עבריינים ליד הבית

אשקלון. אחת השכונות (לא השכונה שבה היה החיסול). אלי הצלם ואני מסתובבים ומצלמים צילומי רקע. עוצר לידנו אדם על אופניים חשמליים. אדם כבן 40, לא תמהוני. אדם מן הישוב.
– אתם כאן בגלל האונס?
– לא, בגלל רצח.
– אה
והוא ממשיך לנסוע.
הרצח היה כאמור בשכונה אחרת לגמרי, לא היה לי מושג על איזה אונס הוא מדבר, אבל התשובה שלי נראתה לו מאד הגיונית. 
זה מה שהכי הטריד אותי בסיפור. הבנאליות של העבריינות. רוב רובם של תושבי אשקלון הם אזרחים טובים והגונים, אבל יש בעיר הזאת, ובכלל במדינה, מקומות שבהם אתה מרגיש את נוכחות העבריינים ואת הפחד מהם. אתה רואה את כלי הרכב, את הלבוש ובעיקר את ההתנהגות – כאילו כל העולם שייך להם, בכיס הקטן שלהם. כשהעבריינים רצו לבדוק מה בדיוק אנחנו מצלמים הם הגיעו ב BMW שחור, עמדו באמצע רחוב סואן, מאלצים את שאר המכוניות לעקוף אותם בצורה מסוכנת, וסימנו לי באצבע להגיע אליהם. חסר היה לי לומר לא. הם הבוסים של הרחוב. (אפשר לשמוע בכתבה את הדיאלוג שהתפתח שם). ההתנהגות הזאת מחלחלת גם לדור הבא. אתה שומע את הילדים מחקים אותם, מקללים ומאיימים, והלב נצבט. יש שכונות שבהן העבריינים הם גיבורי תרבות, מודל לחיקוי. 
ומרגישים את הפחד. רוב האנשים חוששים לדבר. כשהם מדברים זה בלחש, תוך מבט לצדדים. מספרים על ההוא מהמכולת שמביא מצרכים לקזינו הלא חוקי, על המהמרים שיוצאים שיכורים בלילה לחדר המדרגות, על הדירה ההיא שהיא בעצם בית זונות, על המשטרה שיודעת על כל המקומות האלה (כולם יודעים) ולא עושה דבר. על חוסר אונים. חוסר אונים של אנשים טובים שרוצים לגדל את ילדיהם בשקט, אבל לא נותנים להם. 
החיסול של טל קורקוס הותיר שלושה ילדים יתומים, לאחר שדבורה אמם, נרצחה לנגד עיניהם לפני שנה וחצי. הלב נשבר. החיסול הזה גם עורר את הדיון בנושא עדי המדינה בארץ – עד כמה פועלים להגן עליהם, אבל אם מסיטים לרגע את המבט מהעבריינים עצמם לעבר השכנים שלהם, אפשר לראות את המועקה של האנשים שחיים בשכנות מתמדת לפשע ולסכנות שהוא מביא איתו. הבעיה הגדולה, שהשכנות הזאת, המציאות הזאת, נתפסת כמובנת מאליה. המשטרה והמדינה נזעקות רק כאשר חפים מפשע נפגעים – כפי שקרה באשקלון כשהנערה שקד שלהוב בת ה- 16 נרצחה בטעות לפני 17 שנים. כל עוד אין נפגעים – האנשים האלה סובלים, והילדים שלהם גדלים בסביבה עבריינית ובתרבות עבריינית. זה לא קורה רק בשכונות מצוקה, אלא גם בשכונות הטובות והמבוססות. לילד באשקלון, כמו בכל מקום אחר בארץ, מגיע לגדול בשקט ולחיות חיים הגונים וישרים. זו אמורה להיות זכות בסיסית. 

הניצחון של אלאור

"אני חושב שאלאור אזריה הורשע בצדק" אמר לי האיש המבוגר בשוק של רמלה, עיר הולדתו של אזריה בשישי בבוקר. "הוא ירה בדם קר במחבל, ואסור לנו כצבא, כחברה להרשות שמקרים כאלה יקרו אצלנו". אחרי שתי דקות אשתו והוא ניגשו אלינו בפנים דאוגות, וביקשו שלא נשדר את הראיון. "המטורפים האלה, החוליגנים" אמרו, "אי אפשר לדעת היום מה יעשו לך, אני ממש מפחד". אמרתי לאיש החביב הזה שהוא יכול להירגע, שלא נשדר את דבריו, ובלב חשבתי – הם מנצחים. שוב הם מנצחים.

יומיים קודם סיימתי את העבודה בתחושה קשה, ללא ספק אחד הימים שבהם יצאתי עם ההרגשה הכי מחורבנת. מוקדם בבוקר הגעתי אל הרחבה שמול הקריה בתל אביב לצלם כתבה על חברים ליחידה לאלאור עזריה והוריהם שבאו לתמוך בו (לינק לכתבה כאן). אלא שזמן קצר לאחר שהחלו להתקבץ אנשים הגיעו האוטובוסים ופרקו מהם שורות של אנשים, חלקם רעולי פנים, עטופים בצעיפים של בית"ר ירושלים, והשתלטו על הרחבה. גדודי להב"ה ולה-פמיליה הגיעו.

הפגנה עזריה.jpg

הרחבה הפכה לזירת הבריונים, חגיגה לאלימות, לשפה גסה ולאיומים. "גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" הוא המשפט שכולם זוכרים מהאירוע האלים והעצוב הזה, אבל הוא היה רק הקצה. אני לא אחזור על כל הביטויים, אבל הרמטכ"ל, השופטים, שמאלנים ותקשורת זכו לכל כינוי אפשרי. אלא שהמפגינים לא הסתפקו בזה – הם תקפו, פיסית. כל מי שאפשר, כל מי שלא הסכים איתם, כל מי שהחזיק מצלמה. עמיתי אוהד חמו חטף אגרוף לפנים. עלי התנפלו פעמיים באגרופים שלופים ובאיומים. ניסו למנוע ממני לצלם וגם מיפעת טאו, רכזת המערכת שלנו, שניסתה לצלם בטלפון את ההתנהגות האלימה והבריונית שלהם כלפי. זו לא הפעם הראשונה שמרביצים לי כעיתונאי, אלא שכשזה קורה בכיכר תחריר בלב מהפכה האלימות של המפגינים פחות כואבת מאשר בלב תל אביב. אם תרצו, זה בדיוק סיפור אלאור אזריה – לא הצד השני במוקד העניין, אלא איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו כחברה.

האלימות נמשכה ללא הפסקה. אשה מבוגרת נגשה אלי – "אני מכירה אותך בתור עיתונאי הגון" אמר, "אני מקווה שתראה שההפגנה הזאת היא לא רק להב"ה ולה-פמיליה אלא גם אנשים שחושבים שהגזימו ביחס לחייל הזה". "תסתכלי סביב אמרתי לה". היא שתקה, הביטה, ואמרה באנחה – "אתה צודק". יש מקרים שבהפגנות שקטיות אירוע אלים אחד משודר שוב ושוב ונותן תמונת שווא. זהו המקרה ההפוך – הכתבות לא הצליחו להכיל את הרעל והרוע שזרם בשפע. הבריונים האלימים רעולי הפנים לא הפסיקו לרגע. הרגע האירוני היה כשהיכו צלם של ערוץ 20 במהלך ראיון, והכתבת צרחה עליהם "אתם לא מתביישים. אנחנו היחידים שבעדכם פה". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

