את הפוסט הזה אני כותב בתקווה שיגיע לקוראים חרדים. כנראה הם לא יאהבו אותו, אבל חשוב שידעו מה אני מרגיש. אף פעם לא התיימרתי לייצג, אבל אני חושב שלאחרונה יותר ויותר מרגישים כמוני. לפני שאכנס לתוכן הדברים חשוב לומר שמעולם לא הנפתי את הדגל האנטי חרדי. אוותר על קלישאות החברים החרדים וציון בני משפחה דתיים בדרגה כזאת או אחרת, רק אומר שמעולם לא הצבעתי ליאיר לפיד ושיקולי "אנטי" לא הנחו אותי. אני לא אדם מאמין, אבל מאמין שכל אדם צריך לחיות לפי אמונתו. יש בקהילה החרדית גם דברים יפים כמו עזרה הדדית, הסתפקות במועט, חשיבות החינוך ועוד דברים שאני יודע להעריך. יש גם דברים שאני לא אוהב בחברה החרדית כמו היחס לנשים או ההתנשאות (העגלה המלאה). לצערי, אני מרגיש שהיחס שלי לחברה החרדית משתנה עכשיו. אני לא לבד, וחשוב שתדעו את זה.
בפרק הראשון של הסדרה של יאיר שרקי בחדשות 12 מופיע אברך בשם יצי אקרמן. יצי עצבן אותי כבר מהרגע הראשון, בסצינה שבה הוא מסביר כמה קשה לו להסתדר בחיים. הוא מקבל 1,800 ש"ח לחודש , 700 מהם מהמדינה, קצבת אברך, ועל כל איחור או החסרת שיעור מורידים לו מהקצבה. אשתו של יצי עובדת. האידיאל של שניהם הוא שהגבר ילמד תורה, ויתרכז רק בלימודים. יצי מנסה לתרום לפרנסת המשפחה באמצעות שיעורי גיטרה ונגינה באירועים, אבל הוא חי בדוחק לדבריו. שלמה קוק, עורך העיתון החרדי "בקהילה", כתב בטוויטר על יצי: "נשביתי בקסמו של יצי אקרמן בסדרה של שרקי. אינטלקטואל, ציניקן ובעיקר – בית חרדי-אותנטי מאושר. רק מה, כמוהו ישנם עשרות אלפים. חבל שלא זכינו להכיר אותם לעולם שבחוץ". בכלל קיבלתי חום.
אני חושב על החיים של יצי ושלי במשך עשר שנים, בין גיל 18-28. מה יצי עשה? למד בישיבה. מדינת ישראל שילמה לו לשם כך בכל חודש 700 ש"ח. בחישוב יבש מדובר בסכום מצטבר של 84,000 ש"ח בעשר שנים. הוא גם התחתן ונולדו לו ילדים. מה אני עשיתי? 4 שנים צבא. שלא תהיה טעות. זו לא תלונה. אני גאה מאד בשירות הצבאי שלי. עשיתי אותו בתחושת שליחות, למען המדינה. זו גם הסיבה שהלכתי לקצונה. אבל במהלך השרות נאלצתי גם לעשות הרבה דברים שלא הייתי שלם איתם, ממילוי פקודות של מפקדים לא ראויים ועד שמירה על התנחלויות שלא היו צריכות מעולם לקום. עשיתי הכל. מה לעשות, צבא. יצי בינתיים למד בישיבה. אני המשכתי בינתיים גם למילואים. אם את השירות הצבאי אהבתי, את המילואים ממש לא. כל צו נראה לי הפרעה לשטף החיים, סוג של עונש, אבל מה לעשות – עושים. יצי בינתיים למד בישיבה.
הלכתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה. אצלנו במשפחה חינוך, לימוד וידע הם ערכים עליונים. לא למדתי "מקצוע", אלא מדע המדינה והיסטוריה של המזה"ת – מה שעניין אותי, ידע שהעשיר את חיי. ממש כמו יצי שאמר על הלימודים בישיבה: "אני עושה משהו שטוב לי וממלא אותי בסם, ממלא אותי באושר אין סופי". ההבדל הוא שלי המדינה לא שילמה בעבור הלימודים. אני שילמתי לה. עשרות אלפי שקלים. שילמתי הכל מכיסי (בלי עזרה מההורים), וכדי לממן את זה עבדתי כמו מטורף, גם לפני התואר וגם במהלכו. היום אני לא מבין איך בכלל הצלחתי לחיות אז, איך יכולתי ללכת ללימודים אחרי 3 משמרות ברצף, כלומר 24 שעות של עבודה, לחזור לדירה השכורה שמימנתי כמובן בעצמי, לישון שעתיים, ולחזור לעבודה. מהעבודה הזאת נוקו לי מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות. יצי בינתיים קיבל 1,800 בכל חודש ללמוד בישיבה כי לדבריו "הבית שלי הוא בית של תורה. הסיוט שלי זה לצאת לעבוד".
אני מכיר את הטענות – האברכים מקריבים את עצמם למען התורה, שומרי הגחלת של העם היהודי שבמעשיהם מגינים עלינו. ללא עולם התורה אין הצדקה לקיומנו, וכו וכו'. בואו נגיד את הדברים בצורה הכי ברורה – לא מזיז לי שאתם מתפללים. מבחינתי, אתם לא עושים שום דבר למעני, אין שום השפעה ללימודים בישיבות מלבד לעצמכם. אתם יכולים לשחק דוק, שבץ נא או לפתוח חוג סריגה. תהיה לזה אותה השפעה על חיי. ואתם לא יותר יהודים ממני. זה אגב מאד מעצבן את יצי, תלמיד הישיבה המסור, שהקיום שלי ושל כמותי מפריע לו. כשקיפי, הסאונדמן בכתבה אמר לו שנמאס לו שהוא לא עשה צבא ולא עובד, יצי התפרץ: "חיינו פה יופי בלעדיכם 800 שנה. פתאום באתם…. העליה הראשונה 1881…למה מאיפה באתם? לכו מפה. חיינו יופי בלעדיכם". דברים כדרבנות, אבל האידיאולוגיה לא מפריעה לו לקבל 1,800 ש"ח בחודש.
השגרה המרתיחה הזאת מתקיימת מאז קום המדינה, אלא שעכשיו הגיעה מגיפה. הקורונה. עכשיו מתים אנשים, והנגיף, בור ועם ארצות שכמותו, לא יודע להבדיל בין חילוני לדתי, בין ציוני לחרדי. לכאורה כולנו היינו צריכים להיות עכשיו בסירה אחת, לאחד כוחות, אבל זה לא המצב. לפני כחודש מתה אראלה, דודה שלי האהובה . לא היו לה ילדים ואנחנו היינו כמו הילדים שלה והיא כמו אמא שנייה לנו. להלוויה שלה הגיעו 20 אנשים, כי אלו הוראות הסגר. היו קרובי משפחה וחברים קרובים שבבושת פנים ביקשנו מהם לא לבוא. זה כאב. כאב מאד גם לראות רבבות משתתפים בלוויות אדמו"רים. לבן שלי היתה יום הולדת. דחינו לילד את החגיגה, כי לא עושים עכשיו אירועים עם הרבה חברים. אבל חתונות במגזר – בכיף. בלי מסיכות, הכלייזמר על הבמה, ויאללה – שמייח. אבל הכי כואב הלימודים. הילדים שלי חיים מזום לזום, מטפסים על הקירות, לא פוגשים חברים. יש לי בת לפני גיוס שלא יכולה אפילו ללמוד נהיגה, ובמגזר החרדי – תלמודי תורה, ישיבות גדולות, ישיבות קטנות. סגר? הצחקתם את קצה זקנו של הרב. הסגר השני הוא תולדה של חודש אלול. "אין דבר שיעצור את עולם הישיבות מללמוד באלול" אמרו חכמים, ואז הגיעו הימים הנוראים וחגי תשרי, וחגיגות חנוכה תרמו לסגר השלישי. הנגיף משתולל, אבל העיקר שלומדים. לומדים ומדביקים.
