זן נדיר

אחת בלילה. השעון מצלצל. אני מקלל אבל אין ברירה. חייב לקום. התחייבתי להיות ב- 05:30 בשיטים שבערבה. הדרך ארוכה, אבל כל מי שמכיר את ראובן אמר לי – תגיע בזמן. אם תאחר, הוא יצא לשטח בלעדיך. לא מעניינת אותו הכתבה, מעניין אותו שהשועלים לא ישארו חלילה יותר מדי זמן במלכודת. גם אל תיבהל אם הוא מקלל אותך. זה סימן טוב. קיללתי אני וקמתי. לא הצטערתי על כך לרגע.

IMG_0024.JPG

ראובן הפנר הוא פקח של רשות הטבע והגנים כבר 36 שנה. האיש הזה, שמעיד על עצמו ש"נכנסתי לכיתה א' דרך הדלת ויצאתי דרך החלון", כלומר – חסר כל השכלה אקדמית, אפילו תיכונית, חתום על לא מעט מאמרים אקדמיים העוסקים בבעלי חיים. הוא פיתח עם השנים מומחיות בלכידת חיות לצורכי מחקר. לכל חיה – השיטה בשבילה. זהו משחק, קרב מוחות בין אדם לחיה, וראובן לא אוהב להפסיד. הזאב הבודד הזה לכד זאבים בערבה וברמת הגולן, צבועים, שד טסמני באוסטרליה, שועל קוטב בפינלנד, וזו רשימה חלקית בלבד.

הפעם המשימה הייתה תפיסה של שועלי חולות כדי להסיר מהם משדרים ישנים ולחבר משדרים חדשים. לא פשוט ללכוד את החיה הזאת, ובטח שלא לחבר לה משדר – שועל חולות שוקל 2-3 ק"ג. בכלל זו חיה לא פשוטה. בניגוד לבן דודה, שועל המצוי חובב המזבלות ולולי העופות, היא מתרחקת מבני אדם. מחפשת אזורים מבודדים, יש מעט המלטות, מעט גורים שורדים, בקיצור מין בסכנת הכחדה.

ראובן פיזר כ- 30 מלכודות בערבה, באזורים שבהם הוא יודע ששועלי חולות מסתובבים. אלו לא סתם מלכודות – הבטחתי לו שלא אגלה את כל הסודות, אבל יש לו שיטות משלו – איפה למקם, איך להסוות, מה להסתיר ומה לגלות – ערמומי כשועל. יותר במקרה הזה. מהרגע שהמלכודות פזורות – שגרת החיים של ראובן ומיכל, בת זוגו – קבועה ומתישה. הם עוברים מלכודת אחרי מלכודת כדי לבדוק אם השועלים נתפסו. זו משימה ארוכה ומתישה, שמתחילה כאמור עם הזריחה. הערבה היא לא שכונה בהרצליה – היא רחבת ידיים, והמרחק בין מלכודת למלכודת ארוך. חוץ מזה – השועלים לא חברים בתכנית "מלכודת לבקשתך". מרבית המלכודת ריקות, או שלחילופין – נתפסים בהן בעלי חיים אחרים. אין שלט "הכניסה לשועלים בלבד" על המלכודות. גם אם היה שלט, לא בטוח שהקרקלים, חתולי הבר, החרדונים ושאר בעלי החיים שנלכדו יודעים לקרוא. בטח בלי ניקוד. גם אותם שוקלים, מודדים ומיד משחררים.

זהו אורח חיים קשה. ארוחות אוכלים בשטח (שקשוקה מצויינת!). גם ישנים בשטח, כי הלא צריך לצאת שוב עם אור ראשון – אסור שבעל חיים ימתין זמן ארוך מדי. אבל זה ראובן – בעלי החיים חשובים לו יותר מהזן הזה של החיות שהולך על שתיים ומדבר יותר מדי, בטח לטעמו. 36 שנה הוא היה פקח, ועכשיו הוא פורש. עכשיו הוא חולם על אפריקה, ללכוד ולחקור את  שועל האוזנן. אין הרבה אנשים שהחלום שלהם הוא אוזנן, אבל זה ראובן.