זו מדינה דמוקרטית, השמועה בנדון עדיין נכונה, לפחות בינתיים, וכל אדם יכול להביע את דעתו. אפשר לחשוב שאלאור עזריה פעל כנדרש, שהצבא טעה בהתנהלותו, שהגזימו, שהטילו את כל האשמה על כתפיים של חייל צעיר – הכול אפשרי במסגרת חופש הדיון, אבל לא ככה. ממש לא ככה. אפשר לומר, ובצדק, שמדובר בשוליים הקיצוניים של מדינת ישראל. ברחבה היו בסך הכול מאות בודדות של אנשים, ולא כולם אנשי להב"ה ולה-פמיליה אם כי הם בהחלט היו החלק הארי. הבעיה שהעדר חסר התרבות הזה הפך למכתיב השיח. שהפוליטקאים מנסים לקלוע לדעתם, לכוון ולסנכרן את צרחותיהם עם אלו של העדר האלים. ראש הממשלה הזדרז לקרוא לחנינה לחייל שפעל בניגוד לחוק, אבל לא לגנות את הקריאות נגד הרמטכ"ל והשופטים – זו רוח גבית לאלימות. קיצונים יהיו תמיד, השאלה אם נותנים להם לנצח, להכתיב את הטון. כל עוד אנשים הגונים חוששים לדבר בשוק – זה מה שקורה. הם מנצחים.

http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1226599לצפיה בכתבה לחצו כאן

 

מוות בפתח תקווה

"נער בן 16 היכה למוות אזרח זר". המילים הללו מצמררות, פוגעות ומטלטלות. איך נער יכול בכלל בן 16 להרוג, ועוד בידיים חשופות? מכה, אגרוף ועוד בעיטה עד שבן אדם מאבד את חייו. לא הגיוני. לא נתפס. מה עשה אותו אדם? איך אפשר לשנוא כל כך? מתברר שהשורה הקטנה הזאת, שהופיעה כידיעה שולית באתר אינטרנט, היא רק קצה הקרחון.

vlcsnap-2016-12-03-09h07m56s483.png

אילוסטרציה

בדף הפייסבוק שלו, אפשר לראות סרטונים של בביקיר אדהם עבדו, שבהם הוא מביע תקווה שיום יבוא ויהיה שלום בסודן והוא יוכל לחזור לשם. בביקיר נולד בדרפור לפני 38 שנים. במהלך הקרבות האכזריים שהתנהלו במדינה, הוא איבד אצבע. אחר כך נמלט דרך מצרים והגיע לישראל ב- 2007. בהתחלה עבד באילת בבתי מלון, נתפס והועבר למתקן חולות. כששוחרר, וזו אחת הנקודות הקריטיות בסיפור – לא יכול היה לחזור לאילת, למרות ששם היו לו חברים ומעסיקים שהוא מכיר. רשות ההגירה הוציאה תקנה שאוסרת על מי ששוחרר ממתקן חולות לחזור לתל אביב ולאילת. שם יש יותר מדי מבקשי מקלט. רצו לפזר קצת. אז בביקיר עבר לפתח תקווה.

כשמסתובבים בלילה במרכז פתח תקווה פוגשים הרבה בביקירים. מאות מחבריו, שנאסר עליהם לשוב למקום מגוריהם הקודם, עברו לפתח תקווה. בשיטוט בלילה בין כיכר המייסדים לרחבת העירייה פוגשים בעיקר בזרים, רובם סודנים ואריתראים. זו עיר שאפשר למצוא בה עבודה בקלות יחסית באזורי התעשיה הרבים שסביבה ובעיקר אפשר למצוא בה מגורים בזול. כך נוצרה דינמיקה הרסנית. הזרים מגיעים לשכונות המצוקה, שם המחירים באופן טבעי נמוכים יותר. מתפתחת תעשייה שלמה סביבם – פיצול דירות. ישראלים מפצלים דירת שלושה חדרים לשלושה כוכים צרים ושאינם ראוים למגורים, ומשכירים כל אחד מהם לכמה מבקשי מקלט. המחירים מופקעים. יש גם "קופים" – ישראלים שמשכירים בשם הזרים חנויות ומועדונים תמורת תשלום. כשהמשטרה באה לבדוק את רישיון העסק, הכול כשר למהדרין, כי הבעלים לכאורה ישראלי. אלא שהתושבים של אותן שכונות לא אוהבים את ההתפתחות הזאת. בקיצור – יש אזרחים ישראלים שעושים כסף טוב ממבקשי המקלט.

לא רוצים את הזרים בשכונות של פתח תקווה. בגלל שהם שחורים, מפני שהם מוסלמים, כי הם אחרים. אבל אם מקלפים לרגע את קליפת הפוליטיקלי קורקט, ומקשיבים לאלו מהתושבים שלא רק קוראים קריאות גזעניות, אפשר לראות את התמונה מנקודת הראות שלהם. הם מפסידים. הם רואים את עצמם נפגעים מהפלישה לשכונות שלהם. ערך הדירות שלהם יורד. על כל תושב שעוזב, ויש רבים כאלה, מגיעים עוד 10 סודנים או אריתראים לדירה שלו, וערך הדירה יורד עוד יותר. בעלי העסקים באזור, שהיה פעם הלב הפועם של העיר, מפסידים – כי אנשים חוששים לצאת בערב. בתי קפה ומסעדות שהיו פתוחים עד חצות נסגרים עכשיו כבר בשבע או בשמונה. הפחד מנצח. בעל פיצריה במרכז העיר אמר לי בכאב -סבא שלי ברח מאוקראינה. אם אנשים טובים שפגש בדרך לא היו עוזרים לו הוא לא היה שורד. אני חושב שאנחנו, כיהודים, צריכים לעזור לאנשים האלה. אני רוצה לעזור להם, אבל תראה – אין לקוחות, אנשים לא באים. אני מרגיש כמו בהארלם. אני מפסיד המון כסף בגללם, והילדים שלהם שמסתובבים שעות בלי השגחה, הורסים לי את השולחנות והכיסאות שבחוץ, עושים לי נזק של ממש.

ויש את עניין הגנים – מדינת ישראל קבעה שחובה לקבל את ילדי הזרים לגנים. יש גני ילדים שבהם ההורים סרבו לקבל ילדי פליטים. גזענות נטו. אז עיריית פתח תקווה החליטה לפתוח גן מיוחד להם. אלא שבשביל גן צריך מקום, מבנה. איפה מקימים גן? קרוב למקום שבו גרים גרים הזרים, מה שרק הגביר את התרעומת. "שנים אנחנו מחכים למתנ"ס לילדים שלנו", אומרים פעילי השכונות, "אין לנו מתנ"ס, אין לנו גני שעשועים, אין לנו מדרכות מסודרות, אבל במקום לקבל את זה אנחנו מקבלים גני ילדים לעובדים זרים שרק ימשכו עוד כמותם לשכונה". הם כועסים שאת הגנים לא בונים בשכונות החדשות, החזקות כלכלית, אלא אצלם. הם מרגישים שדופקים אותם שוב, שהמעט שעושים למען הזרים נעשה על גב השכבות החלשות ביותר ממילא. בעירייה מאשימים את המדינה שזורקת את כל העניין על הרשויות המקומיות. זהו מסלול מעגלי שבו פחד ושנאה מלבים את האווירה הטעונה ממילא.

באווירה הזאת יצא בביקיר עם שותפו לדירה ביום ראשון 13.11.16 בערב. הם התחילו בבית קפה של זרים. פתח תקווה של 2016 היא כמו יוהנסבורג של שנות החמישים. יש מקומות ללבנים ומקומות לשחורים. מבית הקפה הם המשיכו לכיכר המייסדים לשתות בירה. "בסודן לא היינו שותים", אמר פייסל, פליט מדרפור, "רק פה בישראל התחילו אנשים לשתות".  בכיכר המייסדים נפרד השותף מבביקיר וחזר לדירה. בשתיים בלילה קיבלו במד"א קריאה על אדם ששוכב מחוסר הכרה מול העיריה. זה היה בביקיר. הוא היה במצב אנוש, עם פגיעות ראש קשות. הדו"ח של הפראמדיק מציין גם שנדף ממנו ריח חזק של אלכוהול. העדויות מספרות שהטריד בנות. לא ברור מה הייתה מהות ה"הטרדה". האם אמר משהו, שלח ידיים, או שהן רק הוטרדו מנוכחותו של גבר שחור לידן. השורה התחתונה כואבת. בביקיר הוכה באכזריות. שמונה ימים שכב בבית החולים במצב של מוות מוחי עד שמת.

