לפני כמה שנים הוזמנה להקת "אל המשורר" לטקס יום השואה, "אומנים זוכרים את השואה" קראו לזה. הלהקה הודיעה שהם ינגנו את "הזמן הגיע"של ולדיסלב שלנגל, מי שנחשב למשורר גטו ורשה. זהו שיר שבו שלנגל מעמיד את אלוהים למשפט וגוזר עליו את העונש הקשה מכל – להיות יהודי בטרבלינקה. המארגנים הודיעו ללהקה שהם לא יכולים לשיר את השיר הזה כי "יש אנשים שיפגעו ממנו". את הסיפור הזה, סיפרו לי בכאב חברי הלהקה בלב ורשה, לא רחוק משרידי הגטו. "מה הם רוצים?" קבל בעז אלברט, סולם הלהקה ומי שתרגם חלק משירי שלנגל שבאלבום – "הם רוצים לשמוע על השואה רק בדרך המקובלת של כינורות וטקסטים מלאים פתוס? מי כתב את המילים האלה? אנחנו? לא! כתב אותם האדם שהיה שם". זה בדיוק הסיפור של שירי שלנגל. הם אגרוף בבטן – כואבים, ישירים, בלי כפפות הוא מתאר את הזוועה, ולא מוותר לאף אחד – לא לנאצים, לא ליהודים, לא לאלוהים. משורר בלי אלוהים.
את להקת "אל המשורר" הכרתי במקרה. אחרי שידור סדרת הכתבות צונאמי, בה תיעדתי הצלת פליטים ומהגרים בלב ים, קיבלתי ווטסאפ מאורי מייזלמן, המתופף של הלהקה. הוא שלח לי את הקליפ של "ספינות שטות". שלנגל כתב את השיר אחרי ועידת אוויאן שהתכנסה בצרפת ב- 1938 לדון בבעיית הפליטים היהודים. המילים והלחן המיוחד , גרמו לי להלם. זה היה תיאור מדהים של החוויה שעברתי, ויותר מזה – תהיתי על כוח הנבואה המדהים והמזעזע כאחד של המשורר שידע כבר ב- 38 את העתיד.
ולדיסלב שלנגל היה משורר עוד לפני שהתחילה המלחמה. הוא היה פופולרי מאד בוורשה – בקרב יהודים ולא יהודים כאחד, אחד מהחבורה של ולדיסלב שפילמן, "הפסנתרן". כשהתחילה המלחמה, שלנגל ברח לצד הרוסי של פולין. אחרי מבצע ברברוסה וכיבוש פולין כולה בידי הצבא הגרמני, חזר לוורשה, ונכלא בגטו, יחד עם עוד 1/2 מיליון יהודים. שלנגל מצא את עצמו בבית הכלא הגדול בעולם. בגטו המשיך לכתוב את השירים הכואבים שלו. הרשימה ארוכה – בשיר אחד הוא כואב את וורשה האהובה שלו שעכשיו הוא בתוכה אך מנותק ממנה, באחר הוא מספר על מפגש בשלג בין חייל נאצי ליהודי עובד כפיה, ובאחר הוא מוסר עדות שמנסרת את הנשמה על הצעדה האחרונה של יאנוש קורצ'ק והילדים מבית היתומים.
שלנגל נרצח בבונקר במהלך המרד, יחד עם 160 יהודים נוספים. רק מעטים מהשירים שלו נותרו. חלקם בארכיון המחתרתי של הגטו "עונג שבת", חלקם התגלו רק אחרי המלחמה. איכר פולני ניסר שולחן שקנה, וגילה במגירה בעלת תחתית כפולה שירים מוחבאים. שלנגל ידע מה עומד לקרות לאנשי הגטו ודאג מבעוד מועד להסליק את שיריו. "אשר קראתי למתים" קרא להם.
שלנגל לא היה ציוני. שיריו כתובים בפולנית בלבד. בארץ תרגמה את השירים הלינה בירנבוים, אמו של יעקב גלעד. היא סיפרה שכילדה הייתה מקבצת נדבות בגטו באמצעות הקראת שיריו של שלנגל. הם היו כה פופולריים, שאנשים היו מוכנים לשלם לה בשביל לשמוע אותם. שיר אחד שלו, "התחנה הקטנה טרבלינקה" נכלל ב"אפר ואבק" של גלעד ויהודה פוליקר, והיה לשיר המוכר היחיד של שלנגל בארץ.
"אל המשורר" היא לא להקה שגרתית. חבריה הם כמובן מוסיקאים, אבל הם קודם כל אנשי חינוך – מדריכים בדרור ישראל ובנוער העובד והלומד, אנשים שאכפת להם. ככאלה, הם גם מדריכי משלחות בפולין כבר כ- 15 שנים. את המשלחות התלמידים הם נהגו להביא לרחוב ואליצוב בוורשה, שם נותרו השרידים הכמעט אחרונים מהגטו – שלושה בניינים. אחד מהם, ואליצוב 14, היה הבית של שלנגל. שם הכירו את המשורר, ותהו למה כל כך מעט מכירים אותו. שם גם נולד הרעיון לקחת שירי משוררים ולהפוך אותם לרוקנרול.