כל מילה נוספת שבה אנסה לתאר את ראובן ואת היומיים שביליתי איתו בשטח תהיה מיותרת. צריך לראות ולשמוע אותו. לצפייה בכתבה – http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1241655&sid=126

הקוף מחליף סוף

צ'יקיטה נולדה באפריקה. בקניה. את אמא שלה סביר להניח הרגו. בדרך כלל, כשצדים את הגורים, הורגים את האמהות. ככה זה. את צ'יקיטה מכרו במומבסה, קניה, ביחד עם עוד גור שימפנזה זכר, ליהודי אמריקני. בחור די תמהוני כנראה, שרצה להקיף את העולם ביאכטה קטנה. אמרו לו ששני הקופים יהיו חברה מצוינת לדרך. יאכטה היא ללא ספק מקום מצוין לגידול חיות בר. בלילה, כשהבחור הלך לישון היה קושר את הקופים על הסיפון. הם היו, כדרכם של גורים, קופצים ומשתוללים, והשלשלאות פצעו להם את הצוואר והרגליים.

שימפנזה.jpg

באמצע שנות ה- 90 פעל השר להגנת הסביבה דאז, יוסי שריד, לשינוי החוק בישראל, ואסר על החזקת חיות בר בבתים פרטיים. לרוע מזלו של בעל היאכטה, השינוי קרה לפני שעגן באילת. כשנודע לפקחי רשות הטבע והגנים על הקופים שעל הסיפון, הם באו להחרים אותם. הוא עוד ניסה להסתירם, נתן כמה הסברים מבולבלים, אבל בשורה התחתונה – צ'יקיטה וחברה, שקיבל את השם ג'וני, הוצאו מחזקתו.

לא פשוט למצוא מקום מקלט לקופי אדם. בסיפורים הם קופיקו וצ'יפופו החמודים, אבל הם גדלים מהר להיות בוגרים חזקים ומסוכנים, הזקוקים למרחב ולגירויים רבים. למעשה, גורלה של צ'יקיטה נחרץ ברגע שנלקחה מאמא – היא לא תוכל לחזור יותר לטבע. היא קוף מוחתם – חותמת האדם, אות הקין של בעלי החיים. היא תצטרך לחיות לעד בחסדי אנשים, ואמנם אנשים טובים לא חסרים, ושני הגורים נלקחו לחי-כיף בראשל"צ, ואפילו בנו במיוחד עבורם מתחם, הגדול ביותר בגן.

אפשר להתווכח אם גני חיות נחוצים או שמדובר בהתאכזרות מיותרת לבעלי החיים. יש טיעונים לכאן ולכאן, אבל לקופים כמו צ'יקיטה זהו הפתרון היחיד. הטבע כאמור, הוא כבר לא אופציה. אלא שעם השנים, גם תפיסת גני החיות השתנתה. היום מבינים, שעדיף פחות בעלי חיים בגן, ויותר מרחב וגירויים, שהתצוגה צריכה להיות נוחה לגישה לקהל, אבל לא מאיימת מלמעלה על החיות, וכדאי שיהיו  קירות זכוכית ונקודות תצפית, אבל גם עם מקומות מחבוא לבעלי החיים שרוצים קצת שקט. בקיצור – החצר שנבנתה לכבוד צ'יקיטה וג'וני לפני 25 שנה, כבר ממש לא מתאימה להם.

לא פשוט למצוא מקום מקלט לקופי אדם, כבר אמרנו. אחרי שנתיים של חיפושים מצאו אנשי רשות הטבע והגנים, בסיוע עמותת מקלט הקופים (שמפעילה את הפארק בבן שמן) מקום חדש לצ'יקיטה – בגן הזאולוגי ע"ש אינדירה גנדי בהודו. הכי קרוב לטבע שאפשר. היה לי הכבוד ללוות את היציאה לדרך של צי'קיטה וחבריה, ובעיקר – לפגוש את כל אותם אנשים נפלאים שאוהבים בעלי חיים, שהזכירו לכולנו שבמקרה של צ'יקיטה האדם לקח, אבל גם נתן.

