הפרטים שברשותם לפוטין, אסד או ארדואן זה היה עצוב מאד, שלא לומר עקוב מדם, אבל באותה נשימה – אם היו נותנים את המידע לכוחות הקואליציה במלחמה נגד דאעש…. לא פשוט בכלל.

עד כמה לפייסבוק יש אחריות לפוסטים העולים בה. האם מדובר רק בפלטפורמה, בלוח ללא גיר? הלא פייסבוק מעורבת בתכנים. כשהיא רוצה. כשזה משתלם לה כלכלית. "סטטוסים מצייצים" נמחק מייד כשהתברר שהוא פוגע כלכלית בפייסבוק. גם כמות הפורנו והפדופיליה ירדה מאותה סיבה, אם כי לא נעלמה כליל. האלגוריתמים של פייסבוק עובדים שעות נוספות ומאתרים אותם, אז למה לא לעשות אותו הדבר לטרור, לאיומים על חיי אדם?

שוב חוזרים לאפור. מה יזהה אלגוריתם כזה? האם "מוות לערבים" זה הסתה או הבעת דעה לגיטימית. ו"אני רוצה נקמה", או "הלוואי והיה לי סכין, הייתי דוקר אותו בלב". מחבלים לא כותבים "גניתי סכין, ניפגש בארבע אחה"צ בשער של קרית ארבע", ובכלל –  על כל כמה מעשרות האלפים שכותבים את המשפטים המאיימים (רק בעברית וערבית), רק בודדים באמת יבצעו. ואיך אפשר לאתר, בין מיליוני הפוסטים ביום, את המשפט שאומר "יש לי סכין, ואני רוצה להיות שהיד". אבל האיתור לא מספיק. שרותי מודיעין מנטרים את הרשת, ומצליחים לסמן פוסטים בעייתים. הנקודה שגם אז הם זקוקים למידע נוסף מפייסבוק – כי לפעמים מדובר בזהות בדויה, וצריך את המיקום, ומי חבריו של האיש, ועוד עשרות פרטים קטנים שיסייעו לאתר את האיש בשטח, לעצור את הפיגוע.

פייסבוק מעבירה מידע לממשלות לפי בקשות. אלא שבארץ, פייסבוק לא מכירה בריבונות הישראלית על השטחים. צוקרברג לא שמע על מדיניות הכלת הסכסוך של נתניהו, ואת נפתלי בנט, למרות שבא מההי טק, לא באמת סופרים שם. אין פה אמירה פוליטית של פייסבוק, אלא מדיניות של חברה שרוצה לעשות כסף, כלומר – להסתבך עם כמה שפחות אנשים, והרוב חושב שהשטחים זה לא ישראל (לכל המזנקים: א. הרוב בעולם. אנחנו פסיק בשביל פייסבוק. ב. גם ישראל הרשמית חושבת כך, ומעולם לא סיפחה את השטח). לכן, דווקא במקום שבו ישראל צריכה הכי הרבה מידע מפייסבוק – היא לא מקבלת אותו. לכן, מאחורי העמדה הקשוחה, נוצר מצב שבו פייסבוק מגבה רוצחים וארגוני טרור כמו חמאס. המצב אפור. מאד אפור.