מצלמות אבטחה קלטו את הזוועה. מי שראה את הסרטון מספר שמדובר באכזריות לשמה, ששני התוקפים שבו והיכו את בביקיר מספר פעמים, במשך יותר משעה. שוב ושוב הם חזרו אליו. המשטרה עצרה קטין שנראה בתמונות, ואחרי מספר ימים של חיפושים גם את דניס ברשיבץ בן 19. השניים טוענים (באמצעות עורכי דינם אבי כהן ואיתי רוזין) שלא התכוונו להרוג את בביקיר, שכשעזבו אותו הוא עדיין הלך על רגליו. המשטרה והפרקליטות, אחרי התלבטויות רבות, החליטו להגיש נגד השניים כתב אישום על הריגה ולא על רצח.

יש בישראל כיום כ- 40,000 כמו בביקיר, מבקשי מקלט. רובם שוהים כאן כבר כעשר שנים. מאז הקמת הגדר בגבול מצרים, לא מצטרפים כמעט אליהם חדשים. ארבעים אלף איש שמדינת ישראל לא יודעת מה לעשות איתם. לא לבלוע ולא להקיא. אנשים שצריכים להתייצב כל חודש-חודשיים להארכת אשרת השהייה, שבה כתוב שאסור להם לעבוד כאן. אנשים שכיום חוששים ללכת ברחוב בפתח תקווה, כי יש אנשים שפוחדים מהם. כל עוד לא יקבלו כאן החלטות אמיצות שיאפשרו לאנשים האלה לחיות יותר בכבוד, המצב רק ימשיך להידרדר. זו מציאות של שחורים ולבנים שבה שום דבר לא שחור-לבן.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1221481

רגע אחרי הלהבות

fire.jpg

צילום: דוברות המשטרה

הדרך לרוממה היתה חסומה. אי אפשר לעבור הסבירו השוטרים, עדיין נלחמים שם באש. כשהגענו לשכונה, בדרך עוקפת, המלחמה לכאורה הסתיימה. הלהבות כבר כובו, או יותר נכון רובן כובו. הכבאים מנעו מהאש שעלתה מהואדי לפלוש לשכונה, להיכנס לרחובות, אבל המחיר היה כבד – בתים שלמים נשרפו, מכוניות הוצתו. הקרב בין האדם והאש הוא בעצם מלחמה ללא מנצחים.

היינו שם עם האנשים בדקות הראשונות אחרי שהכול נגמר. חושך מוחלט, כיוון שהחשמל נותק. אי אפשר לראות את קצה היד. האוויר היה דחוס, מלא עשן. בכל פינה אפשר היה להבחין בגחלים אדומות, שהרוח משחקת בהן, מלבה ומציתה את מחדש. הסתובבנו בין האנשים – הכבאים שעדיין נלחמו בכל גחל ובכל להבה שהרוח הנפיחה בהן חיים ואנשי חברת החשמל שניתקו את הכבלים החשופים שנפלו על הכביש. פגשנו עובדי קבלן שהלילה הזה היה בשבילם הזדמנות להרוויח עוד קצת. הם הוזעקו לשמור על בית אבות שדייריו פונו מבעוד מועד, משל היינו מדינת עולם שלישי שהביזה היא שגרה בה. לשמחתנו, עסקי הביזה היו חלשים באותו ערב. השומרים התרכזו בעיקר בטלפונים הניידים.

והיו התושבים. אזרחים שבמשך יום שלם רק ראו בטלוויזיה את השכונה עולה בלהבות ולא ידעו אם הבית שלהם שלם, אם הרכב עדיין חונה תחתיו, ואם הכלב או החתול שהשאירו בבית כשהלכו לעבודה שרדו את התופת, את העשן המחניק. התושבים האלה מצאו את דרכם חזרה לשכונה, למרות החסימות. חלקם נשמו לרווחה כשראו את הבית, אחרים גילו שכל זכרונות ילדותם מעלים עשן. לצד כל אלה פגשנו כמה דמויות מיוחדות. אנשים שהם עצמם לא ידעו אם הם אמיצים או חסרי אחריות, מתי המעט שהחליטו לא להתפנות, לא לעזוב. להישאר בתוך האש והלהבות ולהילחם על הבית.

ככתב, אלו רגעים מיוחדים. להיות שם עם המצלמה, ולמרות החושך והעשן, לתעד, ללוות בני אדם, ולספר את הסיפור שלהם.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1220532

לצלוח את הים הנעלם

"מה???? איך אפשר לשחות בים המלח?????". זו הייתה התגובה האופיינית כשסיפרתי שאני נוסע לצלם את הצליחה הראשונה בהיסטוריה של האגם הנמוך בעולם. לכל ישראלי יש את טראומת הילדות של הכניסה הראשונה לים המלח – אתה רואה מים כחולים ויפים, ומזנק פנימה. המגע חם, שמנוני, כמו לטבול באמבטיה של שמן מנוע מחומם. ואז מגיע המלח. טיפה לעיניים – וצרחה באוויר. שורף. כואב. ואם לילדון הייתה איזו שריטה או פצע פתוח (ואין ילד שאין לו פצע כלשהו), הרי שצריבה מפלחת את הנשמה. ספרינט החוצה, חיפוש אחרי ברז מים מתוקים להתקלח, וזהו. הילד גמר עם ים המלח. ים המלח זו אטרקציה לתיירים, מקום להצטלם בו חמש דקות צף על המים, או להימרח בבוץ, אבל לא לשחות. בטח לא 16 קילומטרים.

250px-Dead_sea.jpg

16 קילומטרים זו שחיה מרתונית שרק מעטים מסוגלים לבצע, על אחת כמה וכמה בתנאי ים המלח. אז איך עושים את זה? ולמה? נתחיל באיך – זו שחיה מסוכנת, ממש סכנת מוות. לגימה ממי ים המלח עלולה לגרום לספאזם בקנה הנשימה ולחנק. לכן, השחיינים חבשו מסיכה מיוחדת, שאוטמת את כל הפנים, קצת כמו מסיכת אב"כ, אליה מחובר שנורקל עם שסתום שמונע כניסת מים. חלקם התלוננו על קושי לנשום. המסיכה הגבילה, או לפחות יצרה תחושה, של הגבלת הנשימה. חוץ מזה, האטימה לא מושלמת. מים בכל זאת חודרים פנימה. "מסלול הזוועה", כינה זאת ארז, אחד השחיינים. "אתה מרגיש את הטיפה חודרת, ואז היא יורדת לאט לאט במורד הפנים, על גשר האף, ואתה לא יודע לאיזו עין היא תחדור….". על סירות הליווי היו מרססים עם מים מתוקים, ובכל פעם שמישהו הרים יד למצוקה – סירה זינקה אליו וריססה לו את הפנים במים מתוקים. זה היה הרגע שבו הביטוי "מים מתוקים" היה מובן מתמיד.

בכל 30 דקות עצרו השחיינים להפסקה לשתיה ולאוכל. הגוף מאבד הרבה יותר נוזלים בתנאים הלא הגיוניים האלה. גם השחיה קשה משחייה רגילה. אמנם המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "איזה כיף, לא צריך להתאמץ כדי לצוף", אבל המנח של הגוף על המים שונה, הרגליים גבוהות יותר, את הראש צריך להוציא כלפי מעלה ולא הצידה – כך שנוצר לחץ על הגב. המים גם דחוסים וכבדים יותר ממי ים, לכן צריך להשקיע יותר מאמץ בגריפה, והמלח חודר לכל פינה – למסיכה, לבגדים, לנשימה, בקיצור – סיוט.