הפרויקט הראשון שלהם היה של שירי ביאליק. לולדיסלב שנגל, למרות ש"בזכותו" הם קמו, לקח הרבה יותר זמן להבשיל. היה צריך לתרגם את השירים – בחלק השתמשו בתרגום של בירנבאום, בחלק – בעז כתב תרגום משלו – בכל המקרים הם הנגישו את המילים לאוזן הישראלית – אם למשל באחד השירים הופיע שם של אדם שהיה מוכר בגטו, אבל כיום שמו של האיש לא אומר דבר – בעז שינה את השם ל"המפקד" – תוארו של האיש, וזו רק דוגמה אחת. אבל התרגום היה החלק הקל במשימה. "לא רציתי בהתחלה לעשות את שירי שלנגל" אמר אורי, "זה כואב, ופוצע. היו ימים בחזרות שבזמן הנגינה הרגשתי שאני בקושי מחזיק את המקלות". כששומעים את האלבום, "שני אדונים בשלג" שיצא בינואר השנה – אפשר להבין.
לפני כמה שבועות נודע לחברי אל המשורר שעיריית ורשה רוצה להרוס את הבית של שלנגל. שום דבר אישי. בוורשה יש הרבה בתים ישנים ועלובים שהבעלות עליהם לא ידועה או במחלוקת מאז המלחמה או שנות הקומוניזם. לחלק מהמקומות האלה פלשו חסרי בית והפכו אותם למזבלות מסוכנות לציבור, אחרים סתם מתפוררים, לכן העיריה החליטה להלאים את הנכסים ולמכור אותם למרבה במחיר. ההחלטה הפכה לסלע מחלוקת בפולין. כמו בכל דבר שמעורבים בו נדל"ן, הרבה כסף ופוליטיקה – הגיעה גם השחיתות, וכבר מתקיימות חקירות על כמה מהעסקאות. שנית, יש יריבות פוליטית בין ממשלת פולין ועיריית וורשה (2 מפלגות יריבות), והלאמת הבתים הפכה לעוד סיבה להתנגח אחת בשניה, והשלישית – ורשה צועדת קדימה בצעדי ענק – הכל פינה בעיר רואים מנופים ובנאים, בכל קרן רחוב מקימים קניון/גורד שחקים/בניים מגורים יוקרתי – שזה מבורך שלעצמו – אבל בריצה לעבר העתיד דרסו את העבר. כמה מהבתים שהולאמו ונהרסו היו אתרים בעלי משמעות היסטורית. תושבים, במיוחד צעירים, התקוממו. נולדה מחאה. ההופעה של אל המשורר בוורשה היתה חלק מהמחאה הזאת, מהניסיון ליצור לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות – להבהיר להם שלא מדובר באוסף אבנים רעועות וטיח מתקלף, אלא בבניין שנשמה מסתתרת בין כתליו. נכון להיום – הבית בוואליצוב 14 הוא ברשימת בתים שוועדה מחוזית בודקת אם הם ראויים לשימור. בפולין אומרים שללחץ ציבורי יהיה משקל רב בהחלטה הזאת, זו הסיבה שלפני ההופעה של הלהקה בוורשה נאספו חתימות לעצומה הקוראת לוועדה להגדיר את הבית כאתר המיועד לשימור.
כשנכנסים לוואליצוב 14 מרגישים במנהרת זמן. הבית ישן, מתקלף, מפחיד. מצמרר לחשוב על החיים שהיו שם בגטו, על החיים שאבדו שם. מטלטל לחשוב שבתוך הגיהינום הזה ישב ולדיסלב שלנגל וכתב. מפחיד לחשוב, שזהו הבניין הכמעט יחידי שנותר מהגטו, ועוד מעט הוא לא יהיה. אי אפשר לבוא לפולנים בטענות על שהם מתעלמים מהאסון שקרה לעם היהודי על אדמתם. יש בעיר "שדרות ירושלים" ורחובות נוספים על שם יהודים, ואנדרטאות בכל פינה, ומוזיאונים ושלטים שמסבירים מי מת ומי נרצח, אבל בניין מקורי – הוא לא עוד אנדרטה או עוד מוזיאון. זה הדבר האמיתי. הקירות מדברים, לוחשים/צועקים את שקרה שם.
רק לפני כחודשיים ליוויתי את ארנה, ניצולת שואה מהולנד בת 86, במסע אחרי האנשים שהצילו את חייה. הרגשתי שליחות, כי היה ברור לי שאלו הזמנים האחרונים למסעות כאלו, לתעד את האנשים ששרדו. עוד מעט, הזמן יעשה את שלו, ואנחנו נשאר רק עם הסיפורים, השירים והמקומות. לכן הבית הזה חשוב כל כך. לכן השירים של שלנגל מטלטלים כל כך.
לצפיה בכתבה על רחוב ואליצוב 14 לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1275330
לחתימה על העצומה למען שימור הבית באתר אל המשורר לחצו כאן. https://www.elhameshorer.com/
מאחורי המצלמה - איתי ורד 