המסע לפפואה ניו גינאה – החלק השני

ואז עלו דמעות בעיניו. האיש הזקן, בן 85, שרק שניה קודם צחק איתנו, והדגים לנו את "ריקוד האהבה" כמעט בכה. אבא שלו סיפר לו סיפורים. אותם סיפורים ששמע מסבא שלו, ששמע מאביו שלו בזמנו. אלה לא סתם סיפורים לפני השינה – זו מורשת, היסטוריה של שבט שיש לו שפה ייחודית משלו, אבל אין לו כתב. הסיפורים עוברים מדור לדור, לא כמליצה, אלא ממש כך. הם לא כתובים וביום שיפסיקו לספר אותם המילים יתפוגגו באוויר וייעלמו. עכשיו עיניו מלאות דמעות. הבנים שלו כבר לא מעוניינים בסיפורים שלו.

P1090598.JPG

הסולרי והסלולרי – אלו שתי ההמצאות שמשנות את פני החברה השבטית. חברה שהייתה מבודדת, שהקידמה זחלה אליה בעצלתיים. אבל שתי ההמצאות האלו – החשמל הסולארי והטלפון הסלולארי משנות את מציאות – ללא כבלים, ללא אחיזה בקרקע – הן מגיעות ומשנות את המציאות הקיימת. מביאות עולם חדש, אבל גם משכיחות את הישן. בצומת הדרכים הזה נמצאת פפואה ניו גינאה. בין הישן לחדש. הלכנו גולן מ- myheritage (שהייתי אורח שלהם במסע הזה) ואני עם דיוויד, בן 60+ לצייד במעבה הג'ונגל, מרחק שעה הליכה מן הכפר של שבט האאולקה. הנשק היחיד הוא חץ וקשת. דיוויד נשאר ביער ואמר לנו ללכת – איתנו אי אפשר לצוד. אנחנו מסורבלים מדי, ועושים הרבה רעש, בעוד הוא נע יחף ובשקט. בדרך חזרה ליווה אותנו ג'ון , בן 20+. הוא הראה לנו את חלקת היער שבה הוא כורת עצים כדי לשתול מטע קפה. ג'ון רוצה לעשות כסף ולעזוב את הכפר לעיר הגדולה. בהמשך הדרך, הצביע על כמה מן השדות הקטנים הצמודים לכל בית. היום אפשר למצוא בהם שיחי מריחואנה. אלו הגיעו לשם רק בשנים האחרונות אמר, והוסיף שהמכורים גונבים וגורמים למריבות בשבט. הדילמה הזאת, בין הישן לחדש, בין המסורת לעולם המודרני, קיימת בכל מדינת עולם שלישי, אבל איכשהו בפפואה היא חזקה יותר. אולי כיוון שהכול טרי יותר – האדם הלבן הגיע למקום רק לפני כ- 80 שנה, אולי בגלל ריבוי השבטים והיעדר שפה כתובה, ואולי כי על רקע הנופים המדהימים של הארץ הזאת כל מה שפוגע ומעיב נראה שחור יותר.

P1090539לצפייה בכתבה כפי ששודרה במהדורת החג לחצו כאן: http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1186938

לצפייה בכתבה הראשונה מפפואה ניו-גינאה לחצו כאן

המסע לפפואה ניו גינאה

עלינו על הקאנו ויצאנו אל נהר הקראווארי. הנוף מהמם. ג'ונגלים, ציפורים, מדי פעם כפר עם בקתות על עמודים מוגבהים. מדי פעם עוברים קאנו אחר. בדרך כלל אלו נשים שחותרות במשוט, בדרך אל רשתות הדיג שהשאירו. לפעמים ילדים, בגיל שאצלנו לא היו נותנים להם לחצות את הכביש לבד. אנחנו ממשיכים עד לכפר, מחוז חפצנו. יורדים מהקאנו והולכים לפגוש את התושבים. במנג'מי רז משוחח בפידג'ין (השפה המקומית הרווחת – מעין אנגלית קלוקלת) עם אחת הנשים, ואז פונה ואומר: יש שתי משפחות בכפר – משפחת ציפור גן-עדן ומשפחת חזיר.