אז למה לשחות את הסיוט הזה? צליחת ים המלח נולדה בכלל בקפריסין, כלומר כשהקבוצה של 6 ישראלים ששברו את שיא גינס בשחייה במים פתוחים מקפריסין לישראל שבו לארץ. הם חיפשו את האתגר הבא שלהם, וכשאודי אראל, אחד מחברי הקבוצה, ירד יום אחד את הירידות בדרך סדום, היה ברור לו מה יהיה אותו אתגר. "אני תוצר של ים המלח", הוא סיפר בחיוך, "ההורים שלי גרו כאן, ואבא שלי השיט צי של עשרות דוברות על המים האלה לפני קום המדינה. פעם היו מעבירים את המלח מהמפעלים בדוברות צפונה". אבא של אודי הוא מפקד חיל הים לשעבר, האלוף שלמה אראל. גם המטרה של המשחה הייתה ברורה לאודי מיד. לעורר מודעות עולמית למצבו העגום של הים. מפלס ים המלח מאבד 1.2 מטר בשנה. חלקו הדרומי כבר לא קיים למעשה. השנים הקרובות הן הזדמנות אחרונה להציל את אוצר הטבע הזה, המקום הנמוך בעולם.

אודי הכין טבלה של יתרונות וחסרונות למשחה כזה, ושלח לחברים לקבוצה. בצד של היתרונות היה רק סעיף אחד – אין כרישים ומדוזות. רשימת החסרונות לעומת זאת הייתה ארוכה מאד. למרות זאת, לא היה קשה לשכנע. אלו אנשים שנולדו לנצח אתגרים בלתי אפשריים. שנה וחצי הם התכוננו. עשו משחי נסיון, תרגלו את המסכה ואת טכניקת השחייה. בנוסף, הם חברו למועצה האזורית תמר ולארגון אקופיס שסייעו בארגון ותיאום המשחה, וגם – קראו לשחייני מרתון מכל העולם להצטרף אליהם, או בקיצור – חיפשו עוד כמה אנשים עם שריטה…. מתברר שלא חסרים כאלה.

לקימברלי מניו זילנד כמעט כרתו את הרגל בגלל מחלה. כשהחלימה החלה לשחות. בגדול. היא אחד מ- 6 אנשים היחידים בעולם ששחו את כל שבעת אתגרי המים הפתוחים הקשים בתבל, והאשה הראשונה ששחתה את 30 הקילומטרים מאיי פאראלון למפרץ סן פרנסיסקו במים שורצים כרישים לבנים ומדוזות ענקיות. את השמחה הזה סיימה בבית חולים, בגלל הצריבות מהמדוזות. ג'קי קובל הבריטית בת ה- 62 מחזיקה בשיא מיוחד במינו – היא חצתה את המים הקפואים והסוערים של תעלת למאנש בזמן האיטי ביותר, כמעט 29 שעות. היא הסתבכה בזרמים קשים שהסיטו אותה מהנתיב. רוב הצולחים מתיאשים בשלב הזה ופורשים לספינת הליווי, אבל לא טיפוס כמו ג'קי. והגיעו גם ה- mad swimmers. קבוצה של שחיינים דרום אפריקנים ששוחים במקומות הזויים למטרות צדקה. האתגר הראשון שלהם, לפני כמה שנים, היה לשבור את השיא לשחייה במקום הגבוה ביותר בעולם. הם טיפסו שמונה ימים על הרי האנדים כדי להיכנס לאגם בגובה 6,000 מטר. הטמפרטורה הייתה מינוס מעלה. לשחות במקום הנמוך בעולם היה ממש מתבקש לפי ההגיון שלהם.

עשרים ושמונה שחיינים עשו השבוע היסטוריה. כבשו עוד פסגה, עמק במקרה הזה, שהאדם טרם כבש. אלא שהאדם הוא גם זה שמחריב את אותה פסגה. הים הולך ונעלם, אבל לא מדובר בגזירה משמיים, עוד אפשר לעשות משהו. ישראל עברה לשימוש במים מותפלים. אפשר וצריך להתפיל קצת יותר, ולהזרים ממי הכנרת לירדן הדרומי ומשם לים המלח. אפשר וצריך שמפעלי ים המלח, שמרווחיים מן המשאב של כולם, יתרמו על מנת לממן את שיקומו. איש לא מדבר על החזרת המפלס לרמתו לפני 30 שנה, זה כבר לא יקרה כנראה, אלא רק לשמור על הקיים. אחרת, המשחה הבא שיהיה בים המלח לא יהיה מרתון, מקסימום ספרינט….

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1219426&sid=126

המלחמה על גבול השלום

השם של שלוחת דאעש בסיני קצת מצחיק בשנייה הראשונה. "מחוז סיני". כאילו מדובר באיזו קופת חולים, או איזה ארגון מסודר שחבריו מסתובבים עם תעודת חבר מהוגנת בכיס. בפועל, שום דבר לא מעלה חיוך כשמדובר בארגון הזה. דאעש סיני נולד לפני כשנתיים, כשארגון טרור מקומי, "אנצאר בית אל-מקדס" נשבע אמונים למדינה האסלאמית. כ- 500 חיילים וקצינים של צבא מצרים נהרגו מאז בפיגועים שביצע דאעש סיני או בקרבות מול לוחמי הארגון. זהו מספר בלתי נתפס כמעט של אבדות לכוח סדיר מול לוחמי גרילה, אבל הוא מעיד על כוחו ועוצמתו של הארגון בחצי האי סיני. מאידך, חצי האי סיני הוא כר טבעי לארגון כמו המדינה האסלאמית. זהו אזור שמיושב בעיקר בשבטים בדואים שלהם היסטוריה רבת שנים של מרד בשלטון המרכזי והסתמכות על הברחות ופשע כדרך חיים. השילוב הקטלני של המהפכה במצרים, שרופפה את השלטון המרכזי במדינה, עליית האחים המוסלמים והדחתם, וכמובן -הקמת הח'ליפות החדשה, ארגון המדינה האסלאמית, רק נתנו דרור לכוחות הפועלים ממילא בחצי האי להגביר את כוחם.

למדינת ישראל יש כ- 400 קילומטר של גבול עם מצרים בחצי האי סיני. 400 ק"מ שגובלים עכשיו בכאוס ותוהו בבוהו. לא צריך להפליג בדמיון כדי להבין את גודל האיום. ב- 2010 ל 2012 ביצעו כוחות הג'יהאד העולמי מספר פיגועים נגד ישראל. באוגוסט 2011 נהרגו 8 ישראלים בפיגוע באוטובוס בכביש. שנה בדיוק אחר כך, באוגוסט 2012 בוצע נסיון חדירה דרך מעבר ניצנה באמצעות נגמ"ש שנגנב מהצבא המצרי, והיו מספר אירועים של ירי רקטות לעבר אילת – כל אלו, עוד לפני שדאעש נכנס לתמונה. מאז האיום רק גדל. תרחיש האיום הוא של ניסיון חדירה לישוב על הגבול וחטיפת בני ערובה, או לחילופין חטיפת חייל או תקיפה של מוצב צה"לי. כאמור, לא צריך לדמיין יותר מדי, או להפעיל מודיעין מתוחכם. אלו בדיוק הפעולות שנוקט הארגון נגד צבא מצרים. הוא גם מקפיד לתעד ולהעלות ליוטיוב את ההתקפות.

הצטרפתי השבוע ללוחמי יחידת המסתערבים של מג"ב שהוצבו בהחלטה של מערכת הביטחון בגבול. הקילומטרים הצחיחים שלאורך הגדר אינם "מקומם הטבעי", אין שם יישוב להסתערב בו. הם שם כי ברור היה שחייבים כוח עילית המתמחה בלוחמת נגד טרור סמוך ליישובים ולמעבר ניצנה, או כפי שהגדיר זאת מפקד היחידה, סנ"צ ר' – "אנחנו צריכים להגיע לאירוע תוך 10 דקות, אחרת, אין לנו מה לחפש שם". לכן הם שם, במגורים זמניים, פועלים ממתקנים מאולתרים. זו יחידה של מקצוענים. חצי מהם אנשי קבע, המחצית השניה לוחמים סדירים. סנ"צ ר', מפקד היחידה, מסיים השבוע את תפקידו אחרי שנתיים וחצי. בדיוק בשבוע שנכנס לתפקיד, נולדה לו בת. "אני לא מצליח ליהנות ממנה כפי שאני רוצה", אמר לי, "אבל זו העבודה". אצל החבר'ה האלה הביטוי "לילות כימים" הוא פשוטו כמשמעו.