לצפייה בכתבה לחץ כאן: http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1195650

הולכים אל הלא נודע

ברגע אחד המציאות יכולה להתהפך ב- 180 מעלות. זה בדיוק מה שקרה לנו בחוף מכמורת. הכול התחיל כיום קסום, יום של תקווה – חזרנו משייט של כמה שעות שבמהלכו אשר, גד ויששכר יצאו לים הפתוח. זה לא דבר של מה בכך. השלושה הם צבי ים שגדלו בשבי כחלק מגרעין רביה שנועד להציל את צבי הים הירוקים שהולכים ונעלמים מהים התיכון. הסיבה העיקרית להעלמות היא כרגיל, בני האדם. הצבים מסתבכים ברשתות דיג, לא מצליחים לעלות ולנשום וטובעים. אשר, גד ויששכר (אחלה שמות, חייבים להודות) ושאר בני המשפחה גדלו בברכות כדי שיום יבוא ואפשר יהיה לשחרר אותם חזרה אל הים, אלא שהיום הזה הגיע מוקדם מן הצפוי.

2015-07-24 17.14.17

הצבים גדלו, הברכות לא. המציאות של החיות הגדולות, ששחו כל החיים במעגלים לעומק של מטר וחצי בלבד, הפכה צפופה, צפופה מדי. עוד מקרה של מצוקת דיור בישראל. לא היתה ברירה, אלא לשחרר שלושה מהם לים. אם תרצו, אשר, יששכר וגד, היו החלוצים שלפני המחנה. יורשים רוחניים לביל"ויים, ברל כצנלסון וחנקין, רק עם בית על הגב ואנטנה. יש משהו אופטימי ופסימי כאחד בשחרור של בעל חי לטבע. תקווה מהולה בחרדה, אבל החשש מתאדה מהר, ונשארת בעיקר התחושה החיובית, שעשית מעשה טוב, שיש סיכוי ליחסים המורכבים האלה בין ההולכים על שתיים ושוכני הים.

ואז חזרנו לחוף, וממש ברגע שירדנו מהסירה – יניב קיבל טלפון, זרק משהו לכיווננו והתחיל לרוץ. אורן הצלם אחריו, ואני אחרי שניהם. ספרינט של 500 מטר, כניסה לחדר, והגיע הרגע הזה – שבו המציאות מתהפכת ב- 180 מעלות……

למה לחפש רוחות רפאים

יצאתי, בעזרתם של כמה אנשים טובים, למסע מדהים בעקבות רוח רפאים. הרוח הזאת, בניגוד למקובל בעדות הרפאים, חיה ונושמת, אבל לראות אחת בטבע – נדיר מאד. רק לשם המחשה – רוני, שכבר 4 שנים מסתובבת בנחלי הארץ ומחפשת אותן, פגשה אחת רק פעם אחת. עמית, שבעסק הזה כבר 15 שנה – ראה פעמיים.

ניסיון (נואש) לצלם את הלוטרה הזכר בגן החיות התנ"כי בלי גדר בפריים...

ניסיון (נואש) לצלם את הלוטרה הזכר בגן החיות התנ"כי בלי גדר בפריים…

אפשר לכתוב מאמרים שלמים על למה לחפש, ולפרט נתונים אינספור על איפה, ולמה וכמה, ולמי בכלל אכפת, והאם זה חשוב או לא, אבל נתן אלתרמן הסביר זאת טוב מכולם בשיר המופלא "לשם מה קיימים יתושים בעולם"

לשם מה קיימים יתושים בעולם?
יתושים, לשם מה קיימים?
מטרידים ועוקצים, דם אדם מוצצים
מן הדם מתקיימים ורק גרוד גורמים.
לשם מה הם בכלל קיימים?
יתושים קיימים בשביל צפרדעים
ובשרם לחיכם הוא ערב וטעים
קיימים הם בשביל הצפרדעים!

לשם מה קיימות הצפרדעים בעולם?
צפרדעים, לשם מה קיימות?
בביצה הן עומדות, מקרקור כבר צרודות
מיתושים מתקיימות וחירוש רק גורמות.
לשם מה הן בכלל קיימות?
צפרדעים קיימות בשביל החסידות
שאותן הן בולעות ועל רגל אחת עומדות.
קיימות הן בשביל החסידות!

לשם מה קיימות חסידות בעולם?
חסידות, לשם מה קיימות?
הן תמיד נודדות, משחיתות השדות,
גם אינן חכמות, רק להרס גורמות
לשם מה הן בכלל קיימות?
חסידות, זה ברור, מביאות ילדים
אשר יהיו אנשים נחמדים.
חסידות מביאות ילדים!