ולסיום: לא בקלות ראש יצאנו לניסוי הזה. קדם לו תכנון מוקפד, ליווי משפטי צמוד, ותשומת לב לכל אות ומילה, כדי שיעמוד בסטנדרטים עיתונאיים, וחלילה לא יתפרש כמשהו אחר. גם ברור שאין במדגם של שני אנשים כדי להיחשב ניסוי מדעי, וזו גם לא היומרה. המטרה הייתה לעורר שאלות ותהיות, ואכן, התוצאות מחייבות מחשבה – דניאל, היהודי – זכה לתמיכה ולעידוד ממרבית חבריו על הדברים הקשים שכתב שאדי, הערבי, קיבל 7 לייקים בלבד, והרבה מאד טלפונים של הסתייגות וגינוי. (חשוב לציין שלדניאל כמות גדולה פי כמה וכמה משל שאדי, אבל שאדי לעומת זאת, הוא דמות מוכרת יותר בסביבתו). לדניאל לא אירע דבר. שאדי נעצר. סיבת המעצר לא ידועה. ייתכן שהמקור למידע בפוסט, ייתכן שב"באזז" שהיה בכפר בעקבות התדהמה מהקריאתו לנקמה. בשני המקרים – הפוסט נשאר על הקיר. אם לא היה מדובר בניסוי, ייתכן ושוב מצטטים אותו בטלוויזיה, אלא שבנסיבות עצובות יותר.

לצפייה בכתבה לחצו כאןhttp://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1198049

חנינה מאוחרת

הפטום זרהום לא היה צריך למות. זו השורה הראשונה והתחתונה. הוא הלך לבאר שבע כדי לחדש את אשרת השהיה שלו כמבקש מקלט, נקלע לפיגוע, נחשד בטעות במחבל ומת. יש יאמרו נרצח.

תשעה אנשים תועדו פוגעים בזרהום. בספירה הזאת לא נכלל מי שירה בו. נגד ארבעה הוגשו כתבי אישום. נגד חמישי, הסוהר חנניה שבת, המליצה הפרקליטות לשירות בתי הסוהר להעמיד אותו לדין משמעתי באשמת הפעלת כוח והתנהגות שאינה הולמת סוהר. המקרה שלו מעלה הרבה שאלה – לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי להבין שחנניה לא ביצע לינץ', מספיק להסתכל על סרטי האבטחה. למה לא עשו זאת, ומאידך – זרהום שכב גוסס 18 דקות. יותר מ- 4 אנשים פגעו בו. מדוע האנשים הללו לא נותנים את הדין, ובכלל – צריך לראות את התמונות ולשמוע את הקולות, את הצעקות, את הקללות, כדי לקלוט את האווירה, להבין שמדובר ביותר מעשרה אנשים שמיהרו לחרוץ דין ולהרוג אדם חף מפשע. נכון, צריך לזכור כל הזמן שהיה שם פיגוע וחייל נרצח, ואנשים נפצעו. חלק מהטעויות שגרמו למותו של הפטום הן מסוג הדברים שקורים באירועים כאלו, בשבריר שניה שבו צריך לקבל החלטות של חיים ומוות, ולא על כל טעות צריך לשלם, אבל… פרץ השנאה, הגזענות, האלימות והאיבה כואב וצורב. אלא שחנניה שבת לא היה מי שגרם להם. הוא היה המטבע שמתחת לפנס – סוהר במדים, קל לזיהוי, וכשיש לחץ ציבורי כבד (ומוצדק) למצוא אשמים, הוא היה שם. החיים של חנניה נפגעו. 8 חודשים ישב בבית, מקבל משכורת כשאצבע מאשימה מופנית כלפיו, אבל אסור לשכוח שהוא לא הסיפור המרכזי במקרה הזה, אלא הפטום.

הפטום זרהום, בן 27 מאריתראה מת. מדינת ישראל מסרבת להכיר בו כנפגע פעולות איבה ולפצות את משפחתו. רק לפני שבועיים, מתה אשה מדום לב במהלך פיגוע. כדור לא שרט אותה, אבל היא הוכרה כנפגעת פעולות איבה, ובצדק. אפשר להתווכח אם היה צריך לירות בהפטום או לא. אני לא מקנא במאבטח הזה, שיצטרך לחיות כל חייו עם הידיעה שירה באיש הלא נכון, אבל גם לא נכון לשפוט אותו על החלטה של שבריר שניה במצב של חיים ומוות. אבל מדינת ישראל, בוודאי זו ששריה קוראים לאזרחים לשאת נשק ולהגן על עצמם, צריכה להיות מוכנה לשאת באחריות. גם אם מדובר בטעות. גם אם מדובר במבקש מקלט.