הם עובדים קשה, למרות שלשמחת כולם, דאעש לא הפנה את נשקו לעבר ישראל, לפחות בינתיים. הם מתכוננים במרץ ליום שזה יקרה, אבל בינתיים יש להם תעסוקה אחרת – קשה ומסוכנת לא פחות. מדינת ישראל בנתה גדר בעלות של מילארדי דולרים על הגבול עם מצרים. הגדר אמנם עצרה את הברחות בני האדם והגעת הפליטים, אבל לא עצרה את המבריחים הבדואים הפועלים מסיני. הברחות הסמים והנשק נמשכות, והגדר רק גרמה להם להיות מסוכנים יותר. ההברחות מתבצעות עכשיו תוך כדי ירי באש חיה. בעיקר על הצבא המצרי המוצב לאורך הגבול, אבל גם על הצבא הישראלי האורב להם. צריך לצפות בסרטונים מן ההיתקלויות באש המופיעים בכתבה כדי להבין עד כמה המצב אלים ומסוכן – שדה קרב של ממש. זו מציאות של קרבות הרחוקה מאד מעין הציבור הישראלי.

שתי נקודות מעניינות שעלו מתוך השיחות עם לוחמי היחידה. האחת – היחסים עם הצבא המצרי. ככלל, זו יחידה סודית שפועלת בחתימה נמוכה, כך שהם מחפשים מינימום של מגע עם המצרים. רק לפעמים, כשהם גלויים ליד הגדר, יש חילופי צעקות. אבל כשיש התקלות עם מבריחים, וחשוב לזכור, המבריחים מכוונים את האש בעיקר נגד הצבא המצרי, חיילי הימ"ס מוצאים את עצמם בסיטואציה מורכבת. המבריחים יורים לכל עבר, כך גם החיילים המצרים. הוראות פתיחה באש מעולם לא היו הצד החזק של הצבא המצרי. חיילי הימ"ס צריכים גם להגן על חייהם וגם להיזהר לא לפגוע בחיילי צבא מצרים, כדי שלא תיווצר תקרית דיפלומטית. שיתוף הפעולה בגזרה הזאת חשוב מאד. החשש והמתח בגבול הם תמידיים, ונותנים את אותותיהם בכולם. לראיה – הירי של הכוח המצרי לעבר עובדי משרד הביטחון ממנו נהרג נימר אבו עמאר בן 15 (ירי שקרה ביום שבו צילמנו את הכתבה). לפי התחקיר, הכוח המצרי היה חדש, לא עודכן על העבודות בגדר, וחשד בנער שהלך לתוך השטח המצרי שהוא מבריח.

הנקודה השניה – היחידה משמרת גם את יכולת ההסתערבות המבצעית שלה. המבריחים ברובם מן הפזורה הבדואית, וכדי לפעול בתוך הישובים הבדואים ולתפוס אותם הלוחמים נוקטים בשיטות מסוערבות (סרטונים מפעילות מבצעית בכתבה). בין הלוחמים המשתתפים בפעולות מעין אלו גם חיילים בדואים. קל להם להסתוות בשטח, אבל הדילמה לא פשוטה. גם שיטות הפעולה נגזרות מן הפעולות הננקטות נגד מחבלים בשטחים, אלא שכאן מדובר בישוב ישראלי, שתושביו אזרחים וחלקם אף משרתים בכוחות הביטחון. "היינו מוותרים על כך אם יכולנו", אומר סגן ניצב ר', "אבל זו הדרך היחידה להגיע אל המבריחים האלה, ובסופו של דבר אנחנו גם שוטרים. גם חיילים המבצעים פעולות כאלה, וגם שוטרים שיש להם סמכויות לעצור אזרחים".

אבל מעל כול הדילמות מרחף איום דאעש. יש קשר ישיר בין המלחמה בהברחות והחשש מפיגוע מעשה המדינה האסלאמית. הפלטפורמה המשמשת את המבריחים, השיטות והידע,יכולים בקלות לשמש גם את דאעש. בסופו של דבר, מדובר מאותם שבטים מצידו השני של הגדר ששיתוף פעולה ביניהם הוא מעשה יום יומי. סנ"צ ר' בטוח שפיגוע כזה הוא רק עניין של זמן. זמן והחלטה של אנשי דאעש. ועוד הערה קטנה – כדאי לזכור שכל המתואר כאן – מתרחש בגבול של שלום…

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1216026&sid=126

הפלישה הסינית

אפשר להסביר את כל הסיפור עם טלפון נייד. פעם, לא כל כך מזמן – רק לפני שנתיים, כשהיית אומר למישהו שקנית סלולרי סיני – הוא היה מביט בך בזלזול. צעצוע זול, חיקוי עלוב שסביר להניח שיתקלקל תוך חודשיים. היום התגובה שונה. אומרים וואו, שמעתי שיש דגמים סינים ממש טובים, זולים יותר אבל איכותיים, אפילו כבר לא כל כך זול. זה בדיוק השינוי שסין רוצה לעבור. לא להיות יותר רק אומת ה- made in Chaina, מקום ייצור המוני של צעצועים מפלסטיק בשקל, החצר האחורית של העולם. מילת המפתח היום בסין היא חדשנות. הסינים רוצים את הטכנולוגי והחדיש. לקנות – והרבה. המשימה הלאומית הסינית היא שופינג של חדשנות, ואיפה איפשר לקנות חדשנות – בישראל.

צריך לשים את העניינים בפרופרוציות. לא מדובר בנהירה סינית אדירה לארץ הקודש. הסינים לא העלו את ישראל על ראש שמחתם. המיליונרים החדשים של סין שולחים את זרועותיהם לעבר כל העולם ומחפשים מה לקנות, ומבין הזרועות הללו, חצי אצבע נשלחת לכיוון ישראל. אלא שחצי אצבע סינית היא זרוע של שווארצנגר בימיו הטובים בסטנדרטים שלנו. "קצת" בסינית משמעו "המון" בעברית, ולכן אנחנו רואים בשנתיים האחרונות אלפי אנשי עסקים סיניים שמגיעים לכאן. את תנובה כבר קנו, גם את הפועל תל אביב, אבל העניין העיקרי של הסינים הוא בסטארט אפים, בדגש על רפואה, טכנולוגיה פיננסית (פינטק) וטכנולגיה חקלאית (אגריטק). זה כבר הפך לחלק מהשגרה – בארץ מתקיימים כנסים שמטרתם להפגיש בין משקיעים סיניים לחברות ישראליות, בעיקר סטארט אפים. שוב, המסה הסינית משחקת תפקיד – לכנס כזה מגיעים מאות ואלפי משקיעים. ההערכה היא שמדובר בעסקים בהיקף של מיליארדי דולרים. מי שלא חלק מקהילת העסקים או ההיי טק לא מכיר את הכנסים הללו, לכן הכנס של אינפיניטי היה בשבילי הזדמנות להראות את מאחורי הקלעים של העולם הזה – איך מתרחשות העסקאות, מה מחפשים, איך מציגים את עצמך – בעצם, איך מתחילים לגלגל עסקה של עשרות מיליוני דולרים.

באופן מפתיע, כל מי שמעורב בעסקים עם סינים, ציין שיש דמיון רב בין הישראלים לסינים. שבשונה מעסקים עם האמריקנים או האירופאים יש בסינים מין ישירות משולבת עם נטיה לעגל פינות – תכונות מוכרות ודי אהובות על ישראלים. ולמרות זאת, בעבור החברות הישראליות הפניה מזרחה לא פשוטה. אמנם הפוטנציאל בשמיים – 1.4 מיליארד סינים, שוק אינסופי, משקיעים עם כיסים עמוקים, אבל…. רשימת האבלים ארוכה. השפה, הבדלי תרבות, אפילו העלות כבר לא זולה. סין כאמור, היא כבר לא החצר האחרוית של העולם, ומי שרוצה לפתוח סניף בביג'ינג או שנחאי צריך לשלם לעובדים המקומייים, והעלות מתברר כבר דומה לזו של עובדים ישראלים, אם לא יותר.