2016-03-17 09.13.03

זה היה יום ראשון בבוקר, ומשפחת חזיר הייתה בכנסיה. בפפואה, חזיר היא חיה חשובה. סמל לעושר. משלמים מוהר עם החזיר או שמשתמשים בו בתור טרקטור – קושרים אותו לעץ והוא דואג לתחח את הקרקע סביבו. יש מקרים שנשים מניקות חזירים. נחזור אל משפחת חזיר – הם בכנסיה. שרים, ומתפללים. כנסיה בכפר בפפואה היא לא קתדרלה מפוארת עם עוגב ופרסקאות. זו בקתה. קצת יותר, גדולה, בלי קירות, ובלי כלום על הרצפה. אנחנו מגיעים לשם, וטל ואוהד מחברת ההייטק Myheritage (שאני הייתי אורח שלהם בפפואה), מסבירים לבני המשפחה ולכומר את מטרת בואם – לתעד את תולדות המשפחה. מתיישבים ומתחילים. בהתחלה רק אדם אחד, לאט לאט מתאספים עוד ועוד, עד שנוצר קהל רב, וכולם מתווכחים ומספרים – מי היה האבא של מי, מי האח, מי הדוד, ואיזה סיפור קשור להגעתו למקום הזה – כי בפפואה, הכול סיפורים. זהו פסטיבל מספרי הסיפורים הגדול בתבל, כי כל התורה של כל אחד ואחד מיותר מ- 1,000 השבטים במדינה היא תורה שבעל פה. דבר לא כתוב. סיפורים על גבי סיפורים שעוברים מדור לדור.

2016-03-13 14.46.33-1

נחזור לכנסיה. משפחת חזיר מתווכחת. בסוף מסכימים כולם על אב קדמון. ומתברר שלאב הקדמון הזה היה אח – ושניהם, צמד האחים, עשו פלאות לטובת השבט המתהווה. והם עברו מההר, לנהר, ומשם לנהר אחר, והתיישבו בדרך, כאן, ועברו שם, ונלחמו בשבטים אחרים, וניצחו ושוב נלחמו. וטל כותבת את הכול, ולוחשת לאוהד להביא לוח מחיק – כי משני האחים האלה כדאי להתחיל לבנות עץ משפחה למופת למשפחת חזיר, ואז היא שואלת – שני האחים האלה, היו נשואים? היו להם ילדים?. שתיקה משתררת בכנסייה. ואז מלמל אחד הנאספים (והדברים נאמרים בכנסייה, משכנו של ישו להזכירכם) – אין להם אשה או ילדים. רוחות לא מתחתנות. 20 דקות עבודה של טל ואוהד ירדו לטמיון בין רגע. המסורת של השבט מתחילה מרוחות, לא מבני אדם.

2016-03-13 12.03.27

המפגש בכנסייה

זו פפואה. מלאה תמימות וסתירות. הלבנים שהגיעו אל האזור בו הייתי אני בפפואה רק ב- 1933 הביאו את הנצרות. הפפואינים קיבלו אותה בשמחה – עוד אל. הם לא נטשו לגמרי את האלים הישנים והרוחות, או כמו שאמר לנו רובין, מגלף העץ בכפר אימאס – אני מאמין גם בישו וגם ברוחות. אם אני צריך משהו, אני פונה לאחד מהם, ואם הוא לא עוזר לי אני פונה לשני. החיים פשוטים.

אלא שהחיים הפשוטים הללו נמצאים בצומת. בכפרים אין חשמל ואין מים זורמים, אבל כבר יש קצת טלפונים סלולרים. הקדמה מתחילה להגיע. יש לזה יתרונות – כבר לא צריך לשוט שעות בקאנו או לתופף בתופים בשביל להעביר הודעה, אבל יש גם חסרונות. המסורת נשברת. הצעירים מעוניינים בחיים החדשים ולא בישנים. בבתי הספר לומדים באנגלית, ושפת היום יום היא פיג'ין, אבל במקור – לכל שבט כמעט בפפואה הייתה שפה משלו. יש יותר מ- 800 שפות באי, חמשית מהשפות בעולם. שבט אחד מסויים מדבר שפה אחת, השבט השכן לו – רק 10 דקות הפלגה בקאנו – מדבר שפה שונה לגמרי. אלא שכיום כאמור, כבר לא משתמשים בשפות האלה, ויחד עם השפות נעלמים הסיפורים וההיסטוריה. לכל אדם בפפואה יש שני שמות – אחד "נוצרי" – דיוויד, ג'ון וכו', ושם של השבט, בשפה המקורית. כשאנשי הצוות של Myheritage שאלו את התושבים לשמות שבטיים שלהם – היו לא מעט מקרים שאנשים פשוט לא ידעו אותם. זכרו את הדיוויד, לא זכרו את קיקאי.

זה לא המקום היחיד בעולם שהקידמה מאיימת עליו, אבל ספק אם יש עוד מקום שבו הכול קרה כל כך מהר. שתוך 80 שנה העולם המודרני הגיע אליו. מה יקרה עם תושביו? איש אינו יכול לדעת, אבל אין ספק – שאלו הימים האחרונים שבהם אפשר לדעת מה היה.

לצפייה בכתבה לחצו כאן: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1181660&sid=126