צונאמי

זו הייתה חוויה מטלטלת, בכל המובנים. 14 ימים על ספינת דייג ישנה שעברה הסבה לספינת הצלה. שטים על גבול המים הטריטוריאליים של לוב, חוששים מפיראטים וממשמר החופים הלובי, ומחפשים סירות רעועות שהעזו לצאת לים הסוער. מסע מטורף, מורכב, שונה. כזה שחושף מציאות ששומעים עליה, אבל לא מאמינים שהיא אפשרית עד שלא רואים בעיניים.

IMG_2846.JPG

צילום: קווין מקלווני, SOS הים התיכון

כל הזמן שואלים אותי איך היה לחיות על ספינה בלב ים במשך שבועיים. האמת – לא פשוט. חדרון קטנטן, מיטה קצרה מדי, גם לתקרה לא היה מזיק עוד כמה סנטימטרים. הכול צפוף, דחוס ומחניק. צריך לנקז את המים במקלחת בהתאם לתנודות הגלים. יש ימים שלמים של שעמום, כששוטטנו מול חופי לוב ממתינים לסירת פליטים אם תגיע. האוכל דווקא טוב. ארוחה בספינה היא אירוע שובר שגרה, ושני הטבחים של האקווריוס, פיליפיני ומלזי, בהחלט השקיעו בארוחות. אלא שלא אוכלים בכיף, סתם מתי שמתחשק. לפני כל ארוחה צריך לבדוק את תחזית מזג האוויר. מחלת ים. אתה לומד מה לאכול ואם לאכול בכלל בהתאם לעוצמת הרוח וגובה הגלים. דווקא עברתי את המשוכה הזאת לא רע, אבל היו אנשים, בעיקר מהצוות הרפואי ששכבו ימים שלמים בחדר עם מחלת ים, מקיאים אם הם רק מרימים את הראש מהמיטה. אלא שהצרות שלנו על הספינה הן שוליות, אנקדוטות בלבד. ברגע שעל הרדאר מופיעה סירה הכול משתנה. גם מחלת הים נעלמת בין רגע.

עשרות רגעים נצרבים בזיכרון – אשה מחבקת לי את הרגל בתודה רגע אחרי שעלתה לסירת ההצלה בים סוער, גלים של 3 מטרים וגשם סוחף. חברתה, שיושבת לידה קפואה מקור מחייכת והשפתיים לוחשות תודה. נער בן 19 מסביר לך על הברירה האכזרית של החיים: הוא מכפר קטן בסנגל, וההורים שלו לא יכולים להרשות לעצמם לממן את הלימודים גם שלו וגם של אחיו הקטנים. הם חשבו בבית שאם הוא, הבכור, ייסע לאירופה הוא יוכל ללמוד שם, ולהורים יהיה יותר כסף להשקיע בקטנים. הוא לא ידע שהמסע יהיה קשה ומסוכן כל כך. המבריחים ששילחו את הסירה הסבירו להם שתוך שלוש שעות הם באירופה. לעשות google כדי לגלות את גודל הים התיכון זו אפילו לא אופציה במקומות האלה.

ועוד רגעים – סלוסי מחוף השנהב מספר על העינויים שגרמו לו המבריחים בלוב. הם כלאו אותו במרתף, הכו אותו כל יום במוטות ברזל ושפכו עליו בנזין עד שהתקבל כופר ממשפחתו. ללוב הוא הגיע כי הבטיחו לסדר לו עבודה באירופה. כך מתחילים רבים מהסיפורים של הפליטים מאפריקה – "פגשתי בחור ממש נחמד שהבטיח לסדר לי עבודה". עוד רגע – על הסיפון בא נער צעיר ומבקש דף ונייר יבשים. כשהוא מקבל, הוא מעתיק מספרי טלפון מנייר ספוג מי ים. אלו מספרים של אנשי קשר באירופה שהמבריחים נתנו לו. סחר העבדים יימשך גם ביבשת. ועוד רגע – קים, האחות הקנדית, עם עיניים מלאות דמעות. היא סיימה שיחה עם בחורה שנאנסה על ידי המבריחים כל הדרך הארוכה והאכזרית בסהרה מניגריה ללוב. אחרי הבדיקה, קים הייתה צריכה לספר לאותה נערה שהיא בהריון.