אבל מעל כל העניינים הללו, תלויה הכוכבית שמרחפת מעל סין עצמה. המעצמה מן המזרח מתנהלת אחרת. בסין אין פייסבוק וטוויטר, וגוגל פועלת חלקית בלבד. זכויות אדם וחופש דיבור הן מילות גנאי בסין, לכן השלטונות הסיניים רואים באתרים הללו איום על המשטר.  כיום, מערך השיווק של כל חברה כמעט בנוי על המדיה החברתית, ובאין טוויטר ופייסבוק צריך לעבור לאתרים מקבילים סינים. מסובך מאד. רבות מהחברות הישראליות גם פועלות על תשתית של גוגל. אבל אם מוציאים email לכל עובדי החברה ב gmail הוא לא יגיע לעובדים בסין. שוב – צריך לעבוד עם מקבילות סיניות, צריך לבנות מערך מחשוב חלופי כדי להתחבר לסין. אבל החשש הגדול הוא השלטונות. בסין הכול קורה מהר. הצמיחה מהירה אבל גם קצב השינוי הקבלת ההחלטות. ברגע אחד מישהו בכיר בשלטון יכול להחליט שהוא לא אוהב איזו חברה או מיזם ולחסום אותו – כפי שעשו לטוויטר ופייסבוק. גם לעסקים קטנים יותר ההתנהלות בסין רצופה סיכונים. די שבכיר במפלגה באיזה מחוז נידח יהיה נגד הפרויקט, והוא יימחק בין רגע. זה יכול לקרות גם אחרי כמה שנים של פעילות באותו מחוז, ואז הכול ירד לטימיון.

אבל כרגע לישראלים, הסיכוי קורץ יותר מן הסיכון. עקבנו אחרי שתי חברות – etoro רשת חברתית להשקעות הגדולה בעולם שלפני שנה וחצי נקנתה על ידי חברת ענק סינית ומאז שינתה כיוון מהמערב למזרח, ו Flying SpArk – סטארט אפ שמנסה להיכנס לשוק הסיני עם המוצר שלו – מזון תעשייתי מחרקים, מהזבוב הים תיכוני למען הדיוק. בעוד 20 שנה, כשיאזל המזון מעל כדור הארץ, הם אומרים, כולנו נאכל את השניצלים שלהם. היחסים הכלכלים עם סין הם נושא רציני וחשוב, אבל ניסיתי להסתכל עליהם גם עם חיוך.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1214184&sid=126

מכסחי ההאקרים

ט' עבר התקף לב. הוא הובהל לבית החולים שם עבר צינתור. ט' הוא בעל חברת מחשבים, העוסקת במחשוב מערכות גדולות. "הדבר הכי חשוב בעסק שלנו הוא השירות", הוא אומר, ומתגאה בכך שהוא עומד לרשות לקוחותיו 24 שעות ביממה. לכן, בזמן שהוכנס לצינתור, הוא נתן את הטלפון שלו לאחד מעובדיו, שללקוחות תהיה כתובת, שלא ידעו שיש בעיה כלשהי. זו גם הסיבה שט' לא סיפר על התקף הלב לאיש, מלבד משפחתו וכמה חברים קרובים. אבל למחרת ההתקף ט' קיבל תוך שעה שתי שיחות טלפון משתי חברות שונות המציעות שירותים רפואיים עד הבית. הוא נבהל. נבהל וכעס. ברור היה לו שמישהו בבית החולים מסר את הפרטים שלו. כאיש מחשבים, ברור היה לו שיש דליפה מתוך המערכת של בית החולים, שעכשיו הפרטים האישיים שלו חשופים. שיש אפילו סיכוי, שאם מישהו עושה חיפוש על שמו בגוגל, הוא ימצא את שמו ברשימת האנשים שעברו אירוע לב. "אני גם כך מבוגר יחסית בתחום המחשבים. אני מבטיח ללקוחות שלי 7 שנים של שירות. זו עלולה להיות מכת מוות לחברה שלי".

ט' הפך לשורה במאגר מידע, מה שקרה לו קורה לכל אחד מאיתנו, אלא שברוב המקרים אנחנו לא שמים לב. נכון, כשאנחנו עושים חיפוש בגוגל על "יוון" למשל, אנחנו מוצפים בפרסומות על מלונות ומכוניות להשכרה, אבל זהו סוג של הסכם – מיילים חינם תמורת פרסומות מוכוונות ומפולחות. בעייתי, במיוחד שפייסבוק ודומיהם כנראה גם מצוטטים לנו, אבל עדיין בגבולות הסכם. המקרה של ט', כמו של אופיר, שיום אחרי שנולדו לו תאומים קיבל הודעה על מכירת משאבות הנקה, מטרידה ובעייתית פי כמה. זוהי עבירה פלילית – של גניבת מידע אישי, של חדירה לפרטיות. מכיוון שבעולם הדיגיטלי של היום כולנו משאירים מאחרינו את שביל קליפות הפרטיות האישי שלנו, חייבים לדאוג שהשביל הזה מוגן ומאובטח כל הזמן.

לגוף שאחראי במדינת ישראל על שמירת הפרטיות האישית שלנו קוראים רמו"ט – הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע ששייך למשרד המשפטים. זו רשות עצמאית עם סמכויות חקירה, אכיפה ופיקוח. גוף שקיים כבר כ- 10 שנים אבל רק מעטים מכירים אותו ויודעים שזו הכתובת לעבירות על פגיעה בפרטיות, עבירות שמתרחשות ללא הפסקה סביבנו.

אחד התפקידים המעניינים ברמו"ט הואשל ה"האקרים לבנים", כלומר – פורצים, אבל ברשיון, בחסות החוק. אלו אנשים שתפקידם לנסות לחדור למערכות כדי לבדוק אם ההגנה שלהן תקינה. כדאי לראות בכתבה – לעומר, אחד ההאקרים הלבנים לקח 38 שניות לחדור למאגר מידע שאמור להיות מאובטח ולא חדיר. כשעשינו את אותו ניסוי בשלב התחקיר, ללא מצלמות, לקח לו 12 שניות – ועולם שלם שלא אמור להיות גלוי נחשף – מכון לטיפולי שיניים שיש בו את כל הפרטים האישיים של הלקוחות + צילומי השיניים – מידע קלאסי למרגל שרוצה להחליף זהות או לסוכנות ביון זרה שרוצה לבדוק אם הסוכן שהיא חושדת בו הוא איש "מוסד"…. חניון שכל הפרטים האישיים של יותר מ- 4,000 לקוחותיו (שם, כתובת, אשראי, מספר רכב….) נחשפים, משרד עורכי דין שכל תיקי הלקוחות פרוצים, וזו רק רשימה קצרה. אם ההאקר הלבן חודר בקלות, גם האקר שחור יכול לעשות את זה, ומשם הדרך ל"דארק נט" ולמכירת המידע קצרה מאד. "הרבה פעמים, בחברות קטנות ובינוניות אין מודעות ואין השקעה בנושא אבטחת המידע", אומר עומר, "לוקחים טכנאי מחשבים שמחפפים, עושים חצי עבודה, והמערכת פרוצה לחלוטין". וכדי להדגים את דבריו הוא מראה לי אתר של חברה מוכרת, שלכאורה מוגן היטב. אלא שהטכנאי עשה עבודה כה רשלנית, שעומר פורץ אותה בארבע הקשות על המקלדת. הבטחתי לו שלא אסגיר את הסוד. כך, באחד המקרים הגיע עומר למאגר של עמותה לאימוץ ילדים. יותר מ- 1,000 תיקי אימוץ של ילדים היו גלויים ברשת, רק כי אחד מעובדי העמותה ביקש מהטכנאי שיסדר לו את האפשרות לעבוד מהבית. התוצאה הייתה שבמקום שרק אותו עובד עמותה יוכל לראות את החומרים, הטכנאי עשה שיתוף לכל החומר השמור על השרת של העמותה. התוצאה – ילד יכול להקיש את שמו בגוגל, ולגלות לפתע שהוא מאומץ, ששרותי הרווחה הוציאו אותו מהבית כי אמא שלו היתה נרקומנית או אבא שלו עבריין.

