שובה של היונה

בתנ"ך, הייתה זו היונה שהביאה את הבשורה הראשונה לאדם. היונה יצאה לתור את העולם אחרי המבול, ובסופו של דבר שבה לתיבה של נוח עם עלה זית בפיה. היונה מביאה את השלום. במציאות היונה מביאה גם כינים, גם מחרבנת עליך בדרך, אבל משחר האדם נתפסת היונה כשותפה לדרך, כזו שתביא לנו הודעה – טובה או רעה, אבל היא בעל החי שמוטל עליו לבשר לנו את הבשורה.

yona1.JPG

יוני הדואר הן חלק ממיתוס הפלמ"ח. יש הרבה רומנטיקה סביבן. עצם קיומן היה אז סודי ביותר. גידלו את היונים, אימנו אותן, אהבו אותן, ואילפן אותן לחזור את השובך שלהן. היונאים, תפקיד שנשמע הזוי בעולם של היום, היו האחראים לשובך ולחלוקת היונים לגזרות השונות. יונה יודעת רק דרך אחת – לחזור הביתה, מכל מקום שבו ישחררו אותה. לכן גידלו יונים במקום מסוים, שובך הבית אליו יחזרו, ואז הפיצו אותן למפקדות שונות. בשעת הצורך, היו מחברים להן פתק לרגל (טוטף נקרא המתקן המחובר לרגל היונה), ומשלחים את היונה. היא כבר תדע להגיע אל שובך הבית שלה. יונאי היה יוצא לקרב עם מעין שובך יונים על הגב, על מנת שיוכל להעביר את ההודעות משדה הקרב. חייבים להודות – המיתוס, כדרכם של מיתוסים, גדול מן המציאות. מעטים המקרים שבהן הודעות מכריעות הועברו באמצעות יונים. אם כבר, הן הביאו בשורות איוב על מותם של חיילים, ממש כפי שתיאר מאיר שלו בספר "יונה ונער".

עד כמה ייחסו ליונים חשיבות – מתברר שכמו אצל סוסי מירוץ, גם בקרב יוני הדואר יש חשיבות לשושלת ולייחוס המשפחתי. והבלגים ליוני הדואר הם כמו הבריטים לסוסים. לכן, כשרצו להקים את חיל היונים של ההגנה, הקצה בן גוריון בכבודו ובעצמו תקציב כדי לרכוש יוני דואר בלגיות מובחרות ולהביאן לארץ. גידול יוני דואר, הוא יותר מהאכלה ונקיון הכלובים. יונאים הם עם. אוהבים את היונים, מכירים אותן בשמות, יודעים את הדרך הנכונה לאחוז בהן, כיצד ללטף ואיך לשלח, ואיך להמתין בציפייה דרוכה לשובן. לכן, למרות שמדובר בפלמ"ח, בריטים, מלחמות וצבא – סיפור על יונים הוא סיפור על אהבה. לא סתם אומרים "זוג יונים".

yona2.JPG

בקיבוץ גבעת ברנר היה אחד השובכים הגדולים והחשובים של הפלמ"ח. על הגבעה שליד הקיבוץ הייתה אחוזה ובה ברכה. קצינים בריטיים נהגו לפקוד את המקום, לערוך שם מסיבות, ולא ידעו שממש מתחת לאף שלהם מתנהל מבצע סודי של הפלמ"ח, מבצע שובך. גידלו ואילפו יונים למטרות צבאיות. מאוחר יותר, עם הקמת המדינה, צה"ל וחיל הקשר, סגרו את שובך הפלמ"ח והקימו במקומו שובך חדש ומודרני יותר, לתקופה כמובן. קראו לזה "הדגם האמריקני", ולידו היה גם בית ספר לאלחוטנות שהתמחה במורס.