האם יש בין יושבי הסירות כאלה שאינם פליטים? ברור. האם יש שם אנשים שמנסים להתגנב לאירופה, לנצל את הסירה ואת המחלצים כי הם מקווים שכך יקבלו אותם. אין ספק. אבל יש גם מאות אלפים שבורחים ממלחמות. יש אנשים משולי החברה באפריקה, שמפתים אותם לצאת לדרך בהבטחות שווא לעבודה ולחיים טובים, ואז מתאכזרים אליהם ומנצלים אותם עם הגיעם ללוב. הרוב המכריע של הפליטים ומהגרי העבודה שעולה על סירות רעועות הוא ממדינות במצב מלחמה או שיש בהן הפרה שיטתית של זכויות אדם. לא כל אפריקה בורחת על סירות. מנסים להימלט בעיקר אנשים מסוריה, חוף השנהב, סודן ודרום סודן, אריתראה, סנגל וניגריה.

הסירות הן רולטה רוסית. יותר מ- 5,000 הרוגים ב- 2016, ואלו רק המקרים הידועים. סירה עמוסה שאיש לא ידע שיצאה לים, ואיש לא היה בסביבה כששקעה לא נספרת. המפתח לעצירת האסון היום יומי הזה נמצא כרגע בלוב. מלחמת האזרחים במדינה הזאת היא שמאפשרת לרשתות המבריחים לפעול בחופשיות. אלא שלוב היא רק הפקק שהשתחרר. הסירות הן לא הבעיה אלא הסימפטום לכל אותן מלחמות. העולם החופשי בדרך כלל מתעלם ממלחמות בעולם השלישי, במיוחד כשמדובר במלחמות אזרחים. עכשיו ההתעלמות הזאת מתנקמת בו בדלת האחורית. האם אירופה צריכה לפתוח לרווחה את הדלת לפליטים? לא, אבל היא גם לא יכולה להמשיך להתעלם ממה שקורה במדינות שלהם. חוק כלים שלובים נכון גם לבני אדם – המים מנסים למצוא את הגובה השווה. הבעיה שבניגוד לחוקי הפיסיקה, בני אדם טובעים במים האלה.

 לצפייה בכל פרקי הסדרה:

פרק ראשון: החורף מגיע –  http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1228904

פרק שני: עינויים בלוב – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1229096

פרק שלישי: תיבת נוח – http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1229273

פרק רביעי: בסערה לאיטליה – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1229419&sid=126

מוות בפתח תקווה

"נער בן 16 היכה למוות אזרח זר". המילים הללו מצמררות, פוגעות ומטלטלות. איך נער יכול בכלל בן 16 להרוג, ועוד בידיים חשופות? מכה, אגרוף ועוד בעיטה עד שבן אדם מאבד את חייו. לא הגיוני. לא נתפס. מה עשה אותו אדם? איך אפשר לשנוא כל כך? מתברר שהשורה הקטנה הזאת, שהופיעה כידיעה שולית באתר אינטרנט, היא רק קצה הקרחון.

vlcsnap-2016-12-03-09h07m56s483.png

אילוסטרציה

בדף הפייסבוק שלו, אפשר לראות סרטונים של בביקיר אדהם עבדו, שבהם הוא מביע תקווה שיום יבוא ויהיה שלום בסודן והוא יוכל לחזור לשם. בביקיר נולד בדרפור לפני 38 שנים. במהלך הקרבות האכזריים שהתנהלו במדינה, הוא איבד אצבע. אחר כך נמלט דרך מצרים והגיע לישראל ב- 2007. בהתחלה עבד באילת בבתי מלון, נתפס והועבר למתקן חולות. כששוחרר, וזו אחת הנקודות הקריטיות בסיפור – לא יכול היה לחזור לאילת, למרות ששם היו לו חברים ומעסיקים שהוא מכיר. רשות ההגירה הוציאה תקנה שאוסרת על מי ששוחרר ממתקן חולות לחזור לתל אביב ולאילת. שם יש יותר מדי מבקשי מקלט. רצו לפזר קצת. אז בביקיר עבר לפתח תקווה.