למרות העבודה המאומצת של אנשי רמו"ט, הדאגה לפרטיות בישראל רחוקה מלהיות אידאלית. מדובר בגוף המונה כ- 40 אנשים בלבד, האחראים על אוקיאנוס של מידע בלתי חוקי הזורם לידיים לא נכונות. החוק עליו הם נסמכים, החוק להגנת הפרטיות, נחקק ב- 1981 – כשהאינטרנט היה עוד שמועה, פייסבוק בביצית והדור הבא של המכשירים עוד לפני תכנון. הדור הבא הוא הקטגוריה הנקראת "אינטרנט של חפצים" – כל אותם מכשירים היכולים להתחבר לרשת – מקרר חכם למשל – שמצלם את התכולה ומודיע לך מה חסר לך, ולפעמים יכול גם לבצע הזמנה לבד. פורצים יכולים ללמוד כך אם הבית ריק, חברת ביטוח יכולה לראות שאתה אוכל רק ג'אנק פוד ולהעלות את הפרמיה, שלא לדבר על מרכולים שיכולים להפציץ אותך במוצרים בהתאם לדפוסי הקניה. זה כבר קורה, וזה נשמע נחמד, הסופר יודע מה אתה אוהב ודואג לצרכיך, אבל זו פגיעה בפרטיות שיכולה להיות מסוכנת. משפחה אמריקנית למשל, התחילה לקל תלושים לקניית מזון לתינוקות ומוצרי תינוקות. האבא התקשר זועם לסופרמרקט – שאין להם אף תינוק במשפחה. הילדים גדלו. בסופר התעקשו – דפוסי הקניה שלהם השתנו לאחרונה ומתאימים לנשים בהריון. האבא השתולל – אשתי, הוא אמר, כבר לא יכולה ללדת, והבת שלי רק בת 15. סוף הסיפור, שהילדה בת ה- 15 נכנסה להריון, והאלגוריתם של הסופר זיהה את השינוי בדפוסי הצריכה. סיפור אמיתי לחלוטין.

ועוד מילה לגבי ישראל. בשבועות הקרובים אמור שר הפנים, אריה דרעי, להחליט לגבי המאגר הביומטרי, שבו אמורים להיות מרוכזים כל הנתונים של אזרחי ישראל. שאלתי את ראש רמו"ט עו"ד אלון בכר, האיש שמופקד על שמירת הפרטיות במדינת ישראל לדעתו. הוא נתן תשובה ארוכה ומפורטת, שהשורה התחתונה שלה – כל מאגר סופו להיפרץ. אסור שהמאגר הביומטרי יכיל את טביעות האצבעות שלנו. ימים יגידו.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1213450

בנימין נתניהו – תמונת מצב

המשכורת הממוצעת לשכיר באור עקיבא היא כ- 7,700 שקלים בחודש. 40% מבני המקום משתכרים משכורת מינימום. כשחוצים את כביש החוף ועוברים לקיסריה המספרים משתנים. המשכורת הממוצעת לשכיר שם גדולה ביותר מפי 2 – 16,600 שקלים, ואם חושבים על כך – רבים מהתושבים שם לא שכירים, ומשכורתם גבוהה פי כמה.

נסענו אל אור עקיבא וקיסריה כדי לשאול על השכן – בנימין נתניהו, לכבוד פרויקט אנשי השנה של ערוץ 10. לכאורה, הדברים היו כתובים מראש. בקיסריה הצביעו לחבר מהשכונה 23%. יותר מ- 60% הצביעו שמאלה מהליכוד, כלומר ליש עתיד, המחנה הציוני ומרצ. ביבי לא להיט בשכונה של עצמו. באור עקיבא לעומת זאת, כמעט כל אדם שני הצביע לליכוד – 47%. שאר הקולות הלכו יותר ימינה מאשר שמאלה.

זהו כמובן מדגם רחוב לא מחייב, אבל דיברנו עם הרבה אנשים, הרבה יותר משרואים בכתבה. אם צריך לתמצת את התוצאות לכמה משפטים – אז בקיסריה עדיין לא אוהבים את נתניהו. עדיין לא אוהבים. בעיקר על רקע מדיני – התמיכה בהתנחלויות וההתנהלות מול האמריקנים. אם זאת, בין הטניס לגולף שמענו גם טון מפויס יותר כלפיו. לא בגלל אהבת בנימין – יותר כי לא רואים אלטרנטיבה באופק. לא שמענו על פרשות הבית, מני נפתלי, שרה או עסקת הגז. בעיקר דיברו על שטחים ושלום.

באור עקיבא מצאנו בעיקר אכזבה. אמנם היו מי שבשבילם "ביבי מלך ישראל" בכל מצב, ורק אנחנו, התקשורת הרעה מחפשת את רעתו, אבל הם היו מיעוט. באור עקיבא לא דיברו איתנו כמעט על עסקת הגז, איראן, הנאום בקונגרס או המו"מ שלא קיים מול הפלסטינים, אלא בעיקר על אכזבה. הטיעונים היו כלכליים. מאוכזבים מהמדינה, וראש הממשלה הוא המדינה. אין דיור, אין תמיכה, לעיר יש פוטנציאל אבל הוא לא ממומש. רבים מהמשפטים התחילו ב – "הצבעתי לו אבל….", או "אני ליכודניק מהבית, אבל…". הגישה הזאת בלטה במיוחד אצל הצעירים. פה לא שמענו במפורש על החקירות או על מני נפתלי, אבל בין השורות הדברים נאמרו – הוא דואג יותר לביתו מאשר לאזרחים.

לא שאלנו מה יצביעו בבחירות הבאות. הן עוד רחוקות – ובמדינת ישראל תמיד יכול להפציע איזה גנרל או איזה גרבוז, יכולה חלילה לפרוץ מלחמה או פיגוע. לך תדע. זו תמונת מצב – מה חושבים השכנים ליד הבית על ראש הממשלה ערב ראש השנה. שנה טובה לכולם.

לצפיה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1212584

על גבול דאעש

1. דאעש

ישבתי עם הסבא בבית קפה באנטקיה. איש לא צעיר ששיער שיבה מעטר את ראשו. אסור לומר את השם שלו, כי הוא עדיין שם, ושם, מסתובבים הרבה "בוגרי" דאעש, שנשארו נאמנים לארגון גם אם הם מספרים שהם סתם פליטים. ישבנו בבית הקפה, והוא סיפר לי סיפור שספק אם תסריטאי צמרת בהוליווד היה מצליח לכתוב – כיצד הצליח במו ידיו להוציא את בתו, חתנו ושלושת נכדיו ממלתעות המדינה האסלאמית. הם עברו את הגבול לסוריה לפני שנה וחצי. המקרה היחיד עד כה, שבו אב משפחה לקח את אשתו וילדיו לסוריה. בהתחלה לא היה איתם קשר. אחר כך, התחילו להגיע הידיעות, והסבא הבין שאם הוא רוצה לראות אי פעם את הנכדים שלו – זה תלוי רק בו. האמנת שתראה אותם? אני שואל. "לא" הוא עונה.