לאחרונה, החליטו במועצה האזורית ברנר לחדש את השובך המיתולוגי. כבר יותר מעשר שנים עובדים על הפרויקט הזה, ואחד השיקולים הראשונים במעלה לעיתוי הפתיחה דווקא עכשיו היה מאד קיבוצניקי: המתינו עד שאחד החברים יצא לפנסיה, על מנת שיהיה לו זמן לטפל ביונים… ומכיוון בשביל שובך יוני דואר צריך גם את המוצר הבסיסי ביותר – יוני דואר, פנו לאחד מהיונאים הידועים בארץ – חיים שפרלינג ז"ל מרמת השרון. שפרלינג התרגש מאד – הוא יונאי מאז גיל 12, למד את רזי המקצוע מהיונאית הידועה של הפלמ"ח לאה זיגלר ז"ל. שפרלינג הנרגש סיפר לאנשי גבעת ברנר שאת היונה הראשונה שלו קיבל מ…היונאי של שובך הפלמ"ח בגבעת ברנר. לכן, כששמע על תחייתו המחודשת של השובך בקיבוץ, חיים תרם מייד כמה יונים, כך שהיונים בשובך המחודש הן נצר של אותה יונה שגדלה בגבעת ברנר. אמרנו כבר, למגדלי יונים חשובה מאד השושלת והייחוס. חיים שפרלינג ולאה זיגלר-ענפי נפטרו בטרם נפתח השובך ולא זכו לשמוע את היונים שוב הומות בו. מילה על השימור – קל לבטל פרויקט כזה, לשאול מדוע צריך להשקיע בהנצחת תחום שהיה איזוטרי בתולדות הישוב. יונים, יונאים והודעות מוצפנות שמחוברות בטוטף לרגל היונה… צריך לומר את האמת – מדובר במושגים שנשמעים היום כמעט הזויים, שמעלים חיוך על השפתיים. אבל חשוב לזכור שדווקא התחום הזה מסמל רוח של תקופה, ובזה ערכו רב משחזור עוד קרב או עוד מלחמה. היונים שבשובך המשוחזר נושאות אלינו את רוח התקופה, וזו הודעה חשובה מאין כמוה.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1214445&sid=126

משפחה שהלכה

יותר מ- 60 שנה לא ידעו איפה הוא. נעדר. הלך לקרב ולא שב. יעקב קורט רוזנבאום היה בן יחיד להורים שעלו מגרמניה. היום, סביר להניח, לא היו נותנים לו להתגייס, בטח לא לקרבי, אבל אז עוד לא היו כללים. יכול להיות שהכללים נכתבו בעקבות אנשים כמוהו.
אבא שלו מת משברון לב כמה שנים אחרי שיעקב נהרג. אמא שלו חזרה לגרמניה, להיות עם משפחתה. המשפט שהכי זכור לי, שצבט ועודנו צובט את ליבי, היה התיאור כיצד הייתה מגיעה כל שנה לארץ. בעידן מחשב/טלפון נייד, כשטלפון רגיל בקושי היה, היא הייתה מגיעה כל שנה לבדוק – אולי יש משהו חדש, אולי מצאו אותו, אולי יודעים קצת יותר לאן נעלם, ואיך.
יעקב קורט רוזנבאום היה לוחם פלמ"ח שנהרג בקרב נבי סמואל, בגבעת הרדאר ומאז נחשב לנעדר. רק ב- 2010 גילו אנשי היחידה לאיתור נעדרים שיעקב קבור למעשה בקבר האחים, עם כל חבריו שנהרגו באותו הקרב, ורק טעות ברישום והכאוס של המלחמה גרמו שאיש לא ידע זאת. כשגילו, כבר לא היה למי לספר.
גם לי לא היה למי לספר, כשסיימתי את הכתבה. בדרך כלל מתקשרים לבני המשפחה, מספרים מתי תשודר, מעבירים עותק אחר כך. לא במקרה הזה. משפחה שלמה נמחתה. את הכתבה הזאת עשיתי כאמור ב- 2010, ליום הזיכרון. למחרת סיפרו לי אנשים שעשרות הגיעו אל קברו, להניח זר. התרגשתי. לאחרונה תקלתי בכתבה שוב והחלטתי להעלות אותה לכאן. שיהיה עוד זיכרון ליעקב, ששמו יישמר בין אינסוף הדפים שברשת, ששוב מישהו יקרא את שמו, וידע שהוא היה, ונלחם ומת.