טלי שמש ואסף סודרי סיפרו את סיפור הפיגוע והלינץ' בסרט "מוות בבאר שבע" דרך מצלמות האבטחה וראיונות עם המעורבים. כפי שקורה לא מעט בסרטים מעין אלו, הראיון עם הסוהר חנניה שבת לא נכנס בסופו של דבר לסרט. "נשאר על רצפת חדר העריכה" אוהבים לקרוא לזה. זהו סיפורו:

לצפיה בכתבה לחצו כאן:  http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1196876

הניצחון של אסף

המחבל שוכב לא רחוק מן החדר שבו שוכב אסף. שניהם פצועים. "הרופא צריך לעשות את העבודה שלו, הוא נשבע לעשות אותה", אומר אבנר, אבא של אסף, "זה ההבדל בינינו לבינם. אבל אני לא הייתי מסוגל לטפל במי שירה בבן שלי. אני הייתי עושה לו דברים אחרים".

אסף בן 27. סטודנט, דמות מוכרת בחיפה כאחד הפעילים המרכזיים במאבק נגד זיהום האוויר באזור המפרץ. הוא גם פעיל פוליטי – במחנה הציוני. "אני תמיד הייתי ימני, והמקרה שקרה לאסף בטח ובטח לא יזיז אותי" אומר אלון, אחיו של אסף", אבל הוא שמאלני. היו ויכוחים בבית. לא ריבים, ברוח טובה, אבל התווכחנו על פוליטיקה. "ומה יהיה עכשיו, שאלת אותו איך השפיעה עליו העובדה שמחבל ירה בו?", אני שואל. – "עוד יהיה לי זמן לזה" עונה אלון, "עכשיו אני שמח שהוא יכול בכלל לדבר".

נס. נס. ועוד פעם נס. אין מילה אחרת לתאר את המקרה של אסף. הבחור רק רצה לצאת לבלות עם החברה. נסע את כל הדרך מחיפה לשרונה. הוא נורה מטווח אפס, שני הקליעים חדרו לראשו, אבל לא פגעו במוח. למחרת הניתוח, הוא קם, זז, דיבר, ואפילו זוכר מה היה לפני שהיריות התחילו. וזה רק חלק מהסיפור שלו.

לצפייה בכתבהhttp://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1193336

יש נשק?

באינתיפאדה היחידים, כשמחבל חמוש בסכין יוצא לדקור, הוא מחפש בדרך כלל מישהו במדים: חייל, שוטר, או מאבטח. המאבטחים הם בחזית. זה לא חדש. מאז ימי האינתיפאדה השנייה הם בחזית. השוני הגדול שעכשיו הם המטרה. היעד של המחבלים. "לחייל גולני יש פלוגה שלמה איתו", אמרה לנו ר', אם חד הורית, מאבטחת כבר 15 שנה. "אני לבד. אני והנשק. הוא החבר היחיד שלי".

הדרישה למאבטחים עולה ככל שרצף הפיגועים נמשך. גני ילדים, בתי קפה, קניונים ועוד מאות מקומות שלא היו מאובטחים עד לפני חצי שנה רוצים עכשיו מישהו שייתן תחושת ביטחון ללקוחות, להורים המודאגים, ליצור אפקט הרתעה. ה"דמות המרתיעה" היא בדרך כלל אדם מבוגר מאד, שלא לומר זקן, 50% שיהיה עולה חדש, 60% שלא יהיה לו נשק. רק לפחות מ- 40 אחוזים מהמאבטחים יש רשיון לשאת נשק. כמעט תמיד מדובר בעובד קבלן בשכר מינימום. 25.5 שקלים לשעה. לא בהכרח הדמות שתמנע את הפיגוע הבא. וגם – פתאום רוצים מאבטח בגן. איפה תמקם אותו? בכניסה כמובן. אבל בקיץ חם, בחורף גשם וקר (במיוחד בירושלים), ובמקרה הטוב העירייה תספק איזה בודק'ה מאולתר בלי חשמל למאוורר או תנור, ובמקרה הרע הוא יעמוד בחוץ. בלי חימום או מיזוג, וכשהוא מתלונן הגן או בית הספר, מפנים אותו לעירייה שמפנה אותו לחברת הקבלן וחוזר חלילה. אלא שבמרבית המקרים – המאבטח לא יעז בכלל להתלונן.