התיאור ממש לא נתפס: "זה היה מאד קשה. אני לא מאחל לאף אחד להגיע למצב שהגעתי אליו. עבדתי שבועות, יום ולילה. הגעתי למקומות מסוכנים. לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל היה מאד קשה. לחפש. הפכתי את כל העולם. כמעט כל הכפרים בעולם, הפכתי אותם בית- בית, בין השדות, שאלתי את האנשים, הראתי להם תמונות, שאלתי אותם אם הם ראו את הילדים האלה. כולם אמרו לא. היית נשאר בגבול. ישן בחוץ… סבלתי הרבה. עצרו אותי על הגבול. זה מקום שאסור להיות בו. לקחו אותי לחקירות – מה אתה עושה פה? ברוך השם הצלחתי להשיג אותם".

האיש המופלא הזה עשה מסע בלתי יאמן והציל את המשפחה שלו. כלומר – הוא הציל את הנכדים שלו. שלושה ילדים שהיו שנה בלב התופת של סוריה ועיראק, שהבית שלהם פוצץ שניות אחרי שעזבו אותו. בתו וחתנו יבלו שנים בכלא הישראלי. הוא יודע את זה, גם אם לא אומר זאת במפורש, אבל הוא שם בשביל הילדים.

אני יושב מולו וחושב על המפלצת הזאת שנקראת דאעש – מה יש בה שמושך אנשים אליה? הקיצוניות הדתית? האלימות? הזעם הבלתי מרוסן? אני יושב מול אדם אוהב אדם. הוא בעל מקצוע, אחיו היה שוטר, ילדיו רופאים. אנחנו מדברים על חברים משותפים, יהודים וערבים, על הצורך בשלום. הוא אומר לי, בלי להזכיר במפורש את בתו וחתנו, שצעירים בכל העולם צריכים לפעול למען בני אדם ולא לפנות לטרור. למרות הקשיים הרבים שעומדים בפניו – בני משפחה במעצר טורקי והוא לבד בעיר שכוחת אל ומסוכנת – הוא אסיר תודה, וחוזר ואומר את זה – לשגרירות ישראל, לשגרירה אמירה אורן, לטורקים, לאנשים רבים שעזרו לו בארץ. אני יושב מול האיש המיוחד הזה, שגם ברגעים הקשים מצליח להישאר חיובי ואופטימי, ומנסה להבין איך הבת שלו נסעה לשם? איך בני משפחתו הצטרפו לארגון הרצחני וחסר הרחמים הזה? איזה תהליך עוברים? מה קורה בראש של האנשים האלה? מנסה להבין, ולא מצליח. אין הגיון אצל קנאי דת.

2. אנטקיה

אנטקיה נמצאת בחבל הטאי, שבדרום טורקיה, לחופי הים התיכון. ממש מעל סוריה. זהו מחוז ערבי שסופח/נכבש (תלוי את מי שואלים) לטורקיה בתחילת המאה ה- 20. רוב התושבים מדברים ערבית. שומעים יותר ערבית מטורקית, ולא רק בגלל הפליטים הסורים שמציפים את העיר. אפשר היה לחשוב שדווקא באזור דובר ערבית הפליטים ירגישו יותר בבית, אבל באופן מפתיע דווקא ההפך. "אנחנו לא רוצים פליטים פה", אמר לי תושב המקום. "הם מעדיפים ללכת לאזור גזיאנטפ (מחוז סמוך – כ- 3 שעות נסיעה) כיוון ששם יש יותר ארגונים בינלאומיים שמטפלים בהם. פה אנחנו לא רוצים אותם. הם רק צרות. חצי מהם דאעש, למרות שהם מספרים שהם לא כאלה". אגב, בגזיאנטפ מספרים שגם ארגוני הסיוע בקשיים עכשיו. במסגרת מסעות הטיהורים של ארדואן אחרי ניסיון ההפיכה, נעצרו רבים מהפעילים בהם.

הייתי באנטקיה פעם ראשונה לפני כארבע שנים, כשפליטים רק החלו לברוח ממשטר אסאד. העולם אז הוכה בתדהמה למראה כ- 10,000 אנשים נמלטים. דאעש עוד לא נולד, ואיש לא תיאר העשרת האלפים האלה יהיו רק הסנונית הראשונה, ושמיליוני פליטים סורים יציפו את טורקיה, ירדן, לבנון ואירופה. מדהים היה לראות את ההבדל בהתנהלות העיר ב- 4 השנים שחלפו. ארבע שנים של מלחמה לא פוסקת בסוריה, ארגון טרור מהמחרידים שידעה האנושות, פיגועים בטורקיה עצמה וניסיון הפיכה. שרותי הביטחון הטורקים חונקים את העיר. כלומר – החיים מתנהלים בסוג של שגרה, יש חנויות, בתי קפה, מדרחוב נחמד, אבל כל הזמן שוטרים וחיילים מבצעים בדיקות. מי שהתעודות שלו לא תקינות, נלקח מייד למעצר. הם מחפשים פליטים סורים החשודים כאנשי המדינה האסלאמית וכורדים, לא בהכרח הסדר הזה. לחלק מהפליטים אין תעודות מסודרות, מה שדן אותם למעצר מיידי. בתוך העיר יש מתקן קטן יחסית, לפינוי ראשוני של העצורים (שם נמצאת גם המשפחה הישראלית – האב,  האם ושלושת הילדים), ומחוץ לעיר יש מחנה פליטים גדול, שמור היטב. אנטקיה הפכה לעיר משטרה.

כשנסעתי באוטובוס מגזיאנטפ לאנטקיה אפשר היה להרגיש את המתח, מרגע שהתקרבנו לאזור אנטקיה. חיילים עולים על האוטובוס ובודקים תעודות. לפליט סורי שישב מאחרי, בחור בן עשרים פלוס, לא היו תעודות. כלומר, היו לו, אבל לא לשביעות רצון החייל. הוא הורד מהאוטובוס. מבטי חבריו מלווים אותו בתוגה. גם אותי בדקו כל הזמן. זר שמסתובב באזור הזה חשוד כי הוא אירופי שרוצה להצטרף לדאעש, או אחד כזה שכבר היה בסוריה, ועכשיו בדרך הביתה. אלו נחשבים מסוכנים יותר, כי כבר צברו ידע ונסיון בטרור מתובלים בהסתה דתית קיצונית. אני הייתי בדילמה. השוטרים מחפשים את חותמת הכניסה של משטרת הגבולות, שמוכיחה כי נכנסת כדין לטורקיה, ולא הברחת את הגבול מסוריה. החותמת הזאת הייתה אצלי בדרכון הישראלי, וכששוטר או חייל מוצאים אותה הם מרוצים ומניחים לך. מצד שני, להיות ישראלי באזור שורץ סורים, חלקם תומכי דאעש, זה לא רעיון כל כך טוב. לכן, עדיף להראות את הדרכון האירופי שלי. שניה אחרי תום הבדיקה, כשכולם עוד עומדים בשורה עם התעודות, עדיף להיות אירופי בין סורים ולא ישראלי בין סורים. לך תדע מי עומד מימינך או משמאלך. אבל בדרכון האוסטרי אין חותמת של משטרת הגבולות הטורקית. אזרחי האיחוד האירופי נדרשים לוויזה בכניסה לטורקיה, ואילו ישראלים לא, והחייל הלא מחפש את החותמת…. מילכוד לא פשוט.

את ריכוז הסורים הגדול ביותר שלא במחנה המעצר ראיתי בבית החולים. המלווה שלי, פליט סורי בעצמו שחי כבר שנה בעיר, לקח אותי לשם, רק כדי שאקבל את התחושה. הוא מחלב, ורצה שאראה את בני עמו. אתה רואה מאות אנשים, ילדים, נשים, זקנים, יושבים במסדרונות. מחכים. מחכים לטיפול, מחכים שמשהו ישתנה בחיים שלהם. אתה רואה את המבטים בעיניים. את חוסר התקווה. אסור לצלם שם. שוטרים עוצרים את מי שמצלם. אבל בבית החולים הזה אפשר לראות את הזוועה שמעבר לגבול, רק כמה דקות נסיעה, משתקפת על פני האנשים.

לצפייה בכתבה ששודרה בשישי לחצו כאן: http://news.nana10.co.il//Article/?ArticleID=1207677