ויש עוד טענה: אי אפשר לשים משפחה חרדית בבידוד. מעט חדרים, הרבה ילדים, ואין מחשבים בבית או טלפונים חכמים שמאפשרים למידה מרחוק, כי הקידמה עלולה להביא גם טומאה. אז זהו חברים – יש רגעים בחיים שבהם צריך לשלם על הבחירות שעושים. בחרתם ללמוד ולא ללכת לעבוד, בחרתם במשפחה גדולה, בחרתם להתעלם מהטכנולוגיה של המאה ה- 21. איך יצי אמר – "אנחנו חיים חיים מאושרים. אל תרחמו עלינו, אל תדאגו לנו ללימודי ליבה. טוב לנו". אז אם כל כך טוב לכם, תאכלו את מה שבישלתם. זה נקרא אחריות, accountability. אלא שכרגע, כמו שיצי והחברים שלו רגילים מאז ומתמיד, אני (שוב) משלם על התבשיל.
נכון – החרדים הם ממש לא האחראים הבלעדיים להתפשטות הקורונה. נכון – יש הרבה מאד חרדים שמקפידים מאד על קיום ההוראות וסובלים משכניהם ומהתנהלות ההנהגה החרדית וליבי איתם. יש הרבה חרדים הגונים ושומרי חוק שאולי נפגעים ממני עכשיו, ואני מצר על כך, אבל אל תמכרו לנו שמדובר במיעוט או קומץ שהפרו את ההוראות בשנה האחרונה. הסתובבתי במספיק שכונות חרדיות כדי לראות במו עיני, וגם עם המספרים של אחוזי החולים המאומתים והמתים קשה להתווכח (בעצם – ייתכן שקשה להבין את הסטטיסטיקה והגרפים ללא לימודי ליבה). הערים החרדיות והשכונות החרדיות בוהקות באדום אבל סגר יש לכולם. הנציגים החרדים בממשלה טרפדו את תכנית הרמזור או כל ניסיון ליצור הפרדה. אני חי במקום שמוגדר ירוק. לא היתה שום מניעה אם בתי עסק קטנים היו פתוחים, או שהחוגים של הילדים היו מתקיימים בשטח פתוח או בקבוצות קטנות, אבל לא. אנחנו בסגר ודווקא במקומות הכי אדומים ממשיכים ללמוד ולהתפלל בבתי כנסת קטנים ומדבקים ולחגוג חתונות כי הרבי מרשה.
דווקא עד עד הגעת הקורונה היתה תחושה שהמרחק בין העולם החרדי לחילוני מצטמצם. יותר מתגייסים לצבא (עם כל הקשיים), יותר יוצאים לעבודה, יותר עושים פעילות שהיא כמו שירות לאומי גם אם לא קוראים לזה כך (זק"א) למשל. אהבתי את זה. זה מקרב לבבות. כפי שכתבתי בהתחלה, אני אדם שמחפש יותר את המאחד מאשרת את המפריד, שמאמין בהידברות. לכן היה לי חשוב שתקראו. שתפנימו שאם אני היום מתבטא כך – זו נורת אזהרה, שהפצע העמיק מאד. שתדעו שהילדים שלי מדברים על חרדים אחרת מכפי שדיברו לפני שנה. אני לא רוצה שתפסיקו ללמוד בישיבות. באמת שלא. אני עדיין מאמין בחיה ותן לחיות, שכל אדם צריך לחיות לפי אמונתו. אני פשוט רוצה שתתחילו לשלם על זה, לא אני. אני רוצה שיפסיקו לחלוטין את קצבת האברכים, ושיפסיקו לתקצב מוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה כפי שצריך. זה אולי נשמע עכשיו, כשהמפלגות החרדיות בקואליציה, כמו איום ריק מתוכן, אבל תדעו שהתנהלות הציבור החרדי בשנה האחרונה הציתה אש אצלי ואצל רבים נוספים, ומשחק באש תמיד מסוכן.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 