היה קשה מאד למצוא מרואיינים לכתבה הזאת. המאבטחים חוששים לא רק ממחבלים חמושים בסכינים, אלא גם מהמעסיקים שלהם. מילה מיותרת והם מאבדים את העבודה שלהם. "מעסיק אמר לי בפנים – תדבר, ואתה מפוטר. אני יכול למצוא עוד 1,000 כמוך. ובאמת יש עוד 1,000 כמוני – בלי הכשרה, בלי עבודה, שרק רוצים להתפרנס" אמר לנו אחד המאבטחים שסירבו להתראיין לכתבה בשיחה מוקדמת. הערכות מדברות על מחסור של כ- 3,000 מאבטחים בשוק. ההיגיון הכלכלי שלימדו אותנו אומר שבמצב הזה התחרות הייתה אמורה לעשות את שלה, ששכר המאבטחים יעלה, אבל בשוק המאבטחים דילגו על השיעור הזה.

מצב המאבטחים השתפר מאז ימי האינתיפאדה השנייה. עברו חוקים המחייבים את המעסיקים להפריש לעובדי קבלן כספים לפנסיה ולקרן השתלמות, ועדיין – מדובר בג'ונגל תעסוקתי. מאבטחים במוסדות חינוך למשל, לא מקבלים שכר עבור הימים בהם התלמידים בחופשה. "השכר שעתי" אמר לנו מאבטח "עובדים מקבלים, לא עובדים  אין". חברות שמירה רבות מפרות באופן שיטתי את חוקי התעסוקה בכל הנודע לשעות נוספות, שעות מנוחה (מאבטחים עובדים משמרות ברצף לפעמים רק כדי להגיע לשכר המינימום), וכל הברדק הזה – על הגב של המאבטח.

קל להפנות אצבע מאשימה במצבם של המאבטחים אל חברות האבטחה, ולטעון לניצול. יהיה בזה הרבה מן הצדק, אבל הן ממש לא האחראיות הבלעדיות. למדינת ישראל החלק הנכבד בתמונה העגומה הזאת. המדינה – עיריות, משרדי הממשלה, הם המוציאים מכרזים לאבטחת מוסדות, בעיקר מוסדות חינוך. הרף הראשוני של המכרז הוא נמוך ממילא, ומכאן – כל חברה שרוצה לזכות רק מורידה את המחיר, והתחרות כאמור, קשה. כך יוצא שמלכתחילה אין סיכוי שיציעו למאבטח יותר מן המינימום הקבוע בחוק. ויותר מכך – ולמרות שהדברים נאמרו עשרות פעמים, צריך שיאמרו שוב ושוב. למה לא מעסיקים את אותם מאבטחים באופן ישיר???? מדוע עירייה כמו עיריית ירושלים, שזקוקה לאלפי מאבטחים במוסדות חינוך, לא פותחת מחלקה כזאת בעירייה? למה להעסיק אותם דרך גורם מתווך שגוזר קופון על חשבונם? הקניון שלא מעסיק את השומר הקבוע שעומד באותו מקום שנים ארוכות הוא גוף פרטי שרק רוצה להרוויח, אבל העירייה, המדינה – למה שהיא לא תעסיק ישירות את אלו ששומרים על הילדים שלנו ותיתן להם את כל הזכויות המגיעות לעובדי עירייה. החיסכון והיעול של המערכת הם בעצם ניצול. "אנחנו נמצאים עם המורים באותו בית ספר כל הזמן", אמרה לי ר', "למה אני צריכה כל פעם שיוצא מכרז חדש להתחנן למעסיק חדש? למה להם מגיעים ימי חופשה? למה אני צריכה לקחת את החופשות של התלמידים על חשבוני, למה הם יותר טובים ממני?".