לשם מה קיימים אנשים בעולם?
אנשים, לשם מה קיימים?
הם הופכים עולמות ועושים מלחמות
לשם מה הם בכלל קיימים?
קיימים הם בשביל היתושים
אשר קיימים מדם אנשים!

לכן אל תתגאה אדם
ואל תרבה קושיות.
לכל יצור כאן בעולם יש סיבה לחיות
ואל תפגע נא ביתוש שעל אפך עומד
יבוא יום ובגללו עוד ילד יוולד

יש נשר בשמיים

זו טלנובלה של ממש, ערוץ "ויווה" במיטבו: אחד עזב את אשתו וברח עם צעירה, שני בוגד בבת הזוג. איפה בוגד? בבית של אמא חד הורית, אחת שמאחורי גבה קוראים לה "השרמוטה", כי היא מסתובבת עם כולם. לתוך הקלחת הזאת נכנס גם זוג חד-מיני שגידל ילד, אבל כשהגיעה איזו פרגית צעירה, אחד מהם עזב את בן הזוג ועבר לחיות עם הפרגית. זה נגמר במכות, אלימות של ממש. היו חייבים להפריד ביניהם. האמת, אם הם היו קוראים את השורות האלה גם אני הייתי מקבל מהם מכות – כי "פרגית" בעולם שלהם זה עלבון אמיתי. בעצם, כשחושבים על זה, הם כבר כמעט הרביצו לי פעם אחת.
640px-Eagle_beak_sideview_A
זו הייתה כתבה מפחידה. הפחד התחיל כשגלי שש הצלמת, ביקשה ממני שאכנס איתה לכלוב כדי לשמור עליה בזמן שהיא מצלמת. "בטח" אמרתי, ונכנסתי. כמובן שלא נכנסנו לבד. יגאל מילר, האחראי על רביית העופות הדורסים בחי-בר כרמל, נכנס לפנינו כדי לתפוס נשר ולחבר לו משדר. כשיגאל אומר "לתפוס נשר" זה נשמע פשוט אבל בפועל זו הייתה יריית הפתיחה לקקפוניה שלמה. צריך להבין את התמונה – מדובר בכלוב של הנשרים הצעירים, אלו שבקרוב ישוחררו לטבע. זהו כלוב תעופה – הוא גדול מאד כדי שהם יוכלו ללמוד לעוף ולתפוס רוח, לכן הוא ממוקם לא בתוך החי-בר עצמו, אלא בהמשך הוואדי בקצה מצוק. הנשרים עצמם פחות מתרשמים מהנוף ויותר מהאוכל שהם מקבלים. מה לעשות, נשרים לא אוכלים עלים של חסה בסכין ומזלג ומנגבים במפית בסיום הארוחה. רצפת הכלוב זרועה בפגרים וגוויות של בעלי חיים בשלבים שונים של ריקבון. הריח בהתאם.

אייל טמיר ואני מחפשים נשרים בשמיים

אייל טמיר ואני מחפשים נשרים בשמיים


לתוך הברדק הזה נכנסו יגאל והעוזר שלו עם מקלות ארוכים ורשתות עגולות בקצה – כמו ללכידת פרפרים, רק לנשר. סוג של פרפר בשביל יגאל. הם איתרו את הנשר שהם רצו ודחקו אותו לפינה. בינתיים שאר הנשרים בכלוב – בטרוף. עפים לכל עבר, מדלגים מענף לענף. אני עומד ליד גלי שמצלמת וחושב – מה אני עושה לעזאזל אם אחד מהם תוקף אותנו, איך בדיוק אני אמור להגן עליה – להרים יד?, לתת לו אגרוף? לעשות לו בו???? הרי כל נשרון כאן יכול לקרוע לי את העור בלי לחשוב פעמיים (ולרגלי מוטלים כמה פגרים עם עור יותר עבה שלא היו אתגר ממשי לחבר'ה בכלוב). בעוד אני חושב, התיאוריה כמעט הפכה למציאות. פתאום אני מגלה נשר עף ישירות אלי. המקור האימתני שלו נסגר ונפתח בצרחה בלתי נשמעת, הטופרים הארוכים והחדים נשלחים לכיווני…. בדקה התשעים, מטר מאיתנו, הוא שבר בזווית חדה. יגאל תפס בינתיים את הנשרון שרצה, ולקח אותו על הידיים כאילו מדובר בתרנגולת. בשבילו זהו עוד יום בעבודה.
1_160088602
אחת התמונות שהכי זכורות לי מהטיולים השנתיים של בית הספר היא הביקור בגמלא. ההליכה על השבילים בעוד עשרות נשרים פורשים את מוטת הכנפיים האדירה שלהם וחגים ממש מעלינו, מרחק נגיעה. היום, אי אפשר לראות את המחזה הזה. בכל הארץ נותרו פחות מ- 200 נשרים בלבד. מלך העופות, הנשר המקראי, נמצא רגע לפני הכחדה. הסיבה העיקרית – הרעלות. חקלאים שמנסים לחסל תנים או זאבים שפוגעים להם בעדרים זורקים בשדה נבלה מורעלת ושוכחים שהנשר הוא הסניטר של הטבע, שממרום חוגו באוויר הוא מסוגל לראות למרחק של 6-7 קילומטרים. לכן הנשרים הם הראשונים להגיע לנבלות. הם מגיעים בלהקות ומתים בלהקות.