כשמסתובבים בלילה במרכז פתח תקווה פוגשים הרבה בביקירים. מאות מחבריו, שנאסר עליהם לשוב למקום מגוריהם הקודם, עברו לפתח תקווה. בשיטוט בלילה בין כיכר המייסדים לרחבת העירייה פוגשים בעיקר בזרים, רובם סודנים ואריתראים. זו עיר שאפשר למצוא בה עבודה בקלות יחסית באזורי התעשיה הרבים שסביבה ובעיקר אפשר למצוא בה מגורים בזול. כך נוצרה דינמיקה הרסנית. הזרים מגיעים לשכונות המצוקה, שם המחירים באופן טבעי נמוכים יותר. מתפתחת תעשייה שלמה סביבם – פיצול דירות. ישראלים מפצלים דירת שלושה חדרים לשלושה כוכים צרים ושאינם ראוים למגורים, ומשכירים כל אחד מהם לכמה מבקשי מקלט. המחירים מופקעים. יש גם "קופים" – ישראלים שמשכירים בשם הזרים חנויות ומועדונים תמורת תשלום. כשהמשטרה באה לבדוק את רישיון העסק, הכול כשר למהדרין, כי הבעלים לכאורה ישראלי. אלא שהתושבים של אותן שכונות לא אוהבים את ההתפתחות הזאת. בקיצור – יש אזרחים ישראלים שעושים כסף טוב ממבקשי המקלט.

לא רוצים את הזרים בשכונות של פתח תקווה. בגלל שהם שחורים, מפני שהם מוסלמים, כי הם אחרים. אבל אם מקלפים לרגע את קליפת הפוליטיקלי קורקט, ומקשיבים לאלו מהתושבים שלא רק קוראים קריאות גזעניות, אפשר לראות את התמונה מנקודת הראות שלהם. הם מפסידים. הם רואים את עצמם נפגעים מהפלישה לשכונות שלהם. ערך הדירות שלהם יורד. על כל תושב שעוזב, ויש רבים כאלה, מגיעים עוד 10 סודנים או אריתראים לדירה שלו, וערך הדירה יורד עוד יותר. בעלי העסקים באזור, שהיה פעם הלב הפועם של העיר, מפסידים – כי אנשים חוששים לצאת בערב. בתי קפה ומסעדות שהיו פתוחים עד חצות נסגרים עכשיו כבר בשבע או בשמונה. הפחד מנצח. בעל פיצריה במרכז העיר אמר לי בכאב -סבא שלי ברח מאוקראינה. אם אנשים טובים שפגש בדרך לא היו עוזרים לו הוא לא היה שורד. אני חושב שאנחנו, כיהודים, צריכים לעזור לאנשים האלה. אני רוצה לעזור להם, אבל תראה – אין לקוחות, אנשים לא באים. אני מרגיש כמו בהארלם. אני מפסיד המון כסף בגללם, והילדים שלהם שמסתובבים שעות בלי השגחה, הורסים לי את השולחנות והכיסאות שבחוץ, עושים לי נזק של ממש.