לחצו כאן לצפייה בכתבה: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1178828&sid=126

אלפי גוונים של אפור

"שלושה פלסטינים נפצעו, אחד מהם באורח בינוני ושוטר מג"ב נפצע באורח קל במהלך הפרות סדר בשכונת שועפט. צעירים פלסטינים יידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוח משמר הגבול בשועפט. הכוח הגיב בירי אמצעים לפיזור הפגנות…." – את הידיעה הזאת (הדמיונית אך מציאותית) ורבות כמוה שומעים בתדירות גבוהה במהדורות החדשות בשבועות האחרונים. לעומת זאת הידיעה הבאה מעולם לא תופיע בחדשות: "כמה צעירים השליכו אבנים לעבר קבר רחל בפאתי בית לחם. לוחמי מג"ב החלו בכניסה לשטחי הרשות הפלסטינית, אולם נכבדי הכפר, בתאום עם הצבא, מנעו מן הצעירים להמשיך ולזרוק אבנים. כוח מג"ב הפגין איפוק ונסוג, והאירוע הסתיים בשקט וללא נפגעים". עכשיו השאלה אלו אירועים מתרחשים בתדירות גבוהה יותר?

רק לפני שבועיים הייתי באזור שייח ג'ראח. כ- 15 נערים פלסטינים יידו אבנים והבעירו פח. מולם עמדו כ- 10 לוחמי מג"ב. פעם אלו רודפים, פעם אלו משליכים. מסביב – עסקים כמעט כרגיל. הערבים נוסעים ברחוב ואומרים לי על האירוע" זה קטן, רק כמה ילדים". המתנחלים שגרים לא רחוק אומרים "זה קטן, רק כמה ילדים". מכוניות נוסעות, אנשים ממשיכים בקניות. כמעט שגרה, או שאולי זו השגרה. ובכלל מהי שגרה באזורים האלה? ככתב, זו דילמה קבועה באירועים כאלה. על מה לדווח – על זריקות האבנים, הבערת הפח, המרדף, ירי גז מדמיע – הלא מדובר באירוע בלתי שגרתי בעליל. מאידך. החיים לא נעצרו, כמעט כולם מסביב לאותה מהומה המשיכו בשלהם, אפילו עברו דרכה לפעמים. זו החמרה במצב?

אז יש אינתיפאדה או אין אינתיפאדה? עליית מדרגה באלימות בשטחים בכלל ובאזור ירושלים בכלל יש, אין ספק, בוודאי לאחר שבוע שבו נהרגו שני אזרחים ישראלים בפיגועי טרור בת"א ובגוש עציון, אבל התשובה , כך מתברר אינה צבועה בשחור לבן. סנ"צ אורי ביטון, מפקד גדוד מג"ב המופקד על הצד הדרומי של עוטף ירושלים, הגדיר זאת כעליית מדרגה, אבל רוב האירועים, הוא אומר, אינם חורגים מן השגרה – רק ההיקפים. השגרה של ביטון ולוחמיו מורכבת מאירועים כמעט כולם צפויים ומתוזמנים. תלמידים מסיימים ללמוד במחנה פליטים בשעה 1500, וב- 15:15 יש זריקות אבנים קבועות על עמדה X. ליד אבו- דיס בימי שישי אחרי התפילה יעופו אבנים באותו מקום ובאותה שעה ויש עוד עשרות דוגמאות. מה השתנה בשבועיים-שלושה האחרונים? ההיקפים. אם השגרה היא 10-15 צעירים, אז לאחרונה מדובר ביותר אנשים, עם מסיתים, זיקוקים ובקבוקי תבערה, ועדיין – לדבריו, מדובר בשגרה. שוב אותה מילה – שגרה.