כדי להציל את אוכלוסיית הנשרים התגייסו רשות הטבע והגנים וגני חיות בארץ לפרויקט מיוחד. ברגע שזוג נשרים מטיל ביצה גונבים לו אותה. נשרה שמאבד את הביצה שלו בתקופת הדגירה מטילה מייד ביצה נוספת "ביצת מילואים" קוראים לה (שם שנורא הצחיק אותי משום מה) – כך מכפילים את תפוקת הביצים לעונה. עם קצת מזל, יהיו גם זוגות שיטילו שלוש ביצים בעונה. את הביצים המופרות מכל הארץ מביאים למרכז ההדגרה הארצי בגן החיות התנ"כי בירושלים – שם, תחת עיניה הפקוחות של מיכל ארז, תטופלנה הביצים באינקובטורים, בתנאים אופטימליים, בלי חשש שירמסו או יגנבו.
את הגוזלים שיבקעו, יגדלו באומנה במשך כ- 80 יום, ואז יעבירו לזוג נשרים בשבי, שיגדל אותם. איך יודעים שהזוג מקבל לחיקו את הגוזל? הם מקיאים עליו! נשרים מקיאים כשהם מתרגשים (אינסטינקט שקשור בצורך לאבד משקל במהירות כדי להימלט), ולכן זו קבלת הפנים המאושרת (והריחנית). אחרי שנתיים, הגוזלים יעברו לכלובי איקלום, ובהמשך, משוחררים לטבע.
נשרים נחשבים להורים למופת – הזכר והנקבה דוגרים יחד ומטפלים במשותף בגוזל. בכל המחקרים מציינים שמדובר בבעלי כנף מונוגמיים שחיים עם אותו בן זוג במשך כל החיים. נו, אז כתוב – איך יגאל אומר – גם עלינו, בני האדם כתוב שאנחנו מונוגמיים. המציאות כאמור היא טלנובלה במיטבה – בגידות, זוגות חד מיניים (שהיו הורים למופת, מיכל הדגישה), נטישות, פרידות ואהבות. וכמו בחיים, כשרואים את הילדים שוכחים מהכל. זה בדיוק מה שקרה לנו כשפגשנו את C4.C4 ממש מתוק.
C4 הוא הגוזל הראשון שבקע העונה. גוזל נשר בוקע במשך 24 שעות. תהליך הבקיעה מרתק ומרגש, ומדהים לראות את מיכל מאכילה את את הקטנצ'יק המכווץ ולחשוב שיום אחד, הוא יגדל ויהיה למלך השמיים, אם רק יתנו לו לחיות. כשחושבים על זה – בעלי הכנף הללו מכונים "עופות דורסים". שם כל כך מאיים, עוצמתי. בפועל, הם תלויים כיון לחלוטין בחסדי אנשים.

הכתבה הערב ביומן.