ויש את עניין הגנים – מדינת ישראל קבעה שחובה לקבל את ילדי הזרים לגנים. יש גני ילדים שבהם ההורים סרבו לקבל ילדי פליטים. גזענות נטו. אז עיריית פתח תקווה החליטה לפתוח גן מיוחד להם. אלא שבשביל גן צריך מקום, מבנה. איפה מקימים גן? קרוב למקום שבו גרים גרים הזרים, מה שרק הגביר את התרעומת. "שנים אנחנו מחכים למתנ"ס לילדים שלנו", אומרים פעילי השכונות, "אין לנו מתנ"ס, אין לנו גני שעשועים, אין לנו מדרכות מסודרות, אבל במקום לקבל את זה אנחנו מקבלים גני ילדים לעובדים זרים שרק ימשכו עוד כמותם לשכונה". הם כועסים שאת הגנים לא בונים בשכונות החדשות, החזקות כלכלית, אלא אצלם. הם מרגישים שדופקים אותם שוב, שהמעט שעושים למען הזרים נעשה על גב השכבות החלשות ביותר ממילא. בעירייה מאשימים את המדינה שזורקת את כל העניין על הרשויות המקומיות. זהו מסלול מעגלי שבו פחד ושנאה מלבים את האווירה הטעונה ממילא.

באווירה הזאת יצא בביקיר עם שותפו לדירה ביום ראשון 13.11.16 בערב. הם התחילו בבית קפה של זרים. פתח תקווה של 2016 היא כמו יוהנסבורג של שנות החמישים. יש מקומות ללבנים ומקומות לשחורים. מבית הקפה הם המשיכו לכיכר המייסדים לשתות בירה. "בסודן לא היינו שותים", אמר פייסל, פליט מדרפור, "רק פה בישראל התחילו אנשים לשתות".  בכיכר המייסדים נפרד השותף מבביקיר וחזר לדירה. בשתיים בלילה קיבלו במד"א קריאה על אדם ששוכב מחוסר הכרה מול העיריה. זה היה בביקיר. הוא היה במצב אנוש, עם פגיעות ראש קשות. הדו"ח של הפראמדיק מציין גם שנדף ממנו ריח חזק של אלכוהול. העדויות מספרות שהטריד בנות. לא ברור מה הייתה מהות ה"הטרדה". האם אמר משהו, שלח ידיים, או שהן רק הוטרדו מנוכחותו של גבר שחור לידן. השורה התחתונה כואבת. בביקיר הוכה באכזריות. שמונה ימים שכב בבית החולים במצב של מוות מוחי עד שמת.

מצלמות אבטחה קלטו את הזוועה. מי שראה את הסרטון מספר שמדובר באכזריות לשמה, ששני התוקפים שבו והיכו את בביקיר מספר פעמים, במשך יותר משעה. שוב ושוב הם חזרו אליו. המשטרה עצרה קטין שנראה בתמונות, ואחרי מספר ימים של חיפושים גם את דניס ברשיבץ בן 19. השניים טוענים (באמצעות עורכי דינם אבי כהן ואיתי רוזין) שלא התכוונו להרוג את בביקיר, שכשעזבו אותו הוא עדיין הלך על רגליו. המשטרה והפרקליטות, אחרי התלבטויות רבות, החליטו להגיש נגד השניים כתב אישום על הריגה ולא על רצח.

יש בישראל כיום כ- 40,000 כמו בביקיר, מבקשי מקלט. רובם שוהים כאן כבר כעשר שנים. מאז הקמת הגדר בגבול מצרים, לא מצטרפים כמעט אליהם חדשים. ארבעים אלף איש שמדינת ישראל לא יודעת מה לעשות איתם. לא לבלוע ולא להקיא. אנשים שצריכים להתייצב כל חודש-חודשיים להארכת אשרת השהייה, שבה כתוב שאסור להם לעבוד כאן. אנשים שכיום חוששים ללכת ברחוב בפתח תקווה, כי יש אנשים שפוחדים מהם. כל עוד לא יקבלו כאן החלטות אמיצות שיאפשרו לאנשים האלה לחיות יותר בכבוד, המצב רק ימשיך להידרדר. זו מציאות של שחורים ולבנים שבה שום דבר לא שחור-לבן.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1221481