בני אדם אוהבים להבין את העולם סביבם בשחור ולבן, עם הגדרות ברורות. יום בשטח עם לוחמי מג"ב מוכיח עד כמה המציאות צבועה באלפי גוונים של אפור.

סינדרום ירושלים

מדכא להסתובב על קו התפר בירושלים ביום שלאחר פיגוע. כמעט מכולם, יהודים וערבים , שומעים טענות מוכרות שבמקרה הטוב לא תורמות לשום דבר, ובמקרה הפחות טוב מלבות את היצרים הבוערים ממילא. כולם מדברים על אינתיפאדה, מרגישים באוויר קצת אינתיפאדה, אבל באותה נשימה גם מודים שהאינתיפאדה הזאת בינתיים עוד בעצימות נמוכה מאד.

יש הסכמות ויש "הסכמות" בין יהודים לערבים בירושלים. נתחיל מה"הסכמות". שני הצדדים טוענים שהמשטרה והשר לביטחון הפנים אשמים. הימין מאשים את המשטרה באוזלת יד, בהפגנת רכות, רפיסות. למה לא נכנסים עמוק יותר לשכונות הערביות, למה לא מכסחים/מרביצים/מונעים/מסלקים. החצים האלה מופנים בעיקר כלפי מעלה, אל הממשלה. יש שמועות ואמירות ששמים מגבלות לשוטרי מג"ב. הערבים מסכימים בחפץ לב שבמשטרה אשמה, אך מהסיבות ההפוכות בדיוק – יד חזקה מדי, קשה, מעצרי שווא. עיקר התרעומת היא על מעצר ילדים, על שילדים מפחדים ללכת לבית הספר מאימת המשטרה.