המסע בעקבות הזמן שעצר מלכת

חם בבקעת הירדן, במיוחד בחלקה הדרומי, ולמרות שהיה חם – הזמן קפא. יותר מארבעים שנה לא ניתן היה לעבור את גדר הערכת, אלא במילואים. הייתה ההתרגשות, היו הפרפרים בבטן, נכנסנו למקום שבעצם אסור להיות בו, לאזור ששלטים בכל פינה ועיקול מזהירים אותך שמסוכן. כך הרגשתי כשאבים אתר, מנהל מרחב יהודה של רשות הטבע והגנים פתח את השער. אני לא מתיימר להיות האדם הראשון שכף רגלו דרכה….". אבים (שם מקורי, תודו), לקח אותנו למסע לאורך הירדן הדרומי – בין גשר אלנבי ועד למפגש הירדן עם ים המלח. בין מנזרים נטושים, בעלי חיים שנהנו מהיעדר בני אדם כמעט, גשרים חרבים ועדויות אין סוף לחיים שהיו בעבר במקום הזה ובעיקר למלחמות. זו ארץ המרדפים המיתולוגית, בית הערבה הישן, הדרך שחיברה בין עמאן לירושלים. זהו האזור שבו הטביל יוחנן את ישו, בני ישראל חצו את המדבר ואליהו עלה בסערה השמימה. הרבה היסטוריה, לא מעט פוליטיקה, המון אווירה קסומה, מרחבים וירדן אחד.

טומי לפיד והברווזים

השבוע נזכרתי בטומי לפיד ז"ל. בלי קשר ליאיר. הכנתי ליומן כתבה על ברווזים. מה הקשר בין השר והעיתונאי לשעבר לשארי הבשר של בלה מפינוקיו? סביר להניח שהוא אהב לאכול אותם, אבל במקרה הזה, הקשר בראש שלי בלבד.
לפעמים יום אסונו של אחד הוא יום ששונו של האחר. כך היה עם טומי לפיד ואיתי. היום שבו התחילה ההתרסקות הגדולה של "שינוי", היה אחד המשמעותיים בקריירה שלי. בערב הזה שידרתי את השידור החי הראשון שלי, אבל יותר חשוב – הבנתי משהו על עצמי כעיתונאי.

בבחירות 2006 הייתי כתב חדש יחסית בערוץ 1. קיבלתי לכסות את "שינוי" – מפלגה גדולה בת 15 מנדטים, שאמנם הייתה חשובה אבל לא היו צפויים בה זעזועים. לפיד המנהיג הבלתי מעורער (נשמע מוכר???), אברהם פורז מס' 2 ויחד הם שולטים ביד רמה במפלגה.
ערב הבחירות המקדימות בשינוי התחיל בנחת. טומי עוד הספיק לספר לנו על הדמוקרטיה הנפלאה במפלגה, על הסדר הטוב שכל כך שונה ממפלגות אחרות ועל התרבותיות שבה מתנהלים הוויכוחים, עד ש…. עד שרון לוונטל נבחר למקום השני על חשבונו של פורז. בן רגע מרכז שינוי הפך למרכז הליכוד בימיו הטובים. אין תרבות ואין נעליים. צרחות, צווחות, פורז הסתלק הביתה, טומי נעלם והוועידה התפוצצה ברעש גדול.
למחרת, ביקשו ממני לעשות כתבה ליומן על האירוע. חומרים לא היו חסרים לכאורה. הלפני והאחרי, הצרחות, פורז בביתו ברמת אביב, לוונטל מדושן מעונג – ועדיין, כשכתבתי את הכתבה בפעם הראשונה הרגשתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי קצת כמו שחקן שמשחק לרוחב, כלומר – עושה הכול נכון – מוסר, מתקל, אי אפשר לבוא אליו בטענות, אבל בעצם – לא באמת תכלס.
התיישבתי וכתבתי שוב את הכתבה. מהבטן. "השתוללתי", כפי שאני מכנה את זה. זו לא השתוללות לא אחראית, לכתוב מה שבא לך בלי לתת חשבון, אלא השתוללות אחרת. לתת מעצמך – קצת ציניות (הרבה במקרה שלי), קצת אירוניה, לשחק עם המילים, ללטף אותן, להתענג עליהן. להקשיב למרואיין ולהתייחס לדבריו באופן שיקדם את הסיפור, ולא סתם לתאר את מה שהמצלמה מראה ממילא – לדבר עם התמונה ולא עליה. זו הכתבה הראשונה שהרשיתי לעצמי לעשות זאת וכשבאתי לעורכת, עורכת ותיקה שכבר ראתה הרבה כתבות, והתחלנו לעבוד, היא אמרה לי: "זה טקסט נהדר, זו תהיה כתבה מצוינת" (הסמקתי, ועד היום אני מסמיק. ממנה זו הייתה מחמאה גדולה). עניתי לה שהרשיתי לעצמי ליהנות. שאני מקווה שאם אני נהנה לעבוד, הצופה נהנה מהתוצאה.