עוד "הסכמה" היא הקביעה שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים. הערבים קובלים שהבתים שהמתנחלים רכשו בסילואן, ובכלל בלב שכונות ערביות, אינם חוקיים, שהקנייה נעשתה בדרכי רמייה, אך במתנחלים לא נוגעים בעוד שבבניה הערבית מטפלים בחומרה. היהודים מתלוננים שיהודי שהיה מפגין את רמת האלימות שנהוגה בשכונות הערביות, להלן זריקת אבנים/בקת"בים/מכל-הבא-ליד היה נעצר/מורחק מזמן, ובכלל – שערבים יכולים להסתובב ולגור בכל העיר, בעוד ליהודים יש אזורים שהם סכנה של ממש.
אבל מעניין יותר היה לשמוע את ההסכמות האמיתיות, ואת האמירות שנאמרות בטון קצת יותר נמוך מן הצעקה המזרח תיכונית המקובלת. במפתיע – גם אנשי ימין יהודים וגם ערבים, כל אחד מסיבותיו הוא, חושבים שהעירייה והמדינה צריכות להשקיע יותר בשכונות מזרח העיר, לצמצם את העוני, לשפר תשתיות – במיוחד חינוך – לתת תקווה לחיים טובים יותר, דבר שיגרום לירידה במפלס האלימות.
היה מעניין לשמוע ערבים יוצאים נגד הרשות הפלסטינית, אומרים ש"אלה סידרו את עצמם טוב מאד ברמאללה ובשכם, אבל שכחו אותנו". הם אמרו שלא באמת מעניין אותם מי יהיה הריבון, דיברו על הרצון לחיות בשכנות טובה עם היהודים, אבל לא כך. לא כשנכנסים בחשכת הליל לגור בשכונה, כשהבית נקנה ברמייה, בעסקה סיבובית דרך מתווכים לא ישרים. להבדיל, היה מרתק לראות את אריה קינג, פעיל מוכר – מקבל טלפון ממש מול עיני מערבי המעוניין למכור לו בית בשייח ג'ראח. זו תופעה מוכרת, אמר קינג. מייד אחרי שיש כניסה של מתנחלים לבתים במזרח ירושלים, מגיעים טלפונים מערבים המעוניינים למכור, לעשות כסף.
פגשנו יהודים שהעידו שהם מפחדים, ערבים שאמרו שהם מפחדים, ובעלי עסקים שהתלוננו על ירידה דרסטית בהכנסות. מה שמדהים היה שכולם הסכימו שיש אינתיפאדה, ובאותה נשימה גם הודו שזה עדיין "בקטן". עמדנו בשייח ג'ראח מול פח בוער, 5-6 נערים זורקי אבבנים וכ- 10 מג"בניקים שניסו לעשות סדר. החיים מסביב נמשכו, כמעט כסדרם. הערבים שעברו אמרו לנו שזה "בקטן", וחלקם ציינו שהם סובלים מזה לא פחות מהיהודים (אין עבודה, אין קונים יהודים, אין רכבת). היהודים בהתנחלות מעלה זיתים הסמוכה אמרו לנו שזה בקטן, שידעו ימים קשים מאלו, שהם בקלות מתגברים על זה, שהמהומה הקטנה היא לא הדבר שירתיע אותם, ובכלל. מכוניות נסעו, אנשים דיברו זה עם זה וברקע כמה מגב"ניקים וצעירים ערבים שיחקו באינתיפאדה.
מתי המשחק נגמר – כשמדברים על הר הבית. אני לא חושב שבציבור היהודי מבינים את האפקט שיש לניסיונות קיצונים יהודיים להתפלל בהר הבית (בגיבוי נלהב של חברי כנסת) על הרחוב הערבי. זה לא רק אבו מאזן והמלך חוסיין שיצאו פומבית נגד הניסיונות הללו, אלא כמעט כל ערבי שפגשנו ברחוב. "האינתיפאדה השנייה החלה כששרון עלה על הר הבית" הזהירו, "גם האינתיפאדה השלישית עלולה להתחיל שם". גם גם הגדולים שבמתונים – אלו שדיברו נגד האלימות, שאמרו במפורש שאחרי שהאינתיפאדה השניה הרסה להם 4 שנים מהחיים הם בוודאי לא רוצים שלישית, טענו שהקו האדום הוא הר הבית. "יש סטטוס קוו" אמר אחד מהם, "למה לא לשמור עליו?. ראית מוסלמים מתפללים בכותל? למה אתם צריכים להתפלל בהר הבית? בואו נשמור על הסטטוס קוו".
לפני כמה שנים טובות ישבתי לשיחה מרתקת עם בתו של אחד המנהיגים הפלסטינים הבולטים בשטחים. בחורה מרתקת, משכילה, שהתחנכה במיטב בתי הספר והאוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה. דיברנו על הסכסוך, על פתרונות. עברנו נושא אחר נושא וגילינו שאם העניין היה בה ובי, כל ה"תהליך המדיני" היה מתקדם די בקלות. ואז הגענו להר הבית. הייתה שתיקה, ואז היא חייכה ואמרה – מצידי – תקחו אותו אתם. עזבי, אמרתי – קחו אתם. שוב הייתה שתיקה ושנינו צחקנו. צחוק מר הפעם. זה לא ילך. יותר מדי קדושה. הרבה יותר מדי.
התבקש שאשים כאן את הכתבה שעשיתי מאותו יום שוטטות על התפר, בין אינתיפאדה לשגרה, אבל נזכרתי שלפני כשנה ניסיתי בדרך קצת אחרת לומר עד כמה הקדושה העודפת הזאת מוציאה את ירושלים מדעתה. נראה לי מתאים יותר.