צולל ביצות

צולל ביצות


אז מה בכל זאת הקשר לברווזים?
הנה העובדות היבשות על הכתבה שתשודר ב"יומן" הקרוב: צולל הביצות הוא ברווז קטן במיוחד, עם עיגול לבן סביב העין, ומסוגל לצלול עד לעומק של 10 מטרים. מדובר בעוף נודד שהיה נפוץ באירופה ובאסיה, אבל כרגע מוגדר מין בסכנת הכחדה – בגלל 2 סיבות עיקריות: האחת – ציד. בגלל גודלו, או יותר נכון, קוטנו, הצולל זקוק למרחק הרצה על המים כשהוא ממריא, מה שעשה אותו מטרה חביבה במיוחד על הציידים. השניה – הרס בתי הגידול. אזורי הביצות התמעטו, ובתחתיות בריכות הדגים יש כיום ציפוי פלסטיים שמונעים מהם למצוא את מזונם על הקרקעית. לא קל להיות ברווז.
לפני 4 שנים הביאו מצרפת לגן החיות התנ"כי בירושלים 4 ברווזים – 2 זכרים ו- 2 נקבות, במטרה להקים גרעין רביה שממנו ישוחררו ברווזים לטבע. שחרור חיות כה נדירות מחייב מעקב אחריהן, לראות שאכן הן שורדות, אבל ברווזים קשה לסמן בשיטה המקובלת – טבעת על הרגל. מדובר בעופות מים ששוחים או צוללים רוב הזמן, ולכן לא ניתן לעקוב בתצפית אחר הטבעת. אי לכך, נשלח טל, אחד מעובדי גן החיות לפורטוגל, ללמוד מהאקולוג ד"ר דוד רודריגז שפיתח שיטה מיוחדת לסימון ברווזים, כיצד לסמן את צוללי הביצות שבקעו בגן.
לפני כשנתיים הוחלט לשחרר את הקבוצה הראשונה של צוללי הביצות. כדי להקל עליהם את המעבר לטבע, הוחלט לשחרר אותם באגם של גן החיות התנ"כי בירושלים, בתקווה שמשם יפרשו כנפיים. 9 צוללים שוחררו שם, אולם הם נשארו בתחומי הגן ולא עזבו. הבעיה שהאגם קטן וצפוף בציפורים רבות (שכנפיהן קטומות – הן לא יכולות לצאת את תחומי הגן), והאפרוחים שבקעו לצוללים נטרפו (ככל הנראה בידי הקורמורנים) – כך שגם הריבוי נפגע וגם בעלי הכנף הנדירים הללו לא שבו אל הטבע.
אלו כאמור העובדות. בפועל – הכתבה נראית אחרת לגמרי. התחלה אחרת, שאי אפשר להבין ממנה לאן זה מתפתח, ממש כפי שטומי לא צפה את סיומו של אותו ערב, וטקסט ש…. טקסט שמדבר עם ברווזים ועם ירושלים. יותר מזה אני לא מוכן לומר. אני רק יכול לומר שמאד נהניתי לעשות אותה.

הכתבה תשודר ביום שישי 8.11.2013 ב"יומן".

היחמורים

בצפון, בנחל כזיב, פרויקט ההשבה לטבע של היחמורים הוא הצלחה גדולה. בהרי ירושלים לעומת זאת, הנסיונות להשיב את החיה האצילה והביישנית הזאת לאזור המחיה הטבעי שלה, איך נאמר בעדינות, קצת מקרטעים. למרות הקשיים האנשים שמאחורי הפרויקט, אנשי גן החיות התנ"כי בירושלים ורשות הטבע והגנים לא מוותרים – ויש להם סיבות טובות.

 

הכתבה, כפי ששודרה ב"יומן", 15.